ספסרי החרדות

"לאחר שהוחזרתי לדסק השכתוב בבניין המשרדים ברחוב 41 מערב, עניתי לשיחותיהם של כתבי העיתון הזרים. יום אחד, בשעת אחר-צהריים משמימה ב-1962, הכתיב האיש שלנו במוסקבה הודעה לעיתונות מאת הרוסים, המודיעה על התקדמות משמעותית בטכנולוגיית הנשק הסובייטית", כותב לואיס לפהם ברשימה מתורגמת שפורסמה השבוע באתר "הארץ", המבוססת בין היתר על זכרונותיו מעבודתו בעיתון "ניו-יורק הראלד טריביון".

"הידיעה היתה ראויה לארבע פסקאות בעמוד 17 לכל היותר, אבל ג'ון דנסון, עורך העיתון, עבר במקרה ליד השולחן שלי, שבו עמלתי על הדפסת הידיעה במכונת הכתיבה. הוא הציץ בחטף בכתבה שבידי והקיש עליה קלות בקצה עפרונו. 'מה שאתה רואה כאן', אמר, 'זו תחילתה של מלחמת עולם שלישית'. אמרתי שאינני מטיל בכך ספק, אבל לא ראיתי זאת בבירור. דנסון שירבט את שמו ומספרו של מומחה למדיניות חוץ מאוניברסיטת קולומביה, ואמר לי להגיד שג'ון דנסון מבקש הבהרות.

"אינני יכול לומר כעת בוודאות מי היה המקור האנונימי שמעבר לקו הטלפון; למיטב ידיעתי וזכרוני היה זה זביגנייב בז'ז'ינסקי, שהיה לאחר מכן היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג'ימי קרטר, ושב-1962 עדיין שקד על לימודי היסטוריה. הקראתי לו את הידיעה, והוא הבין מיד למה ציפה דנסון; ב-20 הדקות הבאות, עם הסברים על אמנת וינה וחוזה ברסט-ליטובסק, פירש 'זביג' (ואולי מישהו אחר) את הטקסט, כך שהשתמע ממנו כי יוזמותיו של ניקיטה חרושצ'וב לדטאנט הוכרזו כבלתי יעילות בידי המיליטריסטים בפוליטביורו, ושבתוך חודשים ספורים, אם לא שבועות, ינועו טנקים סובייטיים לתוך פולין.

"דנסון היה מרוצה. חרדה כזו מוכרת עיתונים; וזו מחווה לגניוס האמריקאי החדשני והיזמי, שמייצר משהו מכלום. הכתבה הופיעה למחרת בבוקר בעמוד הראשון בתוספת ציון המקום 'מוסקבה' בשורת הקרדיט, מנופחת, מקושקשת ומעובה עד ערפול תחת כותרת מאיימת למחצה. היא המשיכה בעמוד פנימי, מעוטרת בתצלום ארכיון של טנק סובייטי במצעד בכיכר האדומה".

האנקדוטה של לפהם אירעה אמנם לפני חמישה עשורים וחצי, אך דומות לה מתרחשות כל הזמן בין משכתבים צעירים בני ימינו, עורכיהם בני גיל העמידה וקציני צבא חובבי שיחות תדרוך אנונימיות. המרכיבים אוניברסליים: זנב של ידיעה מגיע למערכת, עורכים זוטרים שעליהם מוטל לסגנן ולנפח דיווחים שאין להם כלים לאמת – ושלל מקורות בעלי אינטרס שנכונים תמיד לסייע בכך, שוכני המרחב הנזיל של עסקים-פוליטיקה-ממסד בטחוני.

לעתים קרובות, זנבי הידיעות טעוני הניפוח לא יגיעו מכתב של כלי התקשורת, אלא מדיווח שיתפרסם בכלי תקשורת אחר, זר. אף שלמערכות של כלי התקשורת בארץ בדרך כלל אין אפשרות לאמת או להרחיב את המידע שמגיע מחו"ל – ואולי דווקא בגלל זה – שוב ושוב הן יתמסרו למלאכת הניפוח. כך בדיוק קורה היום בעיתון "ישראל היום", שמוסר את כותרתו הראשית לדיווח של רשת הטלוויזיה האמריקאית פוקס-ניוז משלשום.

