בעולם התקשורת של היום, מומחי המין (או מי שמציגים עצמם ככאלה) מופיעים ומייעצים לנו בכל מדיום אפשרי על דרכים לשפר, לתקן או להחיות את חיי המין שלנו. המצב הזה אולי נראה לנו כמובן מאליו, אך ראוי לזכור שלא תמיד היה זה כך. התרבות והציבוריות הישראלית נוסדה על ערכי היהדות והציונות – שהיו ידועים בשמרנות ופוריטניות מינית, כפי שעולה, בין השאר, מכתבי הצברים הראשונים במחקרו של הסוציולוג עוז אלמוג (1998).

הפוריטניות הצברית באה לידי ביטוי בתרבות חיזור מאופקת וקיום יחסי מין במסגרת נישואין בלבד, ללא דיבור על מין או גילויי אהבה פומביים. לכן עולה השאלה כיצד התפתח החיבור בין השיח המיני המקצועי לבין אמצעי תקשורת ההמונים בישראל, חיבור שמנוגד לנורמות ולערכים שאפיינו את החברה הישראלית בעבר – ומי הם השחקנים העיקריים שאיפשרו את השינוי.

ממחקר מעמיק שערכתי בנושא (שכלל ניתוח של עיתונות נשים, עיתונות נוער ועיתונות אלטרנטיבית מלפני קום המדינה ועד שנות התשעים) עולה כי החיבור הזה נעוץ בשיתוף פעולה של אותם מומחים עם אנשי תקשורת, שהתעניינו בנושא או חיפשו לקדם אותו ממניעים מסחריים ואישיים – שהרי העלאת האינטימי והפרטי לשיח הפומבי תמיד מעוררת עניין ציבורי, ואף מחלוקת.

נשואים בלבד

הסיפור הפומבי המיני מתחיל במדורי מכתבים למערכת של עיתוני נשים כגון "לאשה" (בהוצאת "ידיעות אחרונות") ו"עולם האשה" (מגזין עצמאי, לא לבלבל עם המגזין "עולם האשה" שנוסד בשנות השמונים), ששימשו כתובת למצוקותיהן החברתיות והנפשיות של נשות הארץ בתקופת היישוב ו"המדינה שבדרך", תקופה שבה הוצבה האשה בבית ומותגה כ"רחם הלאומי".

בשנות הארבעים של המאה שעברה, עיתונים אלה פתחו מדורי ייעוץ בתחומי הבית והמשפחה השונים, כגון טיפול בילדים, בישול, סריגה וכיוצא באלו. המדורים נכתבו ונערכו בידי עיתונאים, שסיפקו עצות שהתבססו על ההיגיון, הידע האישי ונסיון החיים שלהם, ותוך שיתוף פעולה עם בעלי מקצוע.

במסגרת זו נפתחו גם מדורי מכתבים למערכת שעסקו בסוגיות בתחום הזוגיות והמין. הלגיטימציה לייעוץ, ללא הסמכה מקצועית או אקדמית בתחום המין, נבעה בין השאר מאי-ההכרה בו כתחום מקצועי בפני עצמו, אלא כנספח לתחומי ידע אחרים. זו הסיבה שהשיח בנושא נותר פרוץ לשילוב של מסרים אידיאולוגיים ומוסריים.

"בתנאים המיוחדים של ארצנו אין לרוב הנשים לאן לפנות כשהן זקוקות לעצה"; המדור הראשון של "תבת הדאר", "לאשה", 1947

"בתנאים המיוחדים של ארצנו אין לרוב הנשים לאן לפנות כשהן זקוקות לעצה"; המדור הראשון של "תבת הדאר", "לאשה", 1947 (ליחצו להגדלה)

המודעות של נשות מערכת "לאשה" לכוח המשיכה, לחשיבות ולצורך של הקוראות במדור ייעוץ הפתוח לשאלותיהן ניכרה כבר ב-1947, עם הקמת מדור המכתבים "תיבת דואר". "בתנאים המיוחדים של ארצנו אין לרוב הנשים לאן לפנות כשהן זקוקות לעצה", נכתב בגיליון שראה אור ב-30 בינואר באותה שנה. "אין אנו מתיימרות לדעת הכל. אבל קראנו לעזרתנו עורכת-דין היודעת חוק ומשפט ומחנכת טובה היודעת כיצד לטפל בילד מרדני [...] ורופאה לגוף ולנפש, ואשה נבונה ובעלת ניסיון היודעת להתיר את סבך היחסים שבינו לבינה".

מי שתעסוק בשאלות על עניינים ש"בינו לבינה" – שם קוד למין – מתוארת כמשיבה ללא תואר מקצועי בתחום, שהועדפה על פני גיוס מומחה עם השכלה אקדמית, סקסולוג, אף שכבר אז היו בארץ מומחים שעסקו בתחום וחיפשו דרכים להפיץ אותו. בחירה זו נבעה כפי הנראה מההבנה שבנושאים אינטימיים, הקוראות לא יחושו בנוח לשתף גורם מקצועי ויעריכו יותר דמות נשית בעלת ניסיון, כזו שיוכלו לראות בה גם חברה קרובה ומבינת עניין.

למקרה שהקוראות אינן בטוחות באילו נושאים מדובר, נשות המערכת מוסיפות הסבר מפורט: נערות הנתקלות ב"בעיה הקשה אם עליה לקבל את הזמנתו של פלוני הבחור המפציר בה שתבלה עמו את הערב [...] ומי היא האשה הצעירה שאינה מרגישה במוקדם או במאוחר שהיחסים בינה ובין בעלה הולכים ומצטננים מסיבות שאין היא יכולה לבררן [...] תיבת הדואר שלנו [...] מזמינה אתכן לשפוך בפניה את מר לבכן, ו... מבטיחה לכן סודיות גמורה".

תיבת הדואר לא נותרה מיותמת. רוב המכתבים שנשלחו למדורי הייעוץ עסקו בסוגיות רומנטיות ודפוסי התנהגות מינית ומגדרית בתקופת הנעורים, לצד בעיות במערכת היחסים הזוגית ובקשות לסיוע בשימור האושר במבנה המשפחתי המסורתי.

בעוד שלקוראות הנשואות העצה הפופולרית במדורי המכתבים היתה לשמור על נישואיהן בכל מחיר, הקוראות הרווקות הוזהרו לשמור על בתוליהן ולהמתין ל"אהבה האמיתית". יועצת המדור "למה ומדוע – מכתבים למרים", למשל, קיבלה פנייה מקוראת שמתחבטת אם לחזור לאהובה, ובתשובה הציגה את האהבה האמיתית כדבר שיש לסבול עבורו, ושאינו מגיע בקלות. "ייסורי אהבה בגיל זה עשויים לחשל את האופי [...] הגעגועים מגדילים את האהבה ואין בהם משום נזק לגוף או לנפש" ("עולם האשה", 1947). היועצת מבטאת את המיתוס הרומנטי מהמאה ה-19 שלפיו ההמתנה היא חלק מההוכחה לקיום אהבה אמיתית – כזו שמצדיקה נישואין, שמשמעותם מימוש מיני של היחסים.

ידידות טהורה

אותה רוח, שטיפחה שיח אהבה אידיאלי תוך דיכוי כל ביטוי לתשוקה מינית בקרב בני נוער, עולה גם משבועון הנוער הראשון שהעמיד מדור ייעוץ מסוג זה – "מעריב לנוער". המדור הפסיכולוגי של השבועון, "דע את עצמך", עסק בעולמו הנפשי של המתבגר. לצדו הוצב ב-1957 המדור "מה מטריד אותך?", שהוקדש למכתבים ולשאלות שהפנו הקוראים ליועץ הפסיכולוגי (שלימים זוהה כפסיכולוג אוריאל עקביא), ש"ישמח לקבל הצעות לנושאים העומדים במרכז התעניינותך" ו"יענה ברצון על כל שאלה שתופנה אליו".

