תמצית

המחקר הנוכחי מציג ניתוח התנהגות של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ומשווה את דפוסי התנהגותו בהווה עם דפוסי התנהגות שזוהו במחקר קודם, שנערך בשנת 1999. הניתוח הנוכחי מבוסס על זיהוי של דפוסי התנהגות חוזרים (מעבר לזמן ולסיטואציות) שעלו מחומר מגוון שהיה זמין לחוקרים: הצהרות של נתניהו, ראיונות, עדויות וראיונות עם אנשים שעבדו עם נתניהו.

הממצאים הבולטים מצביעים על הבאים: נתניהו ממשיך לראות עצמו כמוכשר יותר מאחרים וכפוליטיקאי מחונן, הוא אוהב את החיים הטובים שמציעים לו המעמד והכוח ומאפשרים מלונות פאר, מסעדות יוקרה ומזון משובח; נתניהו משתמש במניפולציות לקדם את מטרותיו, ובראש וראשונה, להבטיח את הישרדותו הפוליטית; הוא חשדן ובעל חוש קורבנות מפותח, לפיו כולם (או רובם) בעולם הפוליטי נגדו באופן תמידי; בולט ביותר הקושי שלו בקבלת החלטות חשובות בהתייחס לשאלות הבסיסיות של עתיד הקונפליקט הישראלי-פלסטיני; האמביציה שלו באה לידי ביטוי ברצון להישאר בפסגה בכל מחיר; הוא ממשיך להיות דובר רהוט עם יכולת גבוהה ביותר להעביר את מסריו.

משך הזמן הארוך של נתניהו בתפקידו כראש ממשלה בא לידי ביטוי, להערכתנו, ב"עייפות" המתבטאת בחלקה בהגברת החשדנות, קשיים בעמידה בלחצים ובעיות בקבלת החלטות, על כל המשתמע מכך. מעבר לכל, המחקר הנוכחי מצביע על כך שדפוסי ההתנהגות שזוהו במחקר הראשון, לפני כ-18 שנים, יציבים במידה רבה וכמה מהם אף הקצינו במהלך השנים.

רקע

המחקר הנוכחי מנסה לשרטט את דיוקנו של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, באמצעות ניתוח התנהגותי. המחקר שייך לתחום רחב של מחקרים העוסקים בהערכת אישיותם של מנהיגים פוליטיים. מחקרים אלה הם נושא לוויכוח רב-שנים בין דיסציפלינות מדעיות שונות. המחקרים העוסקים במנהיגים פוליטיים מעלים מחלוקת המתמקדת, בין השאר, בשני נושאים מרכזיים: (א) השאלה המהותית, באיזו מידה המנהיג מעצב את ההיסטוריה, או שהוא רק מכשיר בידי ההיסטוריה או בידי רוח הזמן, "צייטגייסט". (ב) מהי המתודולוגיה המועדפת לעריכת דיוקן פסיכולוגי מרחוק, במסגרתו אין אפשרות למגע ישיר עם נשוא המחקר ולא ניתן להשתמש בכלי הפסיכולוגיה המקובלים, להערכת אישיותו של הפרט.

על רקע זה אין זה פלא שקיימות גישות שונות להערכת דיוקן מרחוק של מנהיג פוליטי. גישות אלה שונות זו מזו הן בהתייחס לרקע התיאורטי העומד מאחוריהן והן למתודולוגיה השונה לביצוע המחקר (ראו סקירה נרחבת של מתודולוגיות וגישות לניתוח דיוקן של מנהיג פוליטי אצל Winter, 2005).

ניתוח דמות (או כפי שהוא מכונה לא פעם, פרופיל פסיכולוגי) של מנהיג/ה פוליטי/ת ממרחק (ללא מגע ישיר עם המנהיג נשוא המחקר) מעלה דילמה אתית בין שני ערכים בסיסיים במדינה דמוקרטית: מחד הזכות לפרטיות (Right to Privacy, 2017) ומאידך, זכות הציבור לדעת (The Public’s Right to Know, 1999). לפי חוקרים העוסקים בניתוח של מנהיגים פוליטיים, זכות הציבור לדעת, בכל הקשור למנהיג/ה פוליטי/ת גוברת על הזכות לפרטיות (ראו דיון נרחב בשאלה זו אצל Post, 2015). נראה שחילוקי הדעות הבולטים נסובים סביב הניסיון לקבוע דיאגנוזה לבריאות הנפשית, שלדעת ארגון הפסיכיאטרים האמריקאים אינו אתי (American Psychiatric Association, 2017). במאמר הנוכחי איננו מציעים דיאגנוזה פסיכולוגית אולם מנסים להצביע על דפוסי התנהגות.

סקירת ספרות בנושא דיוקנאות של מנהיגים פוליטיים מעלה כי מנהיגים פוליטיים רבים, כולל רבים מנשיאי ארצות-הברית לדורותיהם, שימשו נשוא למחקרי דיוקן פסיכולוגי. מטרת דיוקנאות כאלה היא לנתח מגוון היבטים: תכונות בולטות, קווי אופי, מבנה אישיות, סגנון מנהיגות, השקפת עולם, ערכים בולטים, יכולת לנהל משא-ומתן, נכונות לפשרות והדרכים שבהן מאפיינים אלה באים לידי ביטוי ומשפיעים על ההתנהגות הפוליטית של המנהיג.

המחקר הנוכחי מציג ניתוח התנהגותי של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ומשווה את דפוסי ההתנהגות שלו בהווה עם אלו שעלו ממחקר קודם שנערך בשנת 1999 (Kimhi, 2001) ופורסם כפרק במסגרת ספר העוסק בפרופילים פסיכולוגים של מנהיגים ממדינות שונות (Feldman & Valenty, 2001). מטרת המחקר הנוכחי הינה לבחון את תוקף הניבוי של המחקר הראשון ולנסות ולהעריך שינויים/יציבות בדפוסי ההתנהגות לאחר כ-18 שנים.

שני המחקרים מתבססים על מתודולוגיה המכונה ניתוח התנהגות (ראו Kimhi & Even, 2002). מחקרים אלה שייכים לתחום המחקר האיכותני (qualitative) השימושי (applied research) שעיקרם צורת חקירה שיטתית המערבת יישום מעשי של מחקר מדעי.