עורכי "ישראל היום", שביום שישי האחרון התמסרו לספין של דונלד טראמפ בדבר הסכם הגרעין עם איראן, ממשיכים להדהד פרסומים אמריקאים המתיישרים עם צרכיו העכשוויים של נשיא ארצות-הברית. "למרות ההסכם: 'איראן רוכשת טכנולוגיות לפיתוח פצצה גרעינית'", נכתב בשער החינמון, בצירוף תמצית מהדיווח האמריקאי: "בתוך שנתיים עשתה איראן 173 נסיונות לרכוש טכנולוגיות לא חוקיות שמשמשות לפיתוח פצצה גרעינית ולתוכנית הטילים הבליסטיים".

במקום צילום של טנק סובייטי במצעד מוסקבאי, ב"ישראל היום" מדפיסים בשער תצלום של נשיא איראן עם שני ראשי טילים ענקיים במצעד שנערך בטהרן בחודש שעבר. לשם העצמת הדרמה מצורפת לכותרת גם הצהרה לוחמנית מטעם גורם המכונה "איראן": "נלמד את ארצות-הברית שיעורים חדשים". המקור למידע, נכתב בשער, הוא "שלושה דו"חות של גופי מודיעין גרמניים".

"ישראל היום" הוא עיתון של עורכים, אבל בניגוד למתחרה "ידיעות אחרונות" – שגם אצלו הטקסטים שמגיעים מהכתבים עוברים עיבוד מסיבי – עורכי החינמון ניחנו בידיים כבדות. כך קורה שלכל אורך הכתבה – שעליה חתום אלי לאון, עורך בדסק החוץ – אפשר לחזות בעקבות שהותירה מלאכת הניפוח. בכותרת הראשית, למשל, נטען שאיראן "רוכשת טכנולוגיות לפיתוח פצצה גרעינית". ואולם, כבר בכותרת המשנה שנדפסת בשער מתברר שהיא לא בדיוק רוכשת, אלא מנסה לרכוש. מעיון בידיעה המקורית של פוקס-ניוז עולה כי זהו המונח המדויק יותר: הדו"חות עוסקים בנסיונות רכישה, ולא ברכישה בפועל.

מי שיקרא את הידיעה עצמה יגלה עוד כמה סימני מתיחה: התגובה הלוחמנית של "איראן", למשל, הושמעה בכלל בהקשר אחר לגמרי. כמו כן, מתברר שרוב נסיונות הרכישה, 141 מתוך 173, התבצעו בשנת 2015 – כלומר לפני שהסכם הגרעין נכנס לתוקף. ומה לגבי 32 הנסיונות הנותרים? בכותרת דובר על פצצות גרעין, אבל בדיווח עצמו נוקט לאון במונח הכללי "תוכניות נשק". מי שימשיך לקרוא ימצא אפילו ציטוט של "דיפלומט גרמני" ששוחח עם פוקס-ניוז והצהיר שלעת עתה איראן עומדת בתנאי ההסכם.

טור הפרשנות של "ישראל היום" חוזר על המסר הזה. המחבר, יואב לימור, מציין שלאמריקאים אין עדויות לכך שאיראן הפרה את תנאי הסכם הגרעין, ושאפילו "בישראל" מודים שהיא עומדת בו. ובכל זאת, אחרי שלימור מדגיש שלאיראנים אין אינטרס לחרוג מההסכם, הוא תורם את שלו למלאכת הניפוח: "איראן רחוקה מלהיות תמימה", הוא כותב, "הפעולות החוקיות לכאורה שהיא עושה (שחלקן מפרות אמנות והחלטות אחרות) מקרבות אותה בפועל לפצצה".

בהמשך מצביע לימור על מה שיכול להיות הטריגר לעיסוק המתחדש של "ישראל היום" בגרעין האיראני: ייתכן, הוא כותב, שבעתיד תידרש ישראל "לחזור לתפקיד 'המשוגעת' שמאיימת לתקוף" (המלה "נתניהו" אינה מוזכרת), מהלך טקטי שיאפשר לה להתפשר על הטלת סנקציות חדשות.

כמובן, "ישראל היום" אינו העיתון היחיד שמידרדר מדי פעם להדהוד של מידע מעורר חרדה שבמקרה משרת אג'נדה של בעל ברית פוליטי. ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", למשל, מבליטים היום דברי הפחדה שהפיץ אתמול אביגדור ליברמן, שר הביטחון.

"צבא לבנון הוא חלק מחיזבאללה", נכתב מפי ליברמן בהפניה גדולה בשער "מעריב". לטענתו, צבא לבנון הוא כעת "חלק אינטגרלי במערך של חיזבאללה, תחת פיקודו". במלחמה הבאה שתפרוץ בחזית הצפון, מנבא שר הביטחון, ישראל תיאלץ להילחם נגד כוח משולב של חיזבאללה יחד עם צבאות סוריה ולבנון. לשם המחשת האיום נדפס בגדול תצלום של מוסלמים רעולי פנים כלשהם (שם ארגונם אינו מוזכר) אוחזים במטולי RPG. מתחתיו נדפס דיוקן של השר.

ב"ידיעות", עיתון הבית של ליברמן בשפה העברית, לא מעניקים לו הפניית שער – אך כן משבצים את הידיעה על התבטאותו בעמוד 2, כולל תצלום מחמיא של חיילים צעירים וחייכנים שמתגודדים מסביבו ועושים איתו סלפי (צלמת של משרד הביטחון היתה שם כדי לתעד את המאורע ולהעביר את התוצאה לתקשורת). ב"ישראל היום" – שם השלימו עם ליברמן בשנה שעברה, לאחר הברית המחודשת שכרת עם בנימין נתניהו – משבצים היום תצלום שלו עם חיילים מאושרים בראש עמוד 5, שם נדפסת כותרת על התרעותיו.

ב"הארץ" מזכים את ליברמן בידיעה קצרה בתחתית עמוד 6. אין בה תמונה של השר או של רעולי פנים מפחידים, אבל לידה נדפסת מפה של רצועת עזה, במסגרת המדור הקבוע שמתעד את מניין השעות שבהן קיימת אספקת חשמל ליישובי הרצועה. אתמול נמדדו שם בין ארבע לחמש שעות.

בנחישות ובתבונה

הכותרת בשער "ישראל היום", היום

"גורם מדיני בכיר: 'ב-2017 יאושרו 12 אלף דירות ביו"ש'", מודיעה כותרת גדולה בשער "ישראל היום". רמז לזהותו של הגורם האנונימי ניתן בפסקת הפתיחה של הידיעה: "אין מי שפועל יותר למען ההתיישבות, בנחישות ובתבונה, מרה"מ בנימין נתניהו", מציינים שם הכתבים שלמה צזנה ואפרת פורשר מפיו של אותו אדם עלום. הדברים נדפסים שוב בכותרת המשנה, וגם בשער החינמון.

כתבי "ישראל היום" אמנם מצטטים גם דברי ביקורת ופקפוק במידע שמסר להם אותו גורם, אך עורכיהם דאגו למקם את הנתון המחמיא לנתניהו (בקרב תומכיו) בכותרת, ואת דברי הביקורת הצניעו. בשאר העיתונים בחרו באופציה ההפוכה: "הממשלה הודיעה על קידום 3,800 יחידות דיור בהתנחלויות, אך בפועל רק 600 ייבנו", מדווחים ברק רביד וחיים לוינסון בשער "הארץ", ומפרטים היכן בדיוק ייבנו הבתים. אצלם, הגורם האנונימי מכונה "בכירים בלשכת ראש הממשלה".

ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" מאגפים את נתניהו מימין. "המתנחלים מאוכזבים: רק אלף יחידות דיור יאושרו לבנייה ביו"ש", מדווח ישי פורת בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". "המתנחלים נגד הממשלה: 'הבנייה שתאושר ממוחזרת'", מדווחים ב"מעריב" יניר קוזין וקרני אלדד. מיהם בדיוק המתנחלים המאוכזבים האלה, שכועסים על הממשלה? בעיקר מתנחל אחד, יוסי דגן, היחיד שמצוטט בשמו בשלושת הטבלואידים. ב"ישראל היום" דאגו לציין שדגן אמר את הדברים לאחר ש"נתניהו נתן אור ירוק לקידום אלפי דירות בהתנחלויות".

תעמולה מסוג חדש

"סרטונים המתעדים שוטרים מכים אזרחים [שחורים] ברחובות, הונאה שלפיה גבר מוסלמי הנשוי לכמה נשים במישיגן אוסף קצבת סעד בשבילן ודיווח על שני יוצאי צבא שנשדדו בליל חורף קר. אף שכולם תועדו ופורסמו על-ידי אזרחי ארצות-הברית, דפי פייסבוק המקושרים לחברה רוסית חשאית השתמשו בהם – וכעת נראה כי החברה, שהפיצה תעמולה בשביל הקרמלין, עמדה בלב התוכנית הרוסית להשפיע על הבחירות לנשיאות בשנה שעברה", נכתב בדיווח מתורגם של ה"ניו-יורק טיימס" שמתפרסם היום בעיתון "הארץ".

מי שימשיך לקרוא את הכתבה עשוי להגיע למסקנה שהשימוש במלה "תעמולה" אינו מתאר באופן המדויק ביותר את טיב התכנים שהפיצו הרוסים. על-פי ה"טיימס", האנשים של פוטין בסך הכל הפיצו מחדש תכנים שיצרו גולשים מארצות-הברית וכתבות שפורסמו בכלי תקשורת אמריקאיים. הרוסים אמנם שילמו עבור קידום הפוסטים בפייסבוק, אבל לפי הדיווח הם בדרך כלל הקפידו להשתמש בניסוחים המקוריים.

גם האג'נדה הפוליטית שאפשר לייצר מהתכנים הללו מתעתעת: הפרסום על השוטרים שמכים אזרחים, למשל, עשוי לחזק פעילים אפרו-אמריקאים המוחים נגד יחסה של המשטרה, המזוהים בדרך כלל עם האגף הליברלי במפלגה הדמוקרטית; מנגד, הפצת הדיווח המומצא על המוסלמים ותרמית קצבאות הסעד עשוי לחזק דווקא תפיסות של שנאת זרים והתנגדות לאסלאם – ואלה נפוצות יותר אצל תומכי הנשיא טראמפ והמפלגה הרפובליקאית. ואם זה לא מספיק מבלבל, מהדיווח עולה שהרוסים גם הפעילו עמוד שפרסם תכנים נגד אפליית מוסלמים.

האסטרטגיה המקוונת של ממשלת רוסיה, שהולכת ונחשפת בשנים האחרונות אך נראה שטרם זכתה להסבר מקיף, נראית שונה מאוד מהתפיסה המקובלת של תעמולה. בד בבד, היא מגדירה מחדש את סוג התכנים שראויים לתואר זה: בשנת 2017, תעמולה אינה בהכרח תוכן ממשלתי שנוצר על-ידי גורם ממשלתי ונועד להעביר מסר ממשלתי, אלא עצם ההתערבות הממשלתית בשיח. התוכן עצמו יכול להיות עצמאי לגמרי, אך עצם הפצתו במימון ממשלתי, או תוך שימוש באנשי מקצוע ממשלתיים, צובע אותו בצבעים חדשים.