המסר הגלום בשמות המדורים מבטא קריאה לפרט המתבגר לחקור את עצמיותו, נפשו וגופו תוך שיתוף העיתון – ובעקיפין גם את הקוראים – במחשבות המטרידות אותו. כצפוי מקהל של מתבגרים, רוב המכתבים שהופנו למדור עסקו במין ובמיניות, והמסר העיקרי העולה מהתשובות מבהיר כי לא תיתכן "אהבה אמיתית" בגיל הנעורים, ועל כן נשללת מהקוראים כל זכות לביטוי מיני.

הרוח הפוריטנית שהושרשה בבני הנוער הישראלים באותה תקופה ניכרת גם בנוסח שאלותיהם, למשל: "באיזה גיל רשאים בן ובת לאהוב?". תשובת היועץ, שמזהיר לא לפגוע ב"לבבות הרכים של הבנות", מבטאת את תחושת האיסור על המין ותפיסתו כמשהו מזיק בגיל הנעורים

למשל, כאשר קוראת בת 16 כותבת שיש לה חבר כבר שמונה חודשים ושהיא אוהבת אותו אך למרות זאת הוריה מתנגדים שתצא איתו, היא נענית שבגילה האהבות נראות עמוקות ונצחיות, אך הן למעשה פזיזות וקצרות חיים ("מה מטריד אותך?", 1957). היועץ קובע שלא מדובר באהבה אמיתית, וממליץ לשואלת לא להתייחס ברצינות מוגזמת לרגשותיה בתקופה זו. הוא מוסיף שיש להגביל את פגישותיהם לשעות הפנאי, כדי שלא יתערבו בלימודיהם, וש"לידידות טהורה כזו" הוריה לא יתנגדו. העיתון מתייצב לצד ההורים, כסוכן חִברות נוסף המגבה אותם. הוא אף ממליץ לפונה להראות את התשובה להוריה.

הרוח הפוריטנית שהושרשה בבני הנוער הישראלים באותה תקופה ניכרת גם בשפה שבה נוסחו שאלותיהם. כמו למשל הקורא ששואל "באיזה גיל רשאים בן ובת לאהוב?" ("מה מטריד אותך?", 1958). מהניסוח ברור שכוונת הנער לקיום יחסי מין. השימוש במושג האהבה הוא חלק משפת ההסוואה הפומבית של המין, שטופחה על-ידי כותבי מדורי הייעוץ.

תשובת היועץ, שמזהיר את הקורא לא לפגוע ב"לבבות הרכים של הבנות", מבטאת את תחושת האיסור על המין ותפיסתו כמשהו מזיק בגיל הנעורים. כך נותר הנער (ועמו הקוראים) ללא מענה פרקטי לשאלה: "גיל האהבה אינו ידוע. לכל גיל אהבה משלו [...] שאלה כזו אין האדם שואל את שכלו, אלא את לבו. עצם העמדת השאלה מעידה על חוסר בגרות השואל [...] בכל הבעיות האלה. שמא תניח להן לשנים מספר, לטובתך ולטובת נושאי התעניינותך?".

היועץ אינו מספק תשובה ברורה לשאלת הפונה, ומרחיק אותו מהנושא כחלק מהאסטרטגיה של המדור לדחות את נושא המין ממחשבות הקוראים עד הגיעם לגיל בגרות. תגובת היועץ אף מחמירה יותר כשנערים מעלים את השאלה הרווחת "כיצד מתחילים עם בנות?". עצתו היא לא להתחיל, כי הם אינם מוכנים לכך וכל ניסיון יוביל למפח נפש ("מה מטריד אותך?", 1958).

מאבק כוחות

לעומת התפיסה השמרנית בנוגע לחינוך מיני כפי שבאה לידי ביטוי במדורי הייעוץ של שנות החמישים, בעיתוני הנשים מתחילים להתפרסם טורי דעה בזכות חשיבות החינוך המיני, הנכתבים על-ידי רופאים ופסיכולוגים. שיח מומחים זה מסמן את תחילת ביטויו של מאבק כוחות מקצועי על סמכות הדיבור על מין. כך, לצד התפיסה הרפואית בנוגע למין מובאת סדרת מאמרים המייצגת את התפיסה הפסיכולוגית, שמדגישה את המשמעות החינוכית והחברתית של החינוך המיני ומצדדת בפה מלא בשילובו בבתי-הספר.

שפרה בר-טוב כותבת ב"לאשה" על משאל שערך העיתון בקרב הציבור ב-1953, המבטא את מעורבותו בליבוי השיח בנושא. קול הציבור מיוצג באמצעות מרואיינת המכונה "אם עברייה", שמביעה את חששה מפני הוצאת השיח המיני מהמסגרת המשפחתית: "חיי המין של כל אדם הינם אופייניים ומיוחדים אך לו לבדו, וכשם שאין מבוגרים נוהגים לשוחח בחברה וברחוב על חיי האישות שלהם, כך אי-אפשר לדון בפומבי על בעיות המין עם הילדים".

בר-טוב מצדיקה את תמיכתה בחינוך מיני על-ידי הדגשת חשיבותו להתנהלות בנישואין: "ידיעה מוסמכת יותר על בעיות המין והנישואין תתרום תרומה ענקית לקידום תרבותנו – ובראש ובראשונה בני הנעורים שלנו!". כלומר, הידע המיני נועד לבניית בסיס יציב לנישואים, שיובילו לגידול דור צעיר של אזרחים, בעל ה"בסיס הנפשי, הבריא והאיתן לקראת חיי אושר בעתיד". היא מצטטת מומחים הטוענים כי הותרת הנושא בידי הורים בורים וחסרי הכשרה תוביל להשלכות חמורות כמו הריון לא רצוי והגעה לנישואין ללא כל ידע על מין.

הבעיה המינית

השיח המיני הפומבי בעיתונות הישראלית צבר תאוצה במהלך שנות החמישים עם פרסום מחקרי קינסי, שהובילו לשינוי בתפיסות המיניוּת הנשית והגברית וסייעו בחדירת מושגים מדעיים ומקצועיים מתחום חקר המין לתוך השיח הפופולרי בארצות-הברית. מחקרי קינסי יצרו תקדים בחקר המין בביצוע סקרים וראיונות, שבמסגרתם נשים וגברים כאחד חלקו לראשונה את חוויותיהם המיניות הפיזיות והרגשיות.

במאמר "הבעיה המינית – פצצה חברתית!" ב"לאשה" המושג "פצצה" מבטא את החשש שמא פרסום דו"ח קינסי יערער את נורמות ההתנהגות המינית

אף שבארצות-הברית המחקרים עוררו שערורייה כבר עם פרסום הספר "התנהגות מינית בזכר האדם" ב-1948, בישראל התייחסה העיתונות לנושא רק לאחר פרסום ספרו השני של קינסי ב-1953, "התנהגות מינית בנקבת האדם", שדן במיניות האשה. הספר זכה למחמאות מחד ולביקורת חריפה מאידך. ב"לאשה" נכתב: "מאז גילוי פצצת האטום לא הורעש העולם במידה כה רבה כמגילוייו המרעישים של ד"ר קינסי [...] גילוייו בשדה מדע המין כמוהם כתגליות קולומבוס בשדה הגיאוגרפיה" ("הבעיה המינית של האשה!", 1953). תיאור זה מבטא עליית מדרגה בקידום תפיסת תחום הידע המיני כמדע.