בדומה לכך, מטרת המחקר שלנו היתה לזהות דפוסי התנהגות חוזרים (מעבר לזמן ולסיטואציות) כפי שעולים מהחומר המגוון שעמד לרשותנו: התבטאויות של נתניהו, ראיונות לתקשורת, עדויות וראיונות עם אנשים שונים שעבדו עמו, כתבות של עיתונאים שריאיינו אותו וכדומה. ככל האפשר בחרנו שלא להסתמך על הערכות ומסקנות של אחרים אלא להתבסס על תיאורי מקרה ועובדות המאפשרות זיהוי של התנהגויות ספציפיות (ראו פירוט המתודולוגיה אצל קמחי, 2007).

מתודולוגיה

בשלב הראשון אספנו חומר מגוון שהתפרסם בכלי התקשורת השונים (כולל עמוד הפייסבוק של נתניהו). בסך הכל אספנו כמאתיים "יחידות אינפורמציה": לדוגמה, ראיון עם אדם שעבד עם נתניהו ופורסם בתקשורת, או כתבה על אירועים פוליטיים שבה מתוארת התנהגות ספציפית של נתניהו. בשלב השני סימנו את החלקים הרלבנטיים ומיינו את יחידות האינפורמציה לקטגוריות תוכן עיקריות. החלוקה נעשתה בהתאם לחלוקה לקטגוריות התוכן של המחקר הקודם משנת 1999. תהליך המיון נעשה בנפרד על-ידי שני החוקרים ועוזרת המחקר. נמצאה התאמה גבוהה מאוד בין שלושת המיונים של הצוות.

בשלב השלישי סיננו את החומר כך שכל יחידת אינפורמציה תוכנס לקטגוריית תוכן אחת או שתיים, כאשר מדובר באותו דפוס התנהגות (יחידת אינפורמציה כללה בחלק מהמקרים מספר דפוסי התנהגות שונים). בשלב הרביעי ערכנו אינטגרציה של החומר שנאסף בהתייחס לכל אחת מקטגוריות התוכן. בהצגת הממצאים בחרנו להציג תמצית מתוך המחקר הראשון ומיד אחריו את דפוס ההתנהגות מהשנים האחרונות ולנסות להשוות בין שני המחקרים בהתייחס לכל קטגוריית תוכן, ולבדוק האם התרחשו שינויים וכמה.

ממצאים: דפוסי התנהגות בולטים של בנימין נתניהו

אגוצנטריות ותחושת גדלות

1999: נתניהו תופס עצמו כבעל ראייה נכונה יותר מאחרים. לדידו, אנשים שלא מסכימים עמו פשוט לא מבינים מה שהוא מבין. זוהי תפיסה בסיסית שלפיה הוא רואה ומבין את התהליכים ההיסטוריים-פוליטיים בצורה נכונה ומי שלא חושב כמוהו – טועה. הצלחתו האישית חשובה לו יותר מאידיאולוגיה, ובהתנהגותו כלפי אנשי צוות העובדים עמו בולטת ההתמקדות בעצמו ומערכת יחסים המבוססת על ניצול. בנוסף, נתניהו נוהג לקשר בין גורלו האישי לגורל האומה.

2017: נתניהו ממשיך לראות את השקפתו כאמת היחידה ואת עצמו כמוכשר מאחרים, פוליטיקאי כל יכול, "האסטרטג הכי טוב בארץ". קושר אירועים שונים עם עצמו: לדוגמה, בשיחה עם שגריר סין: "אבל אתה יודע ששמי הפרטי הולך אחורה כמעט 4,000 שנה". ממשיך לראות עצמו כאדם בעל חשיבות יוצאת דופן ונוטה להאדיר בכל הזדמנות את מעמדו ומעשיו. בכל התבטאויותיו אין אזכור או רמז לניסיון לראות דברים מפרספקטיבת האחר. כבעבר, נתניהו הוא מאחר כרוני לפגישות ואינו מתחשב באחרים המחכים, לא משנה מה דרגתם ותפקידם (1).

השוואה: נראה שדפוס התנהגות המתואר לעיל התחזק עם השנים, ככל הנראה לאור משך הזמן שנתניהו ממשיך לעמוד בראשות הממשלה. העדויות של אנשים שעבדו בקרבתו מחזקות את האגוצנטריות כמאפיין מרכזי של נתניהו.

נהנתנות ותחושת מגיע לי

1999: נתניהו אוהב את החיים הטובים שהמעמד והשררה מקנים: בתי-מלון מפוארים, מסעדות ואוכל טוב, סיגרים משובחים, ספר צמוד לפני כל הופעה או מפגש חשובים. טפח מתפיסה זו ניתן לראות גם במנהגו של נתניהו לתת לאנשים אחרים לשלם עבורו.

2017: הנהנתנות של נתניהו אינה חדשה ואף הגיעה לחקירות בעבר (פרשת המתנות הקודמת למשל). למרות שבני הזוג כבר נכוו בעבר ויצאו "בקושי" מהחקירות בתחום זה, דפוס התנהגות זה נמשך. ככל הנראה הנהנתנות וקבלת המתנות חזקה מהם, על כל המשתמע כך. הנהנתנות של נתניהו היא תמיד על חשבון המדינה או מיטיבים עשירים ו/או הזולת, ואף פעם לא על חשבונו: הוא מתקשה להימנע מקבלת מתנות וקיימות עדויות שהוא אף דורש אותן.

בהתבסס על מספר עדויות של אנשים שהכירו מקרוב את בני הזוג, נתניהו ושרה רואים במתנות משהו שהם ראויים לו ובעיניהם זה דבר טבעי לגמרי ולא יוצא דופן: מגיע להם (entitlement). במקביל, בני הזוג מפגינים לאורך כל השנים קמצנות קיצונית (2).

השוואה: מתקבל הרושם שדפוס ההתנהגות המתואר הלך והתחזק עם השנים. ככל הנראה הדבר לא נתון לשליטתם ומקבל הכשר עצמי, שכן לתפיסתם  "להם מותר". גם אם שרה דומיננטית בנושא זה, שיתוף הפעולה מצד נתניהו הוא מלא.