ובכל זאת, מדוע טורח הממשל הרוסי לקדם הלכי רוח סותרים ופרסומים שמשרתים מועמד כמו דונלד טראמפ מצד אחד, ומצד שני את ברני סנדרס? תשובה אפשרית אחת היא שברוסיה לא בהכרח רוצים להמליך נשיא באמריקה (או בכל מדינה אחרת), אלא לייצר כאוס באמצעות חיזוק גורמי קיצון שיתקוטטו זה עם זה ויהפכו את המדינה לפריכה יותר, מאוחדת פחות ואכולת זעזועים. היוצר הבריטי אדם קרטיס עמד על התופעה הזאת לפני שנים אחדות, והדגים אותה באמצעות האופן שבו אחד ממקורביו של פוטין תידלק כאוס תודעתי שכזה בתוך רוסיה: בלבול הציבור כאמצעי שמאפשר לשלוט בו.

שחיתות

"נתניהו אמר לי: למה יש מכרז לספינות? תבטלו אותו", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". הדובר הוא משה יעלון, שכיהן כשר הביטחון של נתניהו והתפוטר בנסיבות שטרם הובררו עד תומן. הידיעה של "ידיעות" מבוססת על תחקיר משותף עם העיתון הגרמני "די צייט" בנושא פרשת הצוללות – וליתר דיוק בקדימון לתחקיר של רונן ברגמן והולגר שטארק, שיתפרסם במלואו רק ביום שישי.

עוד פרט מעניין בדיווח של ברגמן ושטארק הוא סיבה אפשרית לניסיון הישראלי לרכוש עוד שלוש צוללות אף שכביכול לא היה בהן צורך: מדובר בדגם משופר וארוך יותר מאלו שכבר הוזמנו בעבר, שמאפשר "לירות טילים גרעיניים במשקל גדול יותר, לטווח ארוך יותר ותחת חשאיות גבוהה יותר". לדבריהם, ממסמכים שפרסמה חברת טיסנקרופ הגרמנית עולה גם שעו"ד דוד שמרון לקח חלק פעיל במגעים עמה, ולא הסתפק בייצוג עד המדינה מיקי גנור, כפי שטען עד כה. נתניהו וגם שמרון מכחישים.

ב"גלובס" מתמקדים בפרשייה אחרת מהמרחב הישראלי-גרמני: אסף אוני ממשיך לעקוב אחר "פרשת טל זילברשטיין", שלה צופים השפעה מכריעה על הבחירות הקרובות באוסטריה. זילברשטיין, יועץ פוליטי שנעצר בישראל בחשד למעורבות בפרשת החשדות לשוחד והלבנת הון של הטייקון בני שטיינמץ, ניהל קמפיין השמצה מטעם מפלגת השלטון האוסטרית – וכפי שכותב אוני, מדי יום חושפים עיתונאי אוסטריה עוד ועוד פרטים על בחישתו המלוכלכת בביצה הפוליטית של ארצם.

כעת, מציין העיתונאי, חושפת המפלגה שהעסיקה את זילברשטיין מסמכים ונתונים על העסקתו (שתומחרה ביותר מחצי מיליון יורו עבור פחות משנה) – מהלך שאנו הישראלים יכולים רק להתקנא בו. אף שהמפלגות בארץ נוהגות למסור מסמכים ונתונים מסוג זה למבקר המדינה לאחר כל מערכת בחירות, גם כאשר המבקר מוצא טעם לפגם בהתנהלותן – המסמכים אינם נחשפים לציבור, והפרשיות לא פעם מסתכמות בתיאורים העמומים והאנונימיים שנכללים בדו"חותיו. המפלגות עצמן, באופן אבסורדי, אינן כפופות לחוק חופש המידע.

המסמכים שנחשפים כעת באוסטריה מעלים מעורבות אפשרית (ומוכחשת) של חברת הייעוץ האסטרטגי והתקשורתי קרמר-דוידוביץ' GCS, שבה היה זילברשטיין שותף בעבר.

מתנה לחג

שער "מעריב" (פרט)

ב"מעריב", עיתון אקלקטי המתקשה בשנים האחרונות להציג הישגים בולטים או אישיות מובחנת, הצליחו להשיג ראיון גדול עם גדעון סער, שזוכה להפניית שער נאה בתוספת הסטמפה "בלעדי". השר לשעבר, שרואה בעצמו מועמד לראשות הממשלה, העלה לאחרונה הילוך במסע החזרה שלו לזירה הפוליטית תוך ניצול קשריו המצוינים עם העיתונות.

מדוע בחר להתראיין באריכות דווקא ב"מעריב"? לא ברור. ייתכן שהסיבה היא מה שאין בראיון הזה: שאלות קשות, נושאים רגישים והימנעות מהשמעת הצהרות ברורות בנושאים שעשויים לפגוע בחזרתו החלקה לעמדת כוח. הראיון עם סער מפויס, נטול גילויים חדשים והתבטאויות מפתיעות. המראיינת, רויטל עמירן, נמנעת מלעמת אותו עם הרקע לפרישתו מהכנסת לפני שלוש שנים: טענות ודיווחים על יחסים לא הולמים עם נשים, בדיקות משטרתיות (שנסגרו), תחקירים עיתונאיים בנושא (שרובם לא הבשילו לכדי פרסום) ופרשייה מוזרה שבמסגרתה הופץ מכתב עם האשמות נגדו בחתימת עובדת שהיתה כפופה לו – שהודיעה כי מדובר במסמך מזויף. האם יש ממש בטענות, או שמא מישהו ניסה לחסל את סער פוליטית ולהעיף אותו מהזירה הציבורית (כפי שאכן קרה, לפחות באופן זמני)? ב"מעריב" מנעו ממנו את המבוכה הכרוכה בעיסוק בסוגיות הללו.

מחאה

"המחאה שלך נגד ראשי המערכת הבנקאית כבר נמשכת שנים ונראה שהיא לא ממש אפקטיבית. אין חדש תחת השמש – הריביות אותן ריביות, הגבייה אותה גבייה", אומר חן מענית לעו"ד ברק כהן בראיון המתפרסם ב"גלובס".

"דבר ראשון", משיב כהן, "בהליכי הגבייה יש שינוי מסוים, לא בגלל שהם צדיקים, אלא במובן שנוצרה רתיעה – יחסי הכוחות השתנו, הבנקים חוששים שתבוא תגובה לגבייה אגרסיבית והם לא רוצים את זה. בנוסף, אם אתה רוצה להגיד לי שמודל המאבק שלי נכשל, אז אין לך מושג לגבי מה שקורה במרחב הפוליטי הכללי, כי החרדים אימצו את מודל המאבק הזה – הם 'באים למגייסים'; הטבעונים אימצו את המאבק הזה – הם 'באים למגדלים ולראשי הערים'; המפגינים שמוחים על הטיפול בחקירת רה"מ אימצו את זה, כי הם 'באים לבית של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט' – כולם אימצו את המודל שלנו. הפכנו את המאבק שלנו למודל העיקרי, המרכזי בארץ, כלפי כל מי שהוא חלק ממערכת קבלת ההחלטות".

מחפיצות

"יש התייחסויות סקסיסטיות כלפי, ויש כאלה שהן סתם דוחות", אומרת שרת המשפטים, איילת שקד, והדברים נדפסים בכותרת של ראיון ארוך שהעניקה ל"ליידי גלובס".

לשם המחשה, ואולי מסיבות אחרות, עורכות המוסף הלבישו אותה בשש מערכות לבוש שונות: שמלת כוכבים לבנים עם אבנט, חולצה צהובה דמוית מעיל כבאים, שמלה שמזכירה את אלו שלובשות רקדניות פלמנקו, סריג אדום של דודות, חליפת אשת עסקים ואוברול מחויט עם עניבה שתוחבים מתחת לחולצה. התוצאה: לא דוחה, אבל די סקסיסטי. את שר המשפטים לא היו מצלמים כך לראיון על עשייתו הפוליטית.