לראשונה בעיתונות העברית מובאים גם נתונים על פעילות מינית של נשים שהתראיינו למחקר: "כ50% מהן מקיימות יחסי מין לפני הנישואין [...] כ-25% מהנשואות מקיימות יחסים עם גברים אחרים [...] 60% מהנשים מהמרואיינות הצעירות עסקו ב'אוננות' [...] 20% מהן התנסו ביחסים לסביים".

פירוט זה מרחיב את מעגל המושגים של השיח המיני הפומבי הישראלי ובנוסף מעניק אשרור סמוי לקוראות לקיום התופעות בקרבן. הדיון בממצאי הדו"ח מצריך שיתוף של מומחי מין בשיח ומחזק את הקשר שלהם עם העיתונות. רובם מדגישים את משמעויותיהם השליליות של הממצאים ועצם פרסומם, ומערערים על אמינותם.

"חינוך מיני - שאלה של הכרח!" ו"הבעיה המינית - פצצה חברתית!", מאמרים בעקבות פרסום דו"ח קינסי, "לאשה", 1953

"חינוך מיני - שאלה של הכרח!" ו"הבעיה המינית - פצצה חברתית!", מאמרים בעקבות פרסום דו"ח קינסי, "לאשה", 1953 (ליחצו להגדלה)

במאמר "הבעיה המינית – פצצה חברתית!" מאת ע' שיינפלד ("לאשה", 1953), למשל, המושג "פצצה" מבטא את החשש שמא הפרסום יערער את נורמות ההתנהגות המינית. לכן מדגיש הכותב שממצאים כגון זה שלפיו 50% מהגברים הנשואים בגדו בנשותיהם עשויים להעניק לגיטימציה ו"חיזוק מוסרי" לבגידה. הנתון שלפיו 37% מהגברים קיימו יחסים הומוסקסואליים עשוי לגרום ל"בעלי הנטיות המסולפות" לחשוב שהם נורמליים. כלומר, החשש העיקרי הוא שהשיח בנושא יקבע גבולות נורמה חדשים להתנהגות המינית, שיערערו את הסדר החברתי המוסרי והמיני.

ביקורת חמורה הרבה יותר על הדו"ח, שאינה משתמעת לשתי פנים, נחשפת כבר בכותרת המאמר: "אין אמת בדו"ח של קינסי! סילוף העלול להמיט שואה מינית על מיליוני נערות בעולם כולו" (ד' ר', "לאשה", 10.2.54). השימוש בביטוי "שואה", שנחשב לטאבו לשוני חריף בשנות החמישים, מבטא את רגשות החרדה שהעורך מעוניין לעורר בקוראות בעקבות נתוני הדו"ח. הרקע לכך הוא החשש שיבגדו בתפקידן המיני הלאומי כאמהות ורעיות, שאינן עסוקות בהנאתן ובסיפוקן המיניים.

מגמה אנטי-ממסדית

בניגוד לביטויי ההתנגדות והביקורת של השיח הפומבי הדומיננטי בעיתונות הנשים, ההתפתחויות המדעיות והתפיסות החדשות בתחום הידע המיני שהופצו בעולם המערבי בשנות השישים אומצו ואף נדונו לעומק בעיתונות אלטרנטיבית, כגון השבועון "העולם הזה".

אורי אבנרי על "העולם הזה": "החלק המיני היה רק מניע אחד מתוך שורה של נסיונות לשבור את הממסד ואת השקפת העולם הפוריטנית ששלטה באותה תקופה בארץ, ולהכניס 'אוויר' לחברה הישראלית השמרנית"

המו"ל והעורך הראשי של "העולם הזה", אורי אבנרי, הצהיר בראיון שקיימתי עמו ב-2016 כי העיתון השתמש בדיון בנושאים המיניים למען העלאת תפוצת העיתון ולקידום אג'נדה פוליטית ואידיאולוגית אנטי-ממסדית: "'העולם הזה' ביטא מגמה אנטי-ממסדית קיצונית, אשר היתה מנוגדת לדעת הרוב בענייני השלום. החלק המיני היה רק מניע אחד מתוך שורה של נסיונות לשבור את הממסד ואת השקפת העולם הפוריטנית ששלטה באותה תקופה בארץ, ולהכניס 'אוויר' לחברה הישראלית השמרנית".

מגמה זו באה לידי ביטוי בסיקור מפורט ועדכני מבחינה מקצועית ומדעית של נושאים בולטים בתחום הידע המיני, שחלקם היו בבחינת טאבו בעיתונות הנשים, כגון הומוסקסואליות ואמצעי מניעה. סיקור זה שילב חוקרים ומומחים ישראלים, שהיו חריגים בנוף המדעי-פרופסיונלי ההגמוני הישראלי בתפיסת המיניות שלהם וסייעו בהצבת הנושאים הללו בהקשר החברתי הישראלי.

"הלסביות יוצאת מן המחתרת", "העולם הזה", 1968

"הלסביות יוצאת מן המחתרת", "העולם הזה", 1968 (ליחצו להגדלה)

אחד המומחים הבולטים ששיתף פעולה עם העיתון היה הפסיכולוג ד"ר דוד רודי, שהיה ידוע בתפיסותיו החדשניות בתחום המין, שבאו לידי ביטוי בסדרה של כתבות. כך למשל, בכתבה על ה"פריג'ידיות" משנת 1962 נמסר כך באחת הכותרות: "הקרירות המינית היא תוצאה של כישלון החינוך המיני, לו זוכה האשה המודרנית". המאמר השתמש בממצאי קינסי, שהוכיחו כי ביטויי התופעה שונים בין נשים בגילים שונים, ולכן היא אינה קשורה באפיון כלל מגדרי של גוף האשה ומיניותה – אלא מאפיינת את התרבות המערבית המודרנית, שמחנכת את האשה להדחיק דחפים מיניים.

בנוסף מתח רודי ביקורת על מערכת החינוך בשל היעדר תוכנית מסודרת לחינוך מיני, מצב שלדבריו מוביל לחיזוק תפיסת תחום המין כאסור, ומותיר את הילדים ללא מפלט לתחושותיהם ולרגשותיהם המיניים. לטענתו, מדיניות זו גורמת להתפתחות של פריג'ידיות הנוצרת מ"הדחקת דחפים מיניים לתת-ההכרה ונסיונות של עידון ופיצוי המאפשרים לאשה שלא להבחין ברצונותיה המיניים ולנסות לשמור על מצב זה אף אחרי השלמת התנאי המוסרי – נישואין". כלומר, כדי למנוע את התופעה יש לספק חינוך מיני שיבהיר לנערות שאין רע בקיומן של תשוקות מיניות, ושהן דבר טבעי.

מה דעתך דוקטור?

במקביל להתעוררות שיח המומחים הפומבי בעיתונות האלטרנטיבית, עיתונות הנשים פנתה למומחים ישראלים מתחום הרפואה במטרה להעמיד מדורי הדרכה וייעוץ משלה. בניגוד למדורי הייעוץ משנות הארבעים והחמישים, שהתבססו על מכתבים למערכת ונכתבו על-ידי חברי מערכת העיתון, מדורים אלה נערכו על-ידי יועצים בעלי סמכות מקצועית ואקדמית בתחום רפואת הנשים, שהיתה אמונה רשמית על נושאי המין. היועצים יזמו דיון בנושאים ספציפיים תוך שילוב הידע המקצועי שלהם עם האידיאולוגיה והערכים שאותם רצו לקדם.

בעיתון "לאשה", למשל, ניתן היה למצוא החל מאמצע שנות השישים מדור קבוע בנושאי רפואה שראה אור תחת הכותרת "מה דעתך דוקטור?". המדור נכתב על-ידי הגינקולוג ד"ר יאיר גבור (שבתחילה חתם בכינוי האנונימי "א' יאיר") והתמקד בנושאי תחום הידע המיני – מחלות מין, אמצעי מניעה, קרירות מינית, ייעוץ מיני לפני נישואין וכיוצא באלו.

כדי לבסס את סמכותו בתחום הידע המיני בחר רופא הנשים להקדיש את הטורים הראשונים לנושאים שאין עוררין על כך שהם קשורים לתחום הרפואה: מחלות מין ואמצעי מניעה. ואולם, בטורים הבאים נטל לעצמו חירות לשלב במידע הרפואי תפיסות חברתיות ותיאוריות מתחומי ידע שונים.

"הסיוט שסופו קרירות מינית", טור במדור "מה דעתך, דוקטור?", מאת ד"ר יאיר גבור, "לאשה", 1967

"הסיוט שסופו קרירות מינית", טור במדור "מה דעתך, דוקטור?", מאת ד"ר יאיר גבור, "לאשה", 1967 (ליחצו להגדלה)

אף שגבור שילב בטור, לצד ביטויים להתמחותו הרפואית, גם גישות פסיכואנליטיות וסקסולוגיות עדכניות, הרי שהקפיד, בניגוד לד"ר רודי, לשמר את השיח במסגרת אי-תפקוד מיני בנישואין בלבד, וזאת למען שמירת המבנה המשפחתי הזוגי. הליקויים הללו מתויגים לרוב כ"קרירות מינית" (פריג'ידיות) בקרב נשים ואין-אונות (אימפוטנציה) בקרב הגברים.

דוגמה לכך היא סדרה של 11 טורים שהחלו להתפרסם ב-1967, העוסקים בתופעת הקרירות המינית בקרב נשים. גבור דן שם במניעים ובגורמים האפשריים למצב: הוא מבחין בין "קרירות מינית מוחלטת", כזו שמתרחשת בכל סיטואציה ועם כל פרטנר, ובין קרירות מינית יחסית, שמשמעה הגעה לסיפוק עם בני זוג מסוימים.

כך, הכותב מבטא גישה משולבת שמצד אחד מציגה את ה"קרירות המינית" כתלויה בנסיבות וסיבות שונות, ומצד שני מגדיר אותה כ"מחלה ככל מחלה אחרת". הגדרה זו מנכסת את המיניות לשיח הרפואי ומתייגת את הנשים הסובלות מקרירות מינית כחולות. לפיכך, טורים אלה מקדמים בעיקר את ההכרה בתחום הידע המיני כתחום מורכב שדרושה לו מומחיות, שאותה מספק רופא הנשים.

העונג מחליף את שלום הבית

לקראת סוף שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים חל שינוי באופי השיח המיני בעיתונות העברית המודפסת – הן הדומיננטית והן האלטרנטיבית. מצד אחד הורחב שיח המומחים במסגרת מדורי הייעוץ וכתבות המגזין, שהתייחסו להשלכות המהפכה המינית והתפתחות המחקר בתחום הידע המיני שהתרחשו באותה תקופה בארצות-הברית. מצד שני החל סיקור עיתונאי העוקב אחר תופעות חברתיות בתחום המין המתמקדות במרכיב העונג המיני.

כך, לצד האידיאולוגיה השמרנית והפוריטנית ששלטה בארץ בעבר, ניתן ביטוי רחב יותר לאידיאולוגיה המבטאת ליברליות ופתיחות לנושאים שבעבר היו טאבו. בנוסף, ניכרת ההשפעה של השינויים בדפוסי הסיקור העיתונאי בארצות-הברית, שאופיינו במעבר מסיקור אובייקטיבי לעיתונות פרסונלית וצהובה יותר.

השפעה זו ניכרה בחדירת הכתבים הישראלים אל התחום האינטימי של הפרט כעדים או אף משתתפים בחוויותיו, שתועדו ופורסמו בפומבי. אופן סיקור זה איפשר להדק את שיתוף פעולה בין העיתונאים למומחים מתחום המין. העיתונאי נהג כצופה-משתתף או משקיף מהצד, ויכול היה לתת לקוראים לחוש שהם נוגעים בחוויה האסורה, אך בלי להתנסות בה בפועל. התיאור הרפלקסיבי של הכתב השאיר אותו נקי מבחינה מוסרית והציגו כממלא שליחות בלבד, ללא הזדהות יתרה עם מושאי הכתבה. השיפוט המוסרי נותר בידי הקוראים.

"הם אנשים נורא מתקדמים - הם עורכים אורגיות", כתבה בסדרה "המין הקבוצתי הגיע לישראל", מאת אלה ברקת, "לאשה", 1975

"הם אנשים נורא מתקדמים - הם עורכים אורגיות", כתבה בסדרה "המין הקבוצתי הגיע לישראל", מאת אלה ברקת, "לאשה", 1975 (ליחצו להגדלה)

כך, לדוגמה, סדרת כתבות שהחלה להתפרסם ב"לאשה" ב-1975 עסקה בחקר דפוסי ההתנהגות המינית בחברה הישראלית, כללה כותרת שבישרה כי "המין הקבוצתי הגיע לישראל". בכותרת המשנה של הכתבה הראשונה צוין כי מושאיה "נשואים ואוהבים זה את זה, אך מרגישים כי חיי המין שלהם נכנסים לשגרה. כדי להשיג את הגיוון בתחום המיני הם מפרסמים בעיתון מודעה [...] כתבת 'לאשה' וידידה ענו על אחת המודעות הללו כדי לברר מי מסתתר מאחוריה, והופתעו לטובה". באופן זה הוצג הנושא כתוצר אלמנטרי שהתפתח משגרת חיי המין במסגרת הנישואין, הדורשת גיוון, ולא כהפרה מוסרית בוטה של נורמות התנהגות מיניות וחברתיות.

הכתבת אלה ברקת נפגשה עם זוג נשוי, הורים לילדים, בעלי השכלה גבוהה, שעניינם במין קבוצתי נבע מרצונה של האשה להרחיב את נסיונה המיני ורצון של בעלה לגוון את חיי המין. נורמות ההתנהגות המינית המקובלות הופרו – אבל תוך הסכמה בין בני זוג נשואים. הבחירה דווקא בסיפורם של שני בני הזוג הללו מגדילה את הסיכויים שהקוראים השמרנים יימנעו משיפוט מוסרי.

"המין הקבוצתי הוא גם עסק", כתבה בסדרה "המין הקבוצתי הגיע לישראל", מאת אלה ברקת, "לאשה", 1975

"המין הקבוצתי הוא גם עסק", כתבה בסדרה "המין הקבוצתי הגיע לישראל", מאת אלה ברקת, "לאשה", 1975 (ליחצו להגדלה)

בכתבה השנייה בסדרה, האמפתיה של המערכת כלפי הסטייה מההגמוניה ניכרת כבר בניסוח הכותרת: "הם אנשים נורא מתקדמים, הם עורכים אורגיות". הניסוח הזה מציג קיום של יחסי מין קבוצתיים כסימן לתפיסה חדשה ומתקדמת של מיניות, כזו שיש לקבל ואף לטפח.

אם כן, השיח המיני באותה תקופה מתאפיין באמביוולנטיות: מצד אחד ביקורתיות מוסרנית כלפי דפוסי ההתנהגות המינית המאפיינים את העולם המערבי הקפיטליסטי-ליברלי – ומצד שני נחשף הפן המציצני והסקרן של העיתונות כלפי תרבות זו, שמזין את עולם הדימויים וההשראה של קהל הקוראים והקוראות.

המומחים באים

האמביוולנטיות הזו כמעט נעלמת לגמרי בשלהי שנות השבעים, כשהעיתונות הישראלית בוחרת לאמץ שיח פרופסיונלי, סקסולוגי, רציונלי – שיח שהולך ומתגבש במחצית הראשונה של שנות השמונים. תרמו לכך שינויים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים שהתרחשו באותו צומת דרכים בחברה ובתרבות הישראלית וזיעזעו את הקונצנזוס הלאומי השמרני: תהליך השלום עם מצרים, ערעור הקונצנזוס הלאומי בעקבות המחלוקת הציבורית סביב מלחמת לבנון השנייה והגברת תהליך האמריקניזציה.

התהליכים הללו הגבירו את הלגיטימציה לחיזוק שיתוף הפעולה בין המדיה למומחים ישראליים מתחום הסקסולוגיה. חלק מהמומחים הללו השתלמו בארצות-הברית וחיפשו דרכים לקידום תחום התמחותם. הם מצאו בעלי ברית בדמות עיתונאים (ובעיקר עיתונאיות) עם אג'נדה חברתית שהושפעה מרעיונות המהפכה המינית והפמיניסטית במערב.

"בגידה ללא בגדים", כתבה של נעמי לבנון, "לאשה", 1978

"בגידה ללא בגדים", כתבה של נעמי לבנון, "לאשה", 1978 (ליחצו להגדלה)

הבולט מבין אותם מומחים היה ד"ר עמי שקד, שחזר לארץ בשנת 1978 לאחר שהתמחה בסקסולוגיה קלינית ובטיפול בנישואין במרכז לטיפול וייעוץ בנישואין ובמיניות במכון ע"ש מאסטרס וג'ונסון בסנט-לואיס. עם הגיעו לארץ פעל למען ייסוד המכון הראשון בישראל לטיפול, חינוך ומחקר סקסולוגי בבית-החולים תל-השומר. לצד השתתפותו כיועץ בתוכנית הרדיו הלילית של יובב כ"ץ, "שנינו יחד וכל אחד לחוד", החל שקד לפרסם מדור ייעוץ מיני בירחון הבידור והפנאי "מוניטין" תחת הכותרת "סקסאולוגיה". היה זה המדור הראשון בעיתונות העברית שנוהל על-ידי סקסולוג והוקדש כולו ובמוצהר לתחום הידע המיני.

"מוניטין" היה ירחון פנאי ובידור שפנה לקהל בורגני. עורכו, אדם ברוך, ייצג זהות ישראלית חדשה, צברית, חילונית וקוסמופוליטית. מדורו של שקד התאים לאג'נדה שהוביל העיתון, ושקד השתמש במדור לשם הנחלת המושגים והידע המיני החדש באמצעות דוגמאות ממקרים פרטיים אנונימיים מתוך חדר הטיפולים שלו. המדורים אופיינו בכותרות שנוסחו בשפה יומיומית – "סלקי את הכאב המשגע הזה!", "לגמור" ו"עשה זאת בעצמך", למשל – שנועדו למשוך את תשומת לב הקוראים.

שקד ייצג במדור את תפיסת חוקרי המין מאסטרס וג'ונסון, שהתמקדו בחוויית העונג המיני ששיאה הוא האורגזמה. זו מופיעה כבר בכותרת המדור הראשון ("אורגזמה 1, אורגזמה 2, אלכוהול חיזור", 1979). השיח על האורגזמה סימן את הצבת הסיפוק המיני הנשי במרכז האג'נדה המינית, יותר מהיצר המיני הגברי.

ד"ר עמי שקד ייצג במדורו ב"מוניטין" את תפיסת חוקרי המין מאסטרס וג'ונסון, שהתמקדו בחוויית העונג המיני ששיאה הוא האורגזמה. בתשובה לשאלה על קיומם של שני סוגי אורגזמה שחוות נשים, למשל, מפריך שקד את התפיסה שלפיה אורגזמה קליטורלית מצביעה על אי-בשלות מינית, ואילו אורגזמה וגינאלית מסמנת בשלות מינית

במסגרת המדור מעלה שקד שאלות שעלו מטיפוליו האישיים, כגון "מדוע נשים רבות מתלוננות מאז נישואיהן על חוסר סיפוק?" ו"האם נשים מוטרדות פחות מחוסר סיפוק מיני מאשר גברים?". התשובות שלו מאופיינות בגישה רציונלית ישירה כלפי האקט והסיפוק המיני, בשילוב תפיסת המין כחלק ממערכת היחסים הזוגית.

בתשובה לשאלה על קיומם של שני סוגי אורגזמה שחוות נשים, למשל, מפריך שקד את התפיסה שלפיה אורגזמה קליטורלית (עקב גירוי הדגדגן) מצביעה על אי-בשלות מינית, ואילו אורגזמה וגינאלית (עקב גירוי נרתיקי) מסמנת בשלות מינית, ואף מוסיף ממצאים שלפיהם רוב הנשים מעדיפות את הגירוי הדגדגני על פני זה הנרתיקי. בנוסף, הוא מגדיר משתנים נוספים שעשויים להשפיע על עוצמת האורגזמה, כגון טיב הקשר עם בן הזוג, מידת יכולתה של האשה להשתחרר ולהביע את מיניותה ועוד.

השיח הפתוח במדור התבטא גם בפתרונות ובהוראות שהוא מעניק לקוראות כדי להגביר את סיפוקן המיני: "נשים הלומדות לאמן ולחזק שריר זה מגבירות את יכולתן להגיב באורגזמה לגירויים מיניים. שריר זה ניתן לפתח ולחזק על-ידי הפעלת תרגילי כיווץ והרפיה מתאימים" (1980). תיאור זה מקנה לחוויה המינית אופי טכני של ספורט נטול רגש הדורש אימון. כפי שבספורט המטרה היא לשבור שיא מסוים, במין המטרה היא להגיע לשיאי אורגזמה. כך מתפוגגת ההילה הרומנטית סביב מעשה האהבה, שטופחה בעבר על-ידי מדורי הייעוץ – וכך מופרך המיתוס ההגמוני שלפיו רק גבר יכול להביא אשה לסיפוק מיני מלא.

במקביל להגברת המודעות למיניות הנשית חושף שקד את חולשות מיניות הגבר הישראלי, שהיו עד אז כמעט טאבו בשיח העיתונאי, כמו "שפיכה מוקדמת" ו"אימפוטנציה". הוא עושה זאת תוך שימוש בשפת מטופליו, כגון "נגמר לו הסוס [...] העסק לעזאזל לא דופק כמו שצריך [...] היה חשוב לי להיות זין מהלך על שתיים" (1980). באופן זה הביא שקד את הבעיה המדעית למישור יומיומי והקנה לה אותנטיות שהקורא הממוצע יכול להזדהות ולהבין אותה.

כל מה שרצית לדעת

במהלך שנות השמונים התפשט השיח הסקסולוגי הרציונלי גם למדורי הייעוץ המיני בעיתוני הנשים, שהפסיקו להסוות אותו תחת כותרות מתחומי הרפואה, הפסיכולוגיה, החינוך והמשפחה. העיתונים גם הקדישו לנושא יותר ממדור אחד.