כוחנות ומניפולטיביות בפוליטיקה

1999: כוחנות ומניפולטיביות הן מילות המפתח לתיאור התנהגותו של נתניהו בתחום הפוליטי. לפי השקפתו, בפוליטיקה יש כללי משחק שונים: "כללי הג'ונגל" שבהם החזק שורד והחלש מפסיד. לגישתו של נתניהו, בפוליטיקה כל האמצעים כשרים להשגת המטרה. המצפון והערכים של חיי היומיום אינם רלבנטיים לחיים הפוליטיים. כאשר התנהגות זו זוכה מאוחר יותר לביקורת קשה, אין הוא מתייצב ומצדיק את מעשיו אלא מתחמק מאחריות: "לא ראיתי, לא התכוונתי, לא הובנתי".

2017: נתניהו משתמש במניפולטיביות לקידום מטרותיו ובראש וראשונה הישרדותו הפוליטית. דוגמה למניפולטיביות מהימים האחרונים: שיחת הטלפון מנשיא ארה"ב טראמפ לנתניהו באמצע חקירה משטרתית. בניגוד לדברי לשכת נתניהו בדבר שיחה ספונטנית, לא עבר יום והבית הלבן הודיע כי תיאום השיחה עם ראש הממשלה הישראלי נמשך כמה שעות. לנתניהו גם אין כל בעיה לשנות את עמדותיו (אותן ביטא בפומבי) אם השינוי משרת אותו.

כמו כן, בהתנהלותו הפוליטית של נתניהו בולט מאוד השימוש במציאת אויבים (פנימיים וחיצוניים) שאותם ניתן להאשים כמעט בכל דבר, כגון: התקשורת, השמאל, הפלסטינים וכולי. בנוסף, נתניהו מסכסך בין חלקים וקבוצות שונות של אזרחי המדינה גם אם הנושא ליצירת הסכסוך מפוברק. נתניהו יוצא כנגד אויבים שלתפיסתו מאיימים על שלטונו ורוצים להפסיק אותו בדרך שאינה חוקית (לתפיסתו – שלא באמצעות בחירות).

דוגמאות לכך ניתן לראות בתיאורי מקרה שונים, כגון האמירה ערב הבחירות הכלליות האחרונות שלפיה "הערבים נעים לקלפי",  דבריו לרב כדורי "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", האשמת הערבים בהצתת גל השריפות, האשמת פוליטיקאים ממפלגות השמאל שהתמוגגו מנחת עם קבלת החלטה באו"ם נגד ישראל – וזו רשימה חלקית בלבד.

זהו דפוס חוזר של התקפה (לפעמים בפזיזות,  מבלי לחכות לבירור הנושא) ומציאת אשמים ללא בסיס מספק. בחלק מהמקרים, כאשר אין להאשמות כל בסיס, הוא פשוט עוזב את הנושא ולא מזכירו שוב. צורה נוספת של התנהגות חוזרת של נתניהו בפוליטיקה היא "גזילת קרדיטים" משריו. הוא דואג להתערב ולדאוג שיוזמן לכל מיני אירועים וטקסים הקשורים בעבודתו של שר אחר על מנת לזכות בכותרת חיובית (3).

השוואה: נראה שדפוס זה של כוחניות ומניפולטיביות בפוליטיקה התחזק עם השנים: בפוליטיקה כל האמצעים כשרים להשגת המטרה. לאמת, לערכים ולמצפון אין מקום בפוליטיקה.

חוסר אמינות ושקרים

1999: אמינותו של בנימין נתניהו היא אחד הנושאים העולים תדירות, מאז נבחר לראש ממשלה, על-ידי יריבים, בני ברית פוליטיים, מנהיגים באזור, בעולם ובתקשורת. רבים יצאו כנגד נתניהו בהאשימם אותו בחוסר אמינות. ביקורת זו, בין שהיא מושמעת בפומבי ובין אם בשיחות פרטיות, נסובה שוב ושוב על כך שנתניהו מפר הבטחות. הרושם המתקבל הוא כי נתניהו מתנהג כאילו מקובל ומוסכם על כך שבפוליטיקה כולם משקרים לכולם, וזוהי הדרך המקובלת.

2017: חוסר האמינות של נתניהו ממשיך לאפיין את התנהגותו לאורך שנות כהונתו בצמרת הפוליטית של ישראל, וכך גם טענו כלפיו מנהיגים זרים, כגון אובמה וסרקוזי. נראה שלנתניהו אין כל קושי לשקר ובמקביל להאשים את מבקריו בשקרים לשמם: השמאל, העיתונות השמאלנית, עיתונאים, וכל מי שקשור לחקירות שבהן הוא ואשתו מעורבים. לדוגמה, דבריו בראיונות לכלי תקשורת באשר לקיום ישיבות קבינט רבות על נושא המנהרות ברצועת עזה, לפני "צוק איתן". לדברי מבקר המדינה שבדק את הסטנוגרמות של הישיבות, הדברים ברובם לא היו ולא נבראו (4).

השוואה: מתקבל הרושם שדפוס התנהגות זה נמשך ואף ביתר שאת: ניכרת עלייה רבה בחוסר האמינות והשימוש בשקרים ובמניפולציות, בעיקר לאור החקירות נגדו.

חשדנות וקורבנות: התקשורת היא האויב העיקרי

1999: אחת התכונות הבולטות של בנימין נתניהו היא החשדנות כמאפיין בסיסי. חשדנות זו, שלפיה "כל העולם נגדי", מלווה בתפיסה תמידית של קורבנות. תחושת הקורבן מתבטאת בכך שכל הזמן קמים נגדו והוא "יחיד מול רבים", לא נכנע, לא מוותר וממשיך בדרכו הצודקת. הרושם המתקבל מהתנהגותו ומנאומיו הוא כי דווקא במצבים שבהם הוא מותקף הוא "חש בבית". במלים אחרות, תחושת הקורבן מגייסת אצלו משאבים פנימיים להילחם ולהצליח, ומדרבנת אותו "להראות להם", ובמצבים אלה הוא חש עצמו במיטבו.

2017: חשדנותו של נתניהו, כמו גם תחושת הקורבנות שלפיה כולם נגדו, לא השתנו. עם זאת, מתקבל הרושם שמאפיין זה מתחזק מאוד בתקופה האחרונה בעקבות החקירות, כמו גם "המלחמה" עם בנט המאיים לתפוס את מקומו כמנהיג הימין בישראל. למעשה, כמעט כל אקט של בחירות נתפס על-ידו כניסיון לא חוקי להפילו. במקביל, ובדומה לעבר, נתניהו ממשיך להגיב כי הרדיפה נגדו רק מחזקת אותו ולא מרתיעה אותו.

בהקשר של חשדנות, נתניהו תופס את התקשורת כמי שחותרת נגדו כדי להפילו בדרך לא חוקית ולא דמוקרטית. במהלך השנים האחרונות נתניהו משתמש בדמוניזציה קיצונית של התקשורת באמצעות שימוש ברטוריקה של הם ואנחנו, הפועלת היטב על בוחריו, הרואים עצמם כמקופחים ופחותים בהשוואה ל"עילית האמיתית" הממשיכה לשלוט בתקשורת ובממסד.

בתקופת הבחירות ניתן היה להתרשם מהתבטאויותיו של נתניהו כי חשדנותו מגיעה ממש לתחושות רדיפה. לדוגמה, ביטויים כמו: "קשר חובק עולם נגדי בגיבוי ארה"ב". כחלק מהתנהלותו בעת האחרונה מאז הפרסומים על החקירות נגדו, הוא מרבה לשרטט אויבים שקמים כנגדו אישית: ביטויים כמו "התקשורת השמאלנית מגויסת למסע ציד בולשביקי, שטיפות מוח ורצח אופי נגדי ונגד משפחתי", "השמאל שולט בתקשורת ובמוקדי הכוח האחרים באופן בלתי דמוקרטי [...] לא היה דבר כזה בתולדות המדינה" (5).

השוואה: הדפוס של האשמת אויביו מהשמאל והתקשורת בראשם אינו חדש, אך נראה כי חלה הקצנה משמעותית ואובססיבית המתבטאת בתחושות רדיפה.

סגנון מנהיגות

1999: מנהל הנוטה לפעול לבד ולמדר את האחרים. מחלק בעצמו משימות לעוזריו, שצריכים להיות ממושמעים ונאמנים. בעל סגנון ניהולי כוחני. חשוב לו לעמוד בראש, להשפיע, להיות דומיננטי. אוהב לשחק את המצביא ב"חדר מלחמה", להשתמש בלוח עם שרטוטים להמחשה. סגנון זה אחראי – בין היתר – להאשמה שהוא מפר את כללי המשחק המקובלים בדמוקרטיה וממיר אותם בכוחניות בוטה.

לא פעם הוא מקבל החלטות בלי להתייעץ ובאופן אימפולסיבי. מעריך נאמנות אישית יותר מכל דבר אחר. דורש מסירות מלאה מאנשיו, אך אינו שומר להם אמונים. מוחק מעולמו ומפקיר אנשים שאיבדו את חשיבותם עבורו. בנוסף, בולטת העובדה כי הוא מקיף עצמו באנשים שחושבים ומסכימים עם דעותיו ומרחיק אנשים או גופים שמציגים תזות סותרות.

ניתן לחלק את סגנון מנהיגותו של נתניהו לכמה תחומים בולטים:

א. עבודת צוות בע"מ – נתניהו ממשיך לשים דגש על נאמנות אישית בכל תנאי מהאנשים שאותם הוא ממנה לתפקידים בכירים. לדוגמה, בחירה בראש המוסד. לדברי אנשים שעבדו עם נתניהו מקרוב, נתניהו שם דגש רב יותר על נאמנות מאשר על כישורים בבואו לאייש תפקידים במשרדו. לכך יש תרומה ניכרת למינויים הרבים הלא מוצלחים ולחוסר בצוות קבוע שעובד לאורך שנים ורוכש ניסיון (6).

ב. לא לוקח אחריות – לא פחות חשוב, חוסר לקיחת אחריות מצד נתניהו. לדברי מאיר דגן ז"ל, "בחיים הוא לא ראה אותו לוקח אחריות על משהו [...] הדבר היחיד שעניין אותו ב'צוק איתן' היה להצטלם על רקע מפות [...] הוא המנהל הגרוע ביותר שאני מכיר [...] האינטרס האישי אצלו גובר על האינטרס הלאומי". בהקשר זה ניתן להזכיר את דבריו של נתניהו, לאחר פרסום ועדת החקירה למלחמת לבנון השנייה, שבה קרא להתפטרות רה"מ אולמרט) ולקיחת אחריות מצדו. אולם, מה שהיה נכון להגיד כאיש אופוזיציה אינו תופס כאשר הוא ראש הממשלה ומגיב לדו"ח מבקר המדינה בנושא "צוק איתן" (7).

ג. קושי בקבלת החלטות – אחד הדברים הבולטים בסקירת שנותיו של נתניהו כראש ממשלה הם קשיים בולטים בקבלת החלטות בשאלה הבסיסית של ישראל: מכריז על שתי מדינות ופועל להלכה לכוון שמבטיח מדינה דו-לאומית. מעקב אחר תהליך קבלת ההחלטות של נתניהו מצביע על קושי ניכר, היסוסים רבים ודחייה בקבלת החלטות חשובות עד הרגע האחרון.

ניתן לראות את הקשיים האינסופיים בקבלת החלטות בשני תחומים בולטים: מינויים והחלטות מדיניות. דוגמאות: בחירת יו"ר ועדת החוץ והביטחון, בחירת נגידת בנק ישראל, עסקת שליט. בחלק מהמקרים הוא מהסס רבות ולבסוף דוחה את קבלת ההחלטה. נראה כי הוא נוטה במצבים של החלטות קשות, בסופו של דבר, פשוט לא להחליט, משמע, לסרב ולא להיענות להצעות שונות (8).

ד. הישרדות מעל לכל – מתקבל הרושם שהכל אצל נתניהו מתנהל לפי העיקרון שהישרדותו היא מעל לכל, ולשם כך הוא אינו לוקח סיכונים. זה יכול להסביר, בין השאר, את העובדה שהוא לא מקבל החלטה אסטרטגית לאן פני המדינה, אם ההחלטה עלולה לסכן את הישרדותו כראש ממשלה. נראה כי הדפוס הקובע בסופו של דבר הוא שעקרון השרידות קודם לכל שיקול וככל הנראה זה אחד ההסברים לקושי הגדול של נתניהו לקבל החלטות מהותיות לגבי הסכסוך הישראלי פלסטיני. לצורך הישרדותו בראש המערכת נתניהו מוכן "לכופף" חוקים ונהלים כמו מינויים (9).

ה. מנהיגות עם האצבע אל הרוח – אפשר לאפיין את סגנון מנהיגותו של נתניהו כסגנון המכונה בספרות "מנהיגות עם האצבע לרוח". נתניהו קובע את מהלכיו במידה רבה ביותר לאור דעת הקהל של בסיס תומכיו, כך גם כאשר הוא מתייצב כנגד הממסד, או לא מגנה התקפות על בית-המשפט העליון, ולאור המלחמה עם השרים בנט ושקד על מנהיגות הימין.

נתניהו מייחס חשיבות רבה מאוד לסקרי דעת קהל שאותם הוא קורא בשקידה ומבין ברמה גבוהה. המטרה היא בראש וראשונה לקלוע לדעת תומכיו ואוהדיו. לדוגמה, התבטאויותיו בפרשת אלאור אזריה שמצביעות על כך שאין לו בעיה לשנות את עמדתו הראשונית כאשר הוא מזהה שכיוון הרוח משתנה. ניתן לראות לא פעם מהלכים של נתניהו שכל תכליתם הופעה בתקשורת, אך לא מעבר לכך. לדוגמה, גינוי הרצח של משפחת דוואבשה מהכפר דומא בראשית ישיבת הממשלה בנוכחות התקשורת – אחרי שהתקשורת הוצאה הנושא לא מוזכר יותר (10).

ו. לא טועה ולא מתנצל – מאפיין נוסף של מנהיגותו הוא חוסר נכונות להודות בטעות, או אף להביע התנצלות: נתניהו לא מתנצל בעקבות התבטאויות פוגעניות, לכל היותר הוא מביע צער (לא התכוונתי, לא היתה לי כוונה לפגוע, הובנתי לא נכון...) כחלק מסגנון פוליטי שמכוון כלפי חוץ.

ז. תופס עצמו כמנהיג ללא תחליף – לכל אורך השנים שבהן נתניהו עומד בראש הפירמידה, הוא עושה כל שביכולתו כדי למנוע ו/או לגמד ואף לתקוף כל מי שמנסה, רומז או מודיע על כוונתו להתמודד על ראשות הליכוד, גם אם המועמד מצהיר על כוונתו לעשות כך בעתיד הרחוק ולא להתמודד כל זמן שנתניהו בראש (11).

השוואה: לא נראה שינוי מהותי בסגנון המנהיגות המתואר לעיל, אך ברוב המקרים נראה שיש התגברות של דפוסים אלה. בעיקר בולט חוסר קבלת ההחלטות בהתייחס לסכסוך באזורנו למרות הזמן העובר: נגד סיפוח ונגד מדינה דו-לאומית מחד ומאידך בנייה והכרזות בכוון ההפוך, כך שכמעט לא ניתן להבין לאן נתניהו חותר, מהו חזונו האמיתי, מה בדעתו להציע ל 2.5 מיליון פלסטינים תושבי הגדה וכדומה.

יחסים בינאישיים: יכולת מוגבלת לאמפתיה

1999: יחסיו הבינאישיים של בנימין נתניהו מאופיינים בכדאיות ותכליתיות או כהגדרתנו, יחסים אינסטרומנטליים. אין הוא איש רעים להתרועע, ואין הוא אדם של יחסים עמוקים המלווים בהשקעה רגשית רבה. ככלל, נתניהו הוא אדם סגור ומופנם ובעל יכולת מוגבלת מאוד לאמפתיה כלפי אחרים. רוב האנשים עמהם הוא קשור בקשרי חברות הם אנשים שהוא זקוק להם או עוזרים לו. לאחר שאנשים אלה מפסיקים להיות חשובים לו (מסיבה זו או אחרת) הוא מתנתק מהם בקלות רבה. ליחסיו הבינאישיים של נתניהו ניתן גם להוסיף את משיכתו לאנשים עשירים, שתורמים לו כסף או עוזרים לו בקשירת קשרים חשובים.

2017: מערכת היחסים הבינאישית האינסטרומנטלית ממשיכה לאפיין את נתניהו גם כיום. מתקבל הרושם כי יחסי החברות של נתניהו מבוססים על קשרים אינסטרומנטליים באופן כללי ועם עשירי עולם בפרט, שמצדם מפנקים במתנות (בחלקן אף לפי הזמנה, כפי שעולה מהפרסומים על החקירות האחרונות) ומארחים את בני הזוג באופן היוקרתי והנהנתני האפשרי.

חלק מהקושי של נתניהו בתחום הבינאישי בא לידי ביטוי בתחלופה האינסופית של הצוות במשרד ראש הממשלה (בנוסף לקושי לעבוד עם שרה נתניהו). נתניהו ממשיך להשתמש באנשים כל זמן שיש לו צורך בהם, ואחר-כך זורק או מתעלם מהם, כפי שמעידים אנשים שהיו מקורבים אל הזוג, אך גם באופן ההפוך, ביבי מנוצל על-ידי אנשים כמקפצה להמשיך הלאה לקידום ורווח כספי.

במקביל, יש דוגמאות (יוצאות דופן) גם ליחסי חברות, כמו למשל יחסי הזוג עם רופא המשפחה. בולט המספר הגדול של נאמנים לשעבר או אנשים שבעבר היו מקורבים מאוד במשך שנים אשר מצאו עצמם נבגדים ונזרקים על-ידי נתניהו וכתוצאה מכך בחרו לחשוף את מעלליו ומעללי משפחתו הקלוקלים (12).

השוואה: לא נראה כי חל שינוי בתחום זה של יחסי אנוש, ובולט הנושא של חיפוש קרבה לעשירים. במקביל, קיימת התגברות של דפוס "רודף המתנות" שנראה שאינו בשליטה ומגובה ברציונליזציה של "כך מקובל" ו"מגיע לי", כמו גם השימוש באנשים לתועלת אישית ונטישתם כשהדבר מתאים.

שאפתנות ונחישות להישאר בשלטון

1999: שאפתנות ונחישות הם ממאפייניו הבולטים של נתניהו. השאפתנות של נתניהו פירושה לרצות להצליח באופן המרבי האפשרי, להיות ראשון, לנצח את האחרים ולכבוש את הפסגה. שאפתנות זו פירושה לסמן מראש מטרות גבוהות וקשות להשגה ולא להסתפק בהצלחה חלקית. הנחישות היא יכולתו להיצמד למטרה ולא להרפות ממנה. היכולת לסמן לעצמו מטרה ולהיצמד אליה עד שתושלם באופן המוצלח ביותר מבחינתו.

2017: נתניהו משמש כראש ממשלת ישראל יותר מכל ראש ממשלה עד היום. במשך השנים בהם הוא נמצא בפסגה שאפתנותו באה, בין היתר, לידי ביטוי ברצון להישאר בפסגה בכל מחיר ולא לתת למתחרים להגיע למעמד שיסכן אותו. לשם כך לא יהסס לשנות עמדות (לדוגמה, הצהרות בעבר שיש לקצוב את משך הזמן של ראשות הממשלה לשתי קדנציות בלבד) או לבצע מהלכים פוליטיים מחוכמים להוצאת מתחריו מחוץ לתמונה הפוליטית. נראה שלא מקרה הוא שבמפלגת הליכוד כיום מקובלת הטענה שאין אף אחד שיכול להחליפו, או מהווה איום על מעמדו.

דוגמה לנחישות, כמו גם לתחושת "הכל יכול" של נתניהו, היא התבטאותו "כשאני רוצה משהו, אני משיג אותו". אנשים המשוחחים עם נתניהו משתאים לגלות עד כמה נחישותו לדבוק בכיסאו, גם אם יוגש כתב אישום נגדו – חוקי אך בלתי מתקבל על הדעת – אינה רק עמדה טקטית, אלא גם מהות עמוקה (13).

השוואה: לא ניכרים שינויים בולטים בדפוס התנהגות זה לאורך השנים.

דמוקרטיה בעירבון מוגבל

1999: אופי דמוקרטי פירושו הפנמה של ערכי הדמוקרטיה והתנהגות בהתאם לערכים אלה, מתוך הזדהות פנימית. בחינת התנהגותו והתבטאויותיו של נתניהו מעלה קווי אופי לא דמוקרטיים. חלק גדול מהעדויות על התנהגות לא דמוקרטית באה מצד שרים וחברי-כנסת מהמחנה שלו. הוא הואשם במניפולציות וכוחנות להשגת הכרעות בליכוד בדרך לא דמוקרטית: אי-התייעצות; שימוש באנשי קש שיפעלו למענו מבלי שהוא נאלץ להיות מעורב; הבטחות סותרות ופעולה מאחורי הקלעים בניגוד למה שהבטיח; הפעלת מכבש כוחני באמצעות בני ברית. גישה לא דמוקרטית זו באה לידי ביטוי גם בקריאתו להצר את צעדי בג"ץ וחקיקת חוקי חירום. ככלל, ניתן לזהות כי המשטר הפרלמנטרי שנוא עליו.

2017: נתניהו מסתייג מכללי הדמוקרטיה הליברלית ודוגל בדמוקרטיה בכיוון של משטר נשיאותי סמכותי. נתניהו ממשיך להראות דפוס זה הן בהתנהגותו ובהתבטאויותיו, שאותן ניתן לכנות "דמוקרטיה בעירבון מוגבל". הוא מצהיר ומסביר בתקשורת על חשיבות הדמוקרטיה, אך בה בעת מאשים את מתנגדיו ואת התקשורת בשבירת כללי הדמוקרטיה: ביקורת בתקשורת שווה לחתרנות, לניסיון לעקוף את הבחירות, בולשביזם, תעמולה שקרית ולחצים שנועדו להפיל את שלטונו שנבחר בדרך דמוקרטית.

לפי נתניהו, ביקורת והתקפות נגדו (כולל חקירה משטרתית) מעידות על חוסר דמוקרטיה. דוגמה בולטת להתנהגות לא דמוקרטית מתבססת על עדותו של השר לשעבר אבי גבאי, על כך שהממשלה הסתירה מהציבור מידע משמעותי בנוגע למתווה הגז. הוא פועל להחליש ואף לייתר את התקשורת, ומתנגד כיום לחוק הגבלת כהונתו של ראש הממשלה. דוגמה נוספת היא החזקת מספר כה רב של תיקים בממשלה, דבר חריג בפוליטיקה בישראל (14).

השוואה: ניתן להגיד שגם בתחום זה יש התגברות, ונראה שככל שנתניהו ואשתו נחקרים כך גוברות ההאשמות ועוצמתן במידה שמעלה חשש כבד לנטיות חשדנות ו"כל העולם קושר נגדי", שגובלות בתחושות רדיפה.

תפקוד במצבי סטרס

1999: בחינת תפקודו והתנהגותו של נתניהו במצבי לחץ מצביעים על תגובות שונות לשני סוגים של מצבי לחץ:

(א) התגובה האחת באה לידי ביטוי כשגורם הלחץ ידוע וניתן לניבוי. במצבים אלה הוא מרגיש בשליטה. לקראת מצב כזה הוא עושה שיעורי בית ומגיע מוכן היטב. משאיר מינימום מקום לאילתורים. דואג לגיבוי, לאופציה חלופית. שומר על שלווה בזמן משברים על-ידי הפרדה בין עיקר וטפל ומתמקד בעיקר. מנסה להיות אופטימי גם ברגעים קשים. מתאושש מהר מהפתעות קשות.

(ב) התגובה השנייה, כשהמשבר בא בהפתעה והוא אינו מרגיש בשליטה. במצבים אלה הוא נלחץ מאוד, נבהל, לא חושב באופן מסודר, נוטה לאבד את קור רוחו, "קודם יורה אחר-כך מכוון". מפגין חוסר חשיבה ושיקול דעת. במצבים כאלו מוכן להבטיח כל דבר, לחתום על כל נייר. נכנע למי שמפעיל עליו כוח. "בחשיפתו לסחטנות עומד על שלו בגדול, אך גם נכנע בגדול". הרושם המתקבל הוא שבמצבים אלה מי שמצליח להבהיל אותו מצליח לנצחו.

2017: ניתן ללמוד על תפקודו של נתניהו במצבי סטרס לאור הדוגמאות מהזמן האחרון:

א. פעולותיו לאחר קבלת החלטת הגינוי לישראל באו"ם: תגובות מיידיות (ככל הנראה ללא התייעצות), "שליפות מהמותן" וצעדים שאינם מקובלים בעולם הדיפלומטי. זמן קצר לאחר מכן, הוא עצמו לא נוהג לפיהם (לדוגמה, הביקור באנגליה ופגישה עם תרזה מיי זמן לא רב לאחר שאסר על שריו לקיים פגישות כגון אלה).

ב. פינוי עמונה: מתלבט עד הרגע האחרון, מבטיח הבטחות שאין ביטחון שיוכל לקיים, מפיק הרבה פרסומים והצהרות, אך ממעט ומתקשה לקבל החלטות מעשיות.

ג. התגובה לדו"ח "צוק איתן" בביטול הממצאים ותקיפת מבקר המדינה וצוותו ואי-נטילת אחריות למעשים ולביקורת.

ד. השריפה בכרמל הינה דוגמה למשבר אקוטי ולא צפוי, המחייב פעולה מיידית. לפי עדויות, נתניהו התקשה להתמודד עם המשבר: התנהל באופן תזזיתי ולא מחושב ולאחר מכן נטל את כל הקרדיט לעצמו על ההשתלטות על השריפה (15).

השוואה: לא נראה שיש שינוי בולט בתחום זה, אולם יש לציין כי לאורך ההתנגשויות עם החמאס בשנים האחרונות הגיב נתניהו בצורה מתונה ולא נסחף להרפתקאות צבאיות שאין לדעת את סופן. מחד, פרשנים רואים בהתנהגות זו דוגמה לאחריות וזהירות, ומאידך, תגובה זו נתפסת על-ידי חלק ממבקריו כדוגמה למנהיג חלש שלא מעז ללכת עד הסוף כנגד חמאס.

זוגיות מורכבת שאינה ניתנת להפרדה

1999: אין זה מעניינה של עבודה זו לעסוק בנושא הזוגיות, אלא בהקשר של נתניהו. מתקבל רושם כי נתניהו מתייחס בסובלנות וסלחנות רבה להתנהגותה המוזרה של אשתו (שמירה אובססיבית על ניקיון, התפרצויות, התנהגות שגובלת בפרנואידיות כלפי נשים בקרבתו וכו'), באופן של "קבלת הדין". להערכתנו, ניתן להסביר את השלמתו עם יחסים אלה במערכת יחסיו הבינאישיים, כמו גם כניעה לאשה דומיננטית, כחלק מגישה השמה את הקריירה שלו בראש סולם העדיפויות. מנקודת ראותו כרגע זה מחויב המציאות, לא ניתן לשנות זאת בלי לגרום נזק למעמדו, ולכן הוא מקבל זאת.

2017: נתניהו נשלט/משתף פעולה עם שרה בצורה שקשה להסבירה: לפי עדויות, היא משתתפת בקבלת החלטות ומינויים, בהתייעצויות סודיות שהיא לא אמורה לקחת בהן חלק, ולוקחת חלק בהחלטות בנושאים מדיניים חשובים ביותר (כמו למשל עסקת שליט). כל פרסום על ההתנהלות הזו נתקל בתגובה חריפה של נתניהו כלפי העיתונאי או מקור הידיעה: שקרן, מכפיש, שמאלן וכו'. אחת התגובות החוזרות בכל הנוגע לביקורת על התנהלות בני הזוג היא הצגת הנושא כהתקפה על משפחתו בגלל חוסר היכולת לפגוע בו עצמו.

בנוסף, מתקבל הרושם שקיימת מערכת שלמה שנועדה להסתיר ולמנוע פרסומים על ההתפרצויות וה"פשלות" של שרה. יש עדויות לא מעטות שנתניהו ממש פוחד מאשתו וכוחה ביחס אליו הולך ועולה. לפי עדויות של אנשים שעבדו עם נתניהו, ההתערבות של שרה בענייני מדינה (ובעיקר במינויים) רבה מאוד: כדברי מקורב, "מי ששרה לא רוצה מסיים את תפקידו". לא מעט פרסומים טענו כי בעקבות פרשת הבגידה של נתניהו יש הסכם בין בני הזוג שלפיו לא רשאי נתניהו לנסוע לחו"ל, גם במשימות לאומיות, ללא הליווי של אשתו, ושיש לה זכות וטו על המצטרפים למטוס ראש הממשלה. פרסומים אלה תואמים להתנהגות יוצאת הדופן של בני הזוג שעליה מדווחים אנשים שונים שהיו קרובים מספיק כדי לדווח עליה (16).

השוואה: זהו דפוס שחל בו שינוי גדול בכיוון של יתר התערבות מצד שרה בנושאים שונים: נתניהו מאפשר לשרה להתערב כמעט בכל עניין, ולמעשה היא חלק חשוב בקבלת ההחלטות בנושאים רבים כולל מינויים. נתניהו חסר אונים מול התנהגות אשתו ודרישותיה. בנוסף, הוא רואה באשתו בעלת ברית יחידה ומעריך את חוות דעתה. נראה כי נתניהו נכנע לגחמותיה במידה שקשה להסבירה בצורה רציונלית. בנושא המתנות, כמו גם בתחושת הרדיפה המתמדת, אפשר לדבר על "שיגעון בשניים" שבו כל צד מחזק את דפוס ההתנהגות של האחר. אפשר להגיד שהזוגיות הזו היא יוצאת דופן בכל קנה מידה.

השקפת עולם פוליטית

1999: ניתן להצביע על עיקרי השקפת עולמו של נתניהו בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי, כפי שבוטאו על-ידו בנאומים, בראיונות ובספריו:

(א) מבחינה היסטורית אין דבר יותר צודק מחזרתם של היהודים לארצם. זהו צדק היסטורי מוחלט. ארץ ישראל שייכת ליהודים. ציטוט: "בארץ צחיחה זו, העומדת בשיממונה כפי שתיארוה מרק טוויין וארתור סטנלי לפני למעלה ממאה שנה (יו"ש) מפיחה עכשיו ישראל רוח חיים".

(ב) ישראל, למרות צדקתה, נכשלה בתחום ההסברה, ודווקא התעמולה הערבית היא זו שהצליחה והביאה לראייה לא נכונה של מהות הסכסוך הן בארץ והן בעולם.

(ג) המדינות הערביות סביבנו אינן דמוקרטיות, ולכן השלום איתן יכול להיות רק שלום המבוסס על מאזן אימה, ועל יכולתה של ישראל להגן על עצמה. האיבה הערבית לא תיעלם בדור הזה.

(ד) אין להאמין לערבים ואין לסמוך עליהם. כל כוונתם להשמיד את ישראל. אין הבדל מהותי בין פת"ח לבין החמאס.

(ה) ישראל חזקה, שתעמוד על שלה, תביא את הערבים ברבות הימים להשלים עמנו.

2017: מעקב אחר התבטאויותיו והחלטותיו של נתניהו בשנים האחרונות מצביע על עמידה על עיקרי השקפתו הפוליטית ואף על הקצנה. לא ברור לגמרי עד כמה הוא נגרר אחרי התזוזה ימינה של בסיס בוחריו ועד כמה הוא יוזם אותה. לעתים נראה שהוא לוקח את כל העם ימינה וסוחף אחריו את דעת הקהל תוך שימוש בהפחדות תדירות. כמו כן, מתקבל הרושם שהוא קיבל החלטה לא להחליט באופן טקטי, ולא לצאת ביוזמות מפליגות. עדויות מעלות שבעקבות חוויית אובדן השלטון בשנת 1999, כתוצאה מביצוע הסכם וואי ומהליכי הימין והשמאל כאחד להפלתו, הוא גמר אומר לא לחזור על טעות זו שוב (17).

השוואה: לא נראה שינוי בולט בתחום השקפת העולם בהשוואה לעבר: השקפת עולמו של נתניהו לא עברה שינוי בולט, אולם בניגוד לעבר, שבו הביעו לא מעט מומחים דעה כי השקפת העולם מציגה מצב זמני, נראה שמדובר בדפוס קבוע שאינו צפוי להשתנות.

התקשורת: ההסברה היא המדיניות עצמה

1999: לא ניתן לתאר את הקריירה של בנימין נתניהו ללא התקשורת. הוא הבין בשלב מוקדם את חשיבות התקשורת בחברה המערבית המודרנית ובנה באמצעותה את דרכו לפוליטיקה. התקשורת תואמת את אופיו של נתניהו. יש לו את כל התכונות ההופכות אותו לכוכב טלוויזיה: איש של מלים, הופעה נאה, ביטחון עצמי, יכולת רטורית מעולה, אנגלית משופרת, אינטליגנציה ויכולת לוגית גבוהה המאפשרים לו להתמודד מול כל מראיין או יריב.

הוא יודע להשתמש בנושאים שעליהם קל מאוד להסכים כמו טרור ושואה. יודע להעביר את הנושאים לאן שהוא רוצה, ולאו דווקא למה שהמראיין או יריבו מעלים. הופעה בתקשורת "מעוררת את נתניהו לחיים", הוא מתמלא מרץ וביטחון וכל עייפות או מצב רוח קשה (אם היו כאלה) נעלמים כלא היו. הסגנון של נתניהו: מסר פשוט (גם אם שקרי) מנוסח בבהירות ובקצרה, שעליו הוא חוזר אינסוף פעמים.

2017: נתניהו ממשיך להופיע כדובר רהוט בעל יכולת מצוינת להעביר מסרים. הוא ממשיך לנצל את התקשורת לטובתו ומקפיד להופיע ולשטוח את משנתו בכל אפיק אפשרי כגון הקונגרס האמריקאי. ההבדל הגדול בהשוואה לעבר הוא השימוש הנרחב ברשתות החברתיות, בפייסבוק ובטוויטר, כדרך להעביר מסרים בצורה ישירה לקהל ללא תיווך של כלי התקשורת. ראו לדוגמה את התנהגותו בעת פגישתו עם ערוץ 2 כאשר טרח לציין, בעת שראש המוסד והשב"כ מחכים מחוץ לחדר, כשהוא מקריא בקול רם את הפתק ואמר "שיחכו".

עדויות של מקורבים מצביעות על כך שכשר התקשורת הוא הקדיש המון זמן לפגישות בנושא השידורים (רשות השידור והקמת התאגיד) אך מעט מאוד בענייני המשרד עצמו ובפגישות עם המנהלים (18).

השוואה: התקשורת ממשיכה להוות נושא מרכזי ביותר בתפיסתו ובהתנהגותו הפוליטית של נתניהו. מצד אחד התקשורת היא הכלי המרכזי שלו כמנהיג העומד בראש הפירמידה, ומצד שני הוא מנסה להחלישה ולערער את מעמדה כך שלא תוכל להעביר עליו ביקורת. הבדל נוסף כמובן קשור לעיתון "ישראל היום", שמהווה עיתון הבית של נתניהו. מעבר לכל, נושא התקשורת והכיסוי שלה מעסיקים אותו במידה יוצאת דופן, ולדעת אנשים שמכירים אותו מקרוב גובלת באובססיה.

הביקור האחרון בארