ב־4 בחודש ינואר האחרון דיווחה רינה מצליח, הכתבת הפוליטית של חדשות ערוץ 2, שראש הממשלה אהוד אולמרט מתכוון להעביר את עמיר פרץ מתפקיד שר הביטחון, ולהציע לו תיק אחר. אם פרץ יסרב, הוסיפה מצליח, הוא יפוטר. נכון לשעת כתיבת שורות אלה, חודש וחצי לאחר שידור הידיעה, פרץ עדיין מכהן כשר הביטחון. אף על פי כן אומרת מצליח, שהיא עדיין עומדת מאחורי המידע שמסרה: "אי־אפשר לומר שהידיעה שלי לא היתה נכונה. בתחום הפוליטי, בניגוד לתחומים אחרים, הידיעות משקפות מצב פוליטי והלך רוח מסוים ולא עובדות מוגמרות. כשפרסמתי את הידיעה, היא היתה נכונה לסיטואציה ששררה באותה עת. מאז המצב השתנה, משום שמעמדו של פרץ במפלגת העבודה ובמשרד הביטחון התחזק. בדרך־כלל, אני נזהרת מלהפריח בלונים סתם, אך בתחום הפוליטי זה בלתי נמנע".
רינה מצליח אינה לבד. בימים שבהם מרחף סימן שאלה גדול מעל עתידם הפוליטי והמקצועי של מנהיגים, פוליטיקאים ואנשי צבא בכירים, מתפרסמות על כך לא מעט ידיעות מופרכות. לכשלים האלה שותפים עיתונאים ופרשנים בכירים, לא רק דגי רקק. תופעה נוספת הניכרת בתקופה האחרונה: מצב מתמשך, כמו החקירות נגד נשיא המדינה או ראש הממשלה, שלא נפלו בהן הכרעות, מדווח כאילו חלו בו התפתחויות דרמטיות. גם אם בסופו של דבר הוחלט בפרקליטות המדינה לחקור את ראש הממשלה בפרשת המכרז על מכירת בנק לאומי, או לנסח טיוטה של כתב־אישום נגד הנשיא קצב - הידיעות שפורסמו על כך קודם לכן הקדימו את המאוחר.
המשימה המוטלת על התקשורת הכתובה והאלקטרונית הפועלת בתוך האקלים ההפכפך הזה אינה קלה. מצד אחד, הציבור צמא לכל פיסת מידע שעשויה לרמוז על העתיד; מצד שני, הדיונים והחקירות חסויים ושותפים להם רק קומץ של יודעי דבר. לתמהיל הזה נוספים הלחץ שמפעילים העורכים על הכתבים "להביא כותרת", "חשיפה" או "ידיעה בלעדית", והתחרות הקשה המתנהלת בין כלי התקשורת. התוצאה היא שכותרות העיתונים ומהדורות החדשות בטלוויזיה נראות לאחרונה יותר כנבואות המתיימרות לחזות את העתיד מאשר כתיאור עדכני של המציאות. ספקולציות, הערכות, ניסוחים פתלתלים, ביטויים מעומעמים כמו "ככל הנראה", "קרוב לוודאי" ו"ייתכן ש", ומשפטים בלשון עתיד בנוסח "עלול" ו"עשוי" רווחים כמעט בכל פסקה ובכל עמוד. בחלק מהמקרים, הנבואות מתבררות כנכונות ומתגשמות בסופו של דבר, אבל לפעמים הן גם מתבדות, או לחלופין, פשוט נשכחות.
רינה מצליח, בדומה לעיתונאים אחרים ששוחחתי איתם על ידיעות שפרסמו והופרכו, טרם ויתרה על האפשרות שהתסריט שחזתה יתממש. "אני עדיין שומעת את זה (פיטורי פרץ) עולה לפעמים", היא אומרת. "הסתובבתי עם הידיעה במשך כמה ימים לאחר ששמעתי אותה במזנון הכנסת ממקור מהימן, והתלבטתי אם לפרסם. קיבלתי עוד אינדיקציות וחצאי רמזים, ובסוף החלטתי שאם אני לא אפרסם, מישהו אחר יפרסם".
"התחרות בהחלט מכתיבה לפעמים את השיקולים", מוסיפה מצליח. לדבריה, גם העורך ממלא תפקיד משמעותי במעידות מסוג זה: "הניסוחים שלי הרבה פעמים מסויגים, והעורכים דורשים לחדד, ומורידים לי מלים כמו "נוטה ל...". במקרה של הידיעה על פרץ הכותרת היתה יותר בומבסטית מהתוכן. התופעה הזאת נובעת מכך שהציבור התרגל לקלוט מסרים יותר מהירים, חד־משמעיים ובוטים, ופחות מורכבים ורבי פנים".
ב־11 בינואר, שבוע לאחר ידיעתה של מצליח על פיטורי עמיר פרץ, שידר פרשן חדשות ערוץ 2, אמנון אברמוביץ', ידיעה שלפיה תוציא ועדת וינוגרד מכתבי אזהרה לאולמרט, פרץ, הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ ואלוף פיקוד הצפון לשעבר אודי אדם. עוד באותו יום הכחישו גורמים בוועדה את המידע והדגישו כי האישים שהוזכרו עדיין לא העידו בפניה. "אני מודה שהטון של הידיעה שלי היה גבוה וקיצוני יתר על המידה", אומר אברמוביץ'. "אבל בסיס הידיעה היה נכון. הוועדה בדקה את השאלה העקרונית, אם היא רשאית להוציא מכתבי אזהרה למי שעשוי להיפגע ממנה. אני מציע לחכות ולראות מה יהיו מסקנות החקירה".
העיסוק בוועדת וינוגרד הצמיח עוד ידיעות המקדימות את המאוחר. ב־9 בינואר בישרה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" כי "ועדת וינוגרד סימנה את חלוץ". בכותרת המשנה של הכתבה שפרסמו נחמה דואק ויוסי יהושע נאמר כי: "כאשר יפורסמו המסקנות יעופו ראשים". ובכותרת נוספת, בעמוד פנימי: "ועדת וינוגרד כבר סימנה את הרמטכ"ל, אומרים אנשים בכירים שהעידו בוועדה. מעריכים: פרסום המסקנות יגרום לרעידת אדמה, אנשים שיימצאו אחראים ישלמו את המחיר ויודחו".
"אין ספק שאנחנו שרויים בסיטואציה שבה כתבים מתפתים לפרסם הערכות שמבוססות על לא יותר מניחוש אינטליגנטי", אומר עיתונאי בכיר שבחר להישאר בעילום שם. "ההנחה היא שמישהו בקרב האישים הבכירים שנחקרים יימצא אשם. יכול להיות שההנחה הזו תתברר כמוצדקת, ויכול להיות שלא. אבל אז כבר אף אחד לא יזכור מה נכתב".
איור: גיא מורד
▪ ▪ ▪
גם הזירה המשפטית רוחשת פעילות בעלת השלכות הרות גורל. התקשורת עוקבת בדריכות אחר ההתפתחויות בשלל הפרשיות שבהן נחשד אולמרט, ומבליטה כל התבטאות בנושא, מעורפלת ועמומה ככל שתהיה. ב־9 בינואר פתח הכתב המשפטי של חדשות ערוץ 10, ברוך קרא, את מהדורת חדשות השעה שמונה עם ידיעה שהוגדרה "בלעדית", ולפיה התקבלה החלטה לפתוח בחקירה פלילית נגד אולמרט. קרא לא ידע באותה עת בדיוק באיזו מהפרשיות שבהן מעורב אולמרט תיפתח החקירה, ולכן מנה את שלוש העיקריות שביניהן: המכרז להפרטת בנק לאומי (שקרא הגדיר "חמה" ו"משמעותית" ביותר), המינויים הפוליטיים ברשות לעסקים קטנים, והקשרים הבעייתיים עם השותף לשעבר, עו"ד אורי מסר. ב"הארץ" למחרת, ב־10 בינואר, הלכו צעד נוסף קדימה, ודיווחו בעמוד הראשי כי "משרד המשפטים יודיע בשבועיים הקרובים, על־פי ההערכות, על פתיחת חקירה פלילית נגד אולמרט בפרשת מכירת גרעין השליטה בבנק לאומי". הכתב המשפטי יובל יועז הוסיף עוד כי "צפויה להיפתח חקירה פלילית נגד אולמרט גם בפרשת טובות ההנאה לכאורה לעו"ד אורי מסר". ואכן, כעבור שבוע הודיע פרקליט המדינה, ערן שנדר, על פתיחת חקירה נגד אולמרט בפרשת בנק לאומי. יחד עם זאת, נכון לשעת כתיבת שורות אלה, התחזית בנוגע לפרשת עו"ד אורי מסר עוד לא התממשה.