הירחון "את" פרסם מדור של מומחה ישראלי תחת הכותרת "שאלה של מין" (ד"ר ש' א' קאופמן), ומדור נוסף מתורגם של ד"ר ג'ויס בראדרס, יועצת לענייני מין, משפחה ויחסי אנוש בתקשורת האמריקאית. גם השבועון "לאשה" פרסם שני מדורים: "כל מה שרצית לדעת על מין והתביישת לשאול" מאת ד"ר דניאל לומברוזו, ומדור מיובא, "סופר סקס", של הפרסונה התקשורתית היהודית-אמריקאית ד"ר רות וסטהיימר, סקסולוגית. נוסף לכך התפרסם המדור "מין" מאת שרון ליבנה, שהכיל דיון רחב יותר בנושאים ספציפיים תוך הבאת תפיסותיהם של בני הזוג אילנה וד"ר אורי ורניק, מנהליה של מרפאה לייעוץ ולטיפול מיני בבית-החולים משגב-לדך בירושלים.

"איזה מין פרופסור", ראיון עם ד"ר רות וסטהיימר, "לאשה", 1978

"איזה מין פרופסור", ראיון עם ד"ר רות וסטהיימר, "לאשה", 1978 (ליחצו להגדלה)

אינפלציית מדורי הייעוץ המיני מצביעה על ההכרה הבלתי מעורערת של עיתונות הנשים בכוח המסחרי של נושא זה וניצולו עד תום, תוך שיתוף פעולה עם מובילי התחום, הצמאים להכרה ציבורית רחבה בפרופסיה שלהם. מומחי התחום המיני אף זכו לכתבות וראיונות רחבי היקף, שבהם הוצגו כסמכות העליונה בתחום המין והמיניות מצד אחד – ומצד שני כאנשים מהשורה שניתן לדבר עימם בחופשיות על כל נושא אינטימי ללא חשש.

דוגמה אחת היא ראיון עם ד"ר וסטהיימר שהתפרסם ב"לאשה" ב-1978. וסטהיימר היתה הסקסולוגית הידועה הראשונה ששוחחה בחופשיות ובישירות על סוגיות בתחום המין והמיניות באמצעי התקשורת האמריקאים. הראיון עימה, מאת ליאורה בונה, שילב פרטים על תאריה והתמחויותיה השונות בתחום הידע המיני לצד פרטים על עברה הישראלי, שנועדו ליצור קרבה בינה לבין קהל הקוראים ולהגביר את סמכותיותה. ראיון זה הוביל לפרסום ראיונות אישיים נוספים עם מומחים ישראלים מתחום הידע המיני, שהחלו לחקות את עמיתיהם מעבר לים ושיתפו פעולה עם אמצעי התקשורת.

מה האשה הזו עושה?

אחת העיתונאיות הדומיננטיות שהובילו את הפצת השיח המיני בעיתונות הנשים היא ברוריה אבידן-בריר, עורכת המשנה לשעבר של "לאשה". מראיון שקיימתי עימה ב-2017 עולה כי התמקדותה בתחום המין נבעה הן מתוך אג'נדה חברתית פמיניסטית, שמטרתה להוציא את הנושא מתחום האיסור ולהעלותו לסדר היום הציבורי, והן מהאינטרס העיתונאי ליצור עניין בקרב הקוראים: "המין נחשב לחלק מהסודות האפלים שלא מדברים עליהם, ולי תמיד היה חוש למה שאנשים רוצים לקרוא. הממונים עלי היו גברים שלא הבינו כמה חשוב לסקר את הנושא המיני. מבחינתם זה עורר רתיעה שאשה בכלל עוסקת בנושא, והסתכלו עלי ב'עין עקומה' [...] אז, מי שהיה עוסק במין היה נחשב זול. לי זה לא היה אכפת ולא חששתי".

אולם במהלך שנות השמונים, משהבינו אותם עורכים את הפוטנציאל המסחרי הטמון במין, הם עודדו את העיסוק בו ואף גיבו אותו בכותרות בוטות, שנועדו למשוך את עין הקוראים והקוראות. אבידן-בריר, מצדה, פעלה במרץ לעיבוי השיח המיני הפומבי, תוך יצירת קשרים עם מומחים בתחום כדי לשוות לכתבותיה נופך פרופסיונלי, מדעי: "היה ברור לי שאם לא אשתף גורמים פרופסיונליים, אתקל בתגובות כגון 'מה האשה הזו עושה? מה היא, סוטה?' [...] הייתי מתעדכנת בכל אדם שהגיע לארץ ועסק בתחום, והם היו מספקים לי חומרים. כל מומחה מחו"ל שהגיע, הייתי הולכת לראיין אותו".

דבריה של אבידן-בריר ממחישים את האינטרס המשותף של המדיה והסקסולוגיה בקידום התחום. השיח הסקסולוגי הרציונלי שפשט בעיתוני הנשים בשנות השמונים העניק לגיטימציה להפרדת המין מהרגש והמוסר, ואיפשר לחתור תחת תפיסת הנישואין כמסגרת המינית הלגיטימית היחידה. תמונת המציאות שהוצגה בעיתונות ציירה מרדף אינדיבידואלי אחר סיפוק מיני, ושירתה את הסקסולוגים, שמיהרו להציע פתרונות לבעיות מין בחיי הזוגיות. העיתונות מצדה טיפחה את הפן הצהוב בשיח המיני תוך עיסוק בנושא הבגידות וחיי המין של הרווקות.

בגידה או "הרפתקה מהצד"?

סוגיית הבגידה הוצגה כדילמה פונקציונלית לגיטימית, שאף עשויה להיות חיונית למערכת זוגית. המאמץ להסיר את המטען השלילי והאספקט המוסרי שבתופעת הבגידה ולהטעין אותה במשמעויות חיוביות בולטת בכתבה שפורסמה ב-1984 בירחון "את" תחת הכותרת "הרפתקה מהצד" (על-ידי בני הזוג אורי ואילנה ורניק ודבורה שפירא). במערכת הירחון ניסו לקיים דיון מקצועי, באמצעות פסיכולוגים וסקסולוגים, בנוגע לסיבות לתופעה – לצד המשמעויות החברתיות והמוסריות שלה.

הכתבה נפתחת בתיאור של שתי פרשיות שבהן אשה וגבר מקיימים רומן מחוץ לנישואין ללא כל נקיפות מצפון. בכותרת המשנה מגדירים זאת "תופעה מעוררת הערצה". הבגידה מתוארת כמעשה נעים: "יחסים מחוץ למסגרת הנישואין [...] מה'דפיקה' החד-פעמית ועד ל'אהבה הגדולה', כאשר בין שני קצוות אלה יש מקום לקשר נעים, הבא לספק צרכים מיניים בין שני אנשים, בלי מעורבות רגשית; הסדר מיני קבוע: אותה שעה: אותו מקום, בשבוע הבא".

התיאור הנונשלנטי של רומן מחוץ לנישואין, תוך התייחסות לאקט המיני ככזה שממלא צורך ייצרי ומיני בלבד, נטול מעורבות רגשית, מצביע על יחס רציונלי לתופעה תוך ניטרול האספקטים הרגשיים והמוסריים שלה

התיאור הנונשלנטי של התופעה, תוך התייחסות לאקט המיני ככזה שממלא צורך ייצרי ומיני בלבד, נטול מעורבות רגשית, מצביע על יחס רציונלי לתופעה תוך ניטרול האספקטים הרגשיים והמוסריים שלה. בכתבה אף מפורטים משתנים למדידת התופעה, שלפיהם יוכלו הקוראים לאמוד את מערכות היחסים שלהם: מידת המעורבות של שני האנשים בפרשיית האהבים, אורכה, טיב מערכת הנישואין ואיכות חיי המין של בני הזוג, וקיום הסכם שוויוני בין בני הזוג לקיום יחסי מין מחוץ לנישואין.

במקום להתייחס ליחסים הללו כאל איום על עצם קיומה של מערכת היחסים הזוגית, הכותבים מעודדים את הקוראים להתנסות במין מחוץ לנישואין ומכנים זאת "השתלמות מינית" – "שהרי היכן, אם לא במיטותיהם של מאהבים או פילגשים, אפשר ללמוד טכניקות חדשות?".

שיח הרווקות

התרת הקשר הישיר בין מוסר למין בשיח הפומבי בעיתונות הנשים, שנעשתה בתמיכת נציגי הסקסולוגיה, איפשרה את פריחת שיח הרווקוּת, שנחשב עד אז למצב משפחתי נחות ומוקצה בחברה הישראלית. סיקור תופעת הרווקות הושפע מכניסת ערכים שמקורם בעיתונות הנשים האמריקאית, שטיפחה את מיניות הרווקה העצמאית כבר מסוף שנות השישים, על רקע ובגיבוי המהפכה המינית והפמיניסטית. שיח זה התמקד בחיפוש אחר בן או בת זוג מתאימים תוך שרטוט קריטריונים רציונליים שקיבלו ביטוי בסיקור עולם ההיכרויות כשוק.

כחלק מהדיון בדפוסי שוק ההיכרויות החדש בולט המיקוד במיניות של הרווקות, שמאופיינת באמביוולנטיות. מצד אחד, הרווקה מוצגת כאשה משוחררת מינית ועצמאית, ומצד שני מוצגים חייה כחיי בדידות וחיפוש נואש אחר זוגיות וחוויות מיניות

כתבה מאת שאול נבון שפורסמה ב"את" בשנת 1985 מדגימה את הלך הרוח הזה באמצעות עיסוק במושג "פגישה עיוורת" (בליינד דייט). כותרת המשנה שלה מתארת את ה"שוק" כזירה מנוכרת ועל-פי רוב מאכזבת: "רווקות רבות הנקלעות למלכוד של גיל או ל'שקע ברומטרי' מבחינה חברתית מסכימות (לעתים באין ברירה) לקיים פגישות נוסח Blind Date. בהרבה מקרים העיוורון הוא מוחלט והאכזבה אורבת בפינה [...] אבל ישנן גם בעלות מזל!".

בכתבה מוצגים שלושה סיפורים של רווקות שהתנסו בפגישה עיוורת, המספרות על חוויותיהן. בתארן את הפגישות הן משתמשות במונח "ראיון", כאילו מדובר בראיון עבודה – בחירה שמקנה לפגישה ממד מנוכר, מסחרי אפילו, מעין תמרון תעסוקתי שתכליתו איתור מועמד בעל נתונים אובייקטיביים כלשהם. הסיטואציה מופשטת לחלוטין מהיבטיה הרומנטיים.

כחלק מהדיון בדפוסי שוק ההיכרויות החדש בולט המיקוד במיניות של הרווקות, שמאופיינת באמביוולנטיות. מצד אחד, הרווקה מוצגת כאשה משוחררת מינית ועצמאית, ומצד שני מוצגים חייה כחיי בדידות וחיפוש נואש אחר זוגיות וחוויות מיניות.

כך קורה למשל בכתבה מאת שרון ליבנה שפורסמה ב"לאשה" ב-1984, שעוקבת אחר חיי המין והחברה של נשים רווקות. הכותרת שניתנה לכתבה היא "סוף שבוע כחול", וכותרת המשנה שלה מציגה ביטוי עגום לחופש המיני של הרווקות, שמפצות עצמן על החוסרים בחייהן הרגשיים והחברתיים באמצעות קיום יחסי מין מזדמנים. הכתבת מציגה את בדידותה של המרואיינת בצאתה ל"ציד", ומדגישה שהסביבה מתעלמת ואף נרתעת ממנה: "כולם, דומה – אדישים כלפיה. איש לא הזמין אותה להצטרף לשולחנו".

"הסקס והאשה הישראלית", "לאשה", 1981

"הסקס והאשה הישראלית", "לאשה", 1981 (ליחצו להגדלה)

למרות זאת, היא בוחנת גבר בלתי מושך בעיניה ומתכננת לקיים איתו יחסי מין. היא תוהה עד מתי יהיה לה כוח לאותן הרפתקאות מין ריקות, שמהן היא יוצאת בודדה ומושפלת. החופש המיני והעצמאות הנשית מיוצגים כערכים מדכאים: "אני אשה משוחררת – חזרה ושיננה לעצמה [...] יש לי צרכים מיניים ואני לא מתכוונת לוותר עליהם [...] מי ידאג לי? לא אשאר בבית ואחכה שיחזרו אחרי [...] יש בורסה של סקס [...] אני מתכוונת להילחם על הנתח המיני שלי בדיוק ככל חברותי. אני פועלת בהיגיון".

המרואיינת מבטאת את ערכי השחרור המיני, שהם תוצר של המהפכה המינית והפמיניסטית של שנות השישים והשבעים בארצות-הברית, שחלחלו לתודעה הישראלית רק באמצע שנות השמונים. תיאור חיי המין כ"בורסה" שבה האדם נמדד לפי הערך המיני שלו מדגיש את ניתוקם מהרגש ומציגם כסיפוק של צורך חומרי וייצרי לכל דבר. אם בעבר אשה שקיימה יחסי מין תכופים עם שותפים רבים נחשבה זונה, בשנות השמונים אותה התנהגות מינית נתפסה כעצמאות וכהיעדר תלות בגבר. ואולם, תיאור התגובות הנרתעות של סביבתה של הרווקה שמוצגת בכתבה מעיד על אי-קבלה של התנהגותה.

האיידס מגיע, השמרנות חוזרת

במחצית השנייה של שנות השמונים חל שינוי באופי השיח הסקסולוגי הרציונלי בעיתונות הנשים, שמיתן את התמיכה הבלתי מסויגת בעונג המיני לטובת ערכי מוסר והתנהגות מינית זוגית נורמטיבית. השינוי נגרם בעיקר לאור התעצמות השיח הפומבי בנושא מחלת האיידס, בעולם המערבי ככלל ובארצות-הברית בפרט. בהתאם לכך, מגמת הפאניקה המוסרית, שפשטה בעיתונות האמריקאית באותה העת, חילחלה גם לעיתונות הנשים בארץ.

שינוי המגמה הזה בא לידי ביטוי בכתבה שפורסמה ב"את" בשנת 1987 תחת הכותרת "השיבה הביתה". הכתבה, מאת מעינה שנהר, עוסקת בהתפשטותן של מחלות המין – שמובילה לריסון ההתנהגות המינית ולהגבלתה ליחידה המשפחתית הזוגית. ואולם, השיח הישראלי לא התמקד בדרכים להימנע מהידבקות, אלא בעניין הרכילותי בנושא – ועל רקע זה הגביר את אווירת החרדה.

כותרת המשנה מדגימה זאת: "אימת מחלות המין [...] ובעיקר האיידס – מחזירה גברים ונשים אל חיק בן/בת הזוג הרשמי/ת. לא רק הרווקים והרווקות נזהרים יותר בבחירת בני זוג. גם הנשואים/ות מפחדים להתפרפר [...] האם גברים ונשים שנהגו במשך שנים ליהנות מהרפתקאות מהצד יוכלו לחזור ולחיות בחיק המשפחה בלבד? עידן האיידס: פסיכוזה מלאכותית או קץ המתירנות?".

בראיון עם מנהל מרכז לייעוץ בנושאי נישואין ומין מתמקדת המראיינת בשאלה רכילותית על האופן שבו מתמודדים המתפרפרים הנשואים עם סכנת האיידס, ופחות בדרכים למניעת הידבקות

בהכרזה זו מנסה העיתון לשנות את חוקי השיח המיני הרציונלי, שבשם הרדיפה אחר עונג מיני הפך את הנאמנות לבן הזוג הקבוע לדבר אופציונלי. הכתבה אמנם מתארת מציאות חברתית השרויה בתהליך של שינוי, אולם נראה שהדבר העיקרי שהשתנה הוא אופי הסיקור – שהפסיק לייצג מתירנות מינית.

כדי לבסס את השינוי שחל בשיח מציגה שנהר שורה של ראיונות אנונימיים עם גברים ונשים המעידים על שינוי בדפוסי ההתנהגות המינית בעקבות מחלת האיידס. מרואיינת שמתוארת כגרושה בת 42 מסכמת זאת כך: "להוציא שנים שבהן היתה לי חברות ארוכה עם גבר, לא היה לי כל קשר ממושך אחר [...] מאז הונחתה עלינו [...] האיידס, הפסקתי לתפוס בני זוג למיטה וכמעט גמרתי למעשה עם המין".

בראיון עם מנהל מרכז לייעוץ בנושאי נישואין ומין מתמקדת שנהר בשאלה רכילותית על האופן שבו מתמודדים המתפרפרים הנשואים עם סכנת האיידס, ופחות בדרכים למניעת הידבקות. פסיכולוג קליני משיב על כך כי המציאות החדשה תכריח אנשים לפתור קונפליקטים בתוך המשפחה, ובכך תחזק את הזוגיות.

גם ב"לאשה" נעשה שימוש בפאניקה, בגיבוי ראיונות עם מומחי מין. "מין ללא קונדום הוא רולטה רוסית", חורצת כותרת ראיון של רונית מקובר מ-1989 עם הסקסולוגית מירי רוזמן. בכתבה זו, תפקידה של המומחית אינו לתת עצות לטיפול בתפקוד מיני לקוי או לשיפור ההנאה המינית כמו במחצית הראשונה של שנות התשעים. במקום זה, היא מלמדת את הקוראים כיצד יש להתמודד עם עידן האיידס – באמצעות אימוץ דפוסים חדשים של התנהגות מינית בקרב רווקים ורווקות.

לשם ביסוס דבריה מובאות בכתבה עדויות של רווקים ורווקות ששינו את אורח החיים המיני שלהם בעקבות מגפת האיידס. גבר שמצוטט בכתבה מעיד כך: "לפני שלוש שנים היה אפשר לבלות בדיסקוטק, להכיר בחורה ולהגיע מיד למיטה. היום זה לא יקרה. הבחורות יותר שמרניות. ובנוסף, אני רוצה להכיר יותר את הבחורה לפני שאני נכנס אתה למיטה".

ואילו רווקה מעידה: "פעם עוד גבר במיטה לא היה סוף העולם. אך בגלל האיידס שיניתי מאוד את חיי המין שלי. אני חושבת הרבה פעמים לפני שאני נכנסת למיטה עם גבר ומנסה לתהות על קנקנו [...] אני נגד קונדום. לא אוהבת...".

אסונות משפחתיים

מהראיונות עולה מסר של שינוי מסוים בדפוסי ההתנהגות המינית של הרווקים והתרחקות מהחיפוש המתמיד אחר עונג מיני. מסר זה ניכר גם בהפסקת תמיכתם של עיתוני הנשים בקיום יחסי מין מחוץ לנישואין. ב"לאשה", למשל, התפרסמה ב-1986 כתבה תחת הכותרת "בגידות במדים", העוסקת בתופעה שבה גברים בצבא קבע מנהלים רומנים עם חיילות צעירות בבסיסם, מתגרשים מנשותיהם ועוזבים את משפחותיהם.

עצם השימוש המובלט במושג "בגידה", שממנו נמנעו מומחי המין בתחילת העשור כדי להפריד את הדיון המוסרי מהשיח המיני, מסמן את השינוי ביחס של העיתון לפריצת המסגרת הזוגית. השאלה העולה בכותרת המשנה מתארת את התופעה כבעיה חברתית רחבה ומסוכנת, שאף דורשת טיפול מצד הממסד הצבאי: "האם אכן גורם השירות לצד צעירות נאות למשבר בחיי הנישואין של אנשי הצבא? צה"ל הקים מכון מיוחד בתל-השומר לטיפול בבעיות משפחה בקרב אנשי קבע, אליו פונים קצינים רבים, ביניהם בכירים".

הכתבת, ברוריה אבידן-בריר, בוחרת להביא כמומחה משפטן המטיל את האחריות לבגידות על החיילות בבסיס וקורא לאסור עליהן להתרועע עם מפקדים וקצינים: "להסביר להן את האסונות המשפחתיים שהן מעוללות בגלל קלות דעתן [...] לעתים אני מסכים בלית ברירה ללובי הדתי הטוען כי החיילות בצה"ל גורמות לבעיות מוסריות". כך, העיתון מסיר כל אחריות לבגידה מהגברים ובוחר בעמדה ההגמונית הפטריארכלית על פני העמדה הליברלית-רציונלית שאיפיינה את השיח המיני במחצית הראשונה של שנות השמונים.

סוף דבר

ניתוח השיח העיתונאי הפופולרי על מין בישראל חושף את האופן שבו העיתונות המודפסת שימשה תשתית לתהודה הציבורית של הסקסולוגיה כתחום התמחות מוכר, וסייעה לגבש ולהפיץ אופן דיבור חדש על מין, ששילב מושגים מקצועיים ושפת יומיום וקידם דיון מיני רציונלי וליברלי בציבוריות הישראלית.

תהליך זה התרחש עקב התפתחות הדרגתית ודיאכרונית של שיתוף פעולה בין אנשי התקשורת למומחי מין, על רקע האינטרס המשותף של שני הצדדים להסיר את האיסור על שיח פומבי מיני תוך שימור האספקט המציצני שבו.

העיסוק במין, שבעשוריה הראשונים של המדינה הוגבל בעיקר למדורי המכתבים למערכת ולעיתונות אלטרנטיבית, הלך ותפס לעצמו מקום מרכזי יותר בתיווכם של עיתוני הנשים, שאימצו ופיתחו פורמטים עיתונאיים ייחודיים שבהם שולבו יחד ממדים מחקריים מצד אחד ועיתונאיים-פופולריים מצד שני.

הביטוי להשגרת השפה המינית החדשה ניכר בשימוש של הקוראים בה כשפנו למדורי הייעוץ. לאור העובדה שהשפה המינית הרציונלית שולטת באמצעי התקשורת ובפינו גם כיום, וניתן למצוא אותה במדורי ייעוץ וכתבות בנושא מין באינטרנט ובתוכניות טלוויזיה וברדיו – ניתן לומר שאותם מומחים ועיתונאים הצליחו במשימתם.

ד”ר יואב קניאס הוא חוקר ומרצה לתקשורת ותרבות ומלמד באוניברסיטה הפתוחה. המאמר מבוסס על עבודת דוקטורט שנעשתה במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית בירושלים