שרת המשפטים, איילת שקד, על שער "ליידי גלובס", 10.10.17 (לחצו להגדלה)

סימנייה

"ההיסטוריון אלפרד מקוי חשף את קשר השתיקה בין אמריקה לבין ברוני סמים ברחבי העולם, זיהה איך האמריקאים מלמדים משטרים רודניים שיטות עינויים, ובעצמו ניצל מנסיון התנקשות של שכירי חרב של ה-CIA. אחרי עשורים של תיעוד האימפריה האמריקאית, על צדדיה המרגשים והאפלים, הוא מכריז עכשיו: היא שוקעת, ומהר מכפי שנדמה" (מתוך כותרת המשנה לראיון שערך אורי פסובסקי, "מוסף כלכליסט").

ענייני תקשורת

מהדורת שמחת תורה של "דה-מרקר" כוללת שלל כתבות על מעורבות אזרחית. אחת מהן עוסקת בדרכי המימון החדשות של תקשורת עצמאית, ומבוססת על שיחות עם אנשי "המקום הכי חם בגיהנום", "שיחה מקומית" ו-"972", "100 ימים של שקיפות", קרן התחקירים ו"העין השביעית". "לפי בדיקה שערך 'דה-מרקר', גופי החדשות גייסו בארבע השנים האחרונות לפחות 3 מיליון שקל בתרומות ישירות מהציבור שנועדו לתפעול גופי תקשורת עצמאיים", מציין הכתב, נתי טוקר.

כתב התקשורת של "דה-מרקר" תורם גם ידיעה למדור החדשות הקצרצר שמתפרסם היום בעיתון – ידיעה שמדגישה את המגמה ההפוכה ואולי מסבירה חלק מהתמיכה המתעוררת בעיתונות אלטרנטיבית: הפוליטיזציה של השידור המסחרי בישראל. מדיווחו של טוקר עולה כי שר התקשורת, איוב קרא, "פועל למנות פעילי ליכוד למועצת הרשות השנייה" – הגוף הציבורי שמפקח על הגוף המקצועי שאמור לפקח על ערוצי הטלוויזיה והרדיו המסחריים.

לפי טוקר, בלשכת השר מכחישים דיווח של "כלכליסט" מאתמול שלפיו אחד מאותם פעילים הוא רן ברץ, עורך אתר "מידה" ועד לאחרונה אחד מדובריו של נתניהו. השר קרא אינו מכחיש שהרשימה כוללת את חברת-הכנסת לשעבר יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שניסתה להיכנס לכנסת באמצעות הליכוד אך נכשלה, שני חברי מרכז הליכוד (אבי קורקוס, סמי מלול) ולוביסט שהוא גם חבר ליכוד (אפי להב).

ומה בנוגע לשידור הציבורי? ב"ישראל היום", העיתון ששימש כלי למאמצים של נתניהו ומקורביו לבצע פוליטיזציה של תאגיד השידור הציבורי עוד לפני תחילת שידוריו – כולל השער הפנתיאוני "עד 'כאן', ודי לצביעות" – מאותתים שעכשיו הכל בסדר. בגליון החג של החינמון שובצו שתי כתבות מגזין גדולות המקדמות את שידורי התאגיד: ראיון עם אורי לוי (ניר וולף) ופרויקט יחצני לרגל עליית העונה השלישית של תוכנית הסאטירה "היהודים באים". זאת בנוסף לשיתוף פעולה מתמשך של העיתון עם הרדיו הציבורי.

פינת העצה לחג

יהודה שלזינגר, עיתונאי ב"ישראל היום", מציע לקוראים לא להשליך לזבל את ארבעת המינים עם סיומו של חג הסוכות. מה כן לעשות איתם? רב ששוחח עם הכתב סיפר לו שאם לוקחים שלושה עלים של הדס, רושמים עליהם את האותיות "אגל"א" (ראשי תיבות של "אתה גיבור לעולם אדוני"), משרים אותם ביין ולאחר מכן שותים את היין – מתקבל מעין תחליף ריטלין, שנותן חשק ללמוד תורה.