בכיר נוסף ששמו נקשר בחקירת משטרה המתנהלת כעת הוא שר האוצר אברהם הירשזון. על הירשזון נאמר כי בעת שכיהן כיו"ר הסתדרות העובדים הלאומית, לפני שנים אחדות, לא דיווח על מעילה שהתגלתה בעמותה שהיתה תחת אחריותו. במהלך חודש ינואר האחרון פרסם כתב הפלילים של העיתון "ידיעות אחרונות", בוקי נאה, שורה של ידיעות ולפיהן הירשזון צפוי להיחקר במשטרה תוך כמה ימים. ב־4 בינואר נאמר בכותרת הראשית של העיתון כי "המשטרה תחקור את שר האוצר: הירשזון חשוד במעורבות בגניבת מיליונים מעמותה שהיתה באחריותו". בידיעה עצמה נכתב כי "שר האוצר אברהם הירשזון ייחקר בקרוב מאוד במשטרה כחשוד בעבירות גניבה, מרמה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע והלבנת הון". ב־8 בינואר הופיעה כותרת ראשית נוספת: "מזוז אישר למשטרה לחקור את שר האוצר: תנ"צ יואב סגלוביץ צפוי לחקור את הירשזון בימים הקרובים בחשד למעורבות בגניבת מיליונים מכספי העמותה", ושוב ב־11 בינואר, בכותרת: "נראה שהירשזון ייחקר בקרוב", ובגוף הידיעה: "נראה שכבר בימים הקרובים יזומן שר האוצר הירשזון לחקירה ביחידה הכלכלית בחשד לגניבה בידי עובד ציבור, גניבה בידי מנהל, מִרמה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע, רישום כוזב במסמכי תאגיד והלבנת הון".
חודש ויותר לאחר מכן, הירשזון טרם נחקר במשטרה. על החקירה מוטל כרגע צו איסור פרסום. הירשזון ייחקר בסופו של דבר, השאלה היא מתי. נאה סירב להגיב והסכים לומר רק ש"הכל ייראה אחרת בשבוע הבא, אז הירשזון ייחקר".
ועוד דוגמה, הפעם מ"מעריב": ב־28 בינואר פרסם הכתב הפוליטי של העיתון, נדב איל, ציטוט מפי בכיר במשרד המשפטים: "לא בטוח שפרס ייצא נקי בתיק התרומות". ובהמשך: "האם התרומות שקיבל פרס במסגרת הפריימריז ב'עבודה' ממשיכות לרדוף אותו בדרך לנשיאות? בשיחה סגורה אמר גורם בכיר: זה לא סוף פסוק. מבקר המדינה לא הבחין בפרטי תרומה מסוימת".
"אני עומד מאחורי הידיעה הזו", אומר איל. "הדברים שמצוטטים בה אכן נאמרו, והיא פורסמה בשל החשיבות הציבורית שלה, לאור העובדה שפרס הוא מועמד לנשיאות". יחד עם זאת הוא מסכים עם הטענה, שהתקשורת בישראל נוטה לעסוק יותר בעתיד ופחות בהווה ובעבר. "זוהי תופעה שמאפיינת במיוחד את העיתונות הישראלית", הוא אומר. "העיתונות הכתובה מנסה לספק לקוראים מידע שהם לא שמעו בערב הקודם בטלוויזיה, ושואפת לייצר לצורך כך סדר־יום עתידי. גם הרדיו נאבק באמצעים דומים על תשומת לבם של המאזינים".
התוצאה היא עוד כתבות וידיעות כמו זו של בן כספית, שהופיעה בכותרת הראשית של "מעריב" ב־23 בינואר: "התארגנות ב'קדימה' להדיח את אולמרט: על־פי אחת ההערכות יתכנסו כמה מהשרים, ויחליטו מי מביניהם יירש את אולמרט ומי יקבל תפקיד מרכזי בממשלה הבאה"; או זו של סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות", ב־9 בינואר: "חשיפת השחיתות בצמרת רק מתחילה", "בקרוב: עוד פרשות ייחשפו"; ועוד: "בקרוב ייחשף הציבור לעוד רצף של פרשות, חשדות וגלי מעצרים: על הכוונת: ענף האנרגיה, הבינוי והתשתיות".
עיתונאים שמפרסמים ידיעות עתידניות מודעים לכך שהם מסכנים את יוקרתם המקצועית. "לא פעם העורכים לוחצים עלי להגדיל ולנפח את המידע שהבאתי", אומר עיתונאי שביקש שלא להזדהות. "אבל אני מעדיף לסייג ולצמצם, כיוון ששמי הוא שחתום על הידיעה". יחד עם זאת, לעומת המבוכה שכרוכה בפרסום ידיעה שמתבררת כעורבא פרח, עיתונאים שידיעותיהם העתידניות מתממשות בסופו של דבר זוכים בעקבות זאת להערכה מקצועית, והמידע שפרסמו נתפס בדיעבד כסקופ. בשבועות שקדמו להגשת כתב־האישום נגד הנשיא משה קצב, למשל, דיווחה כתבת "ידיעות אחרונות" טובה צימוקי פעמים אחדות שנגד קצב יוגש כתב־אישום חמור שיכלול את סעיף האונס. לאחר שהסתבר שצימוקי צדקה, עלתה יוקרתה בעיני עמיתיה.
גיליון 67, מרץ 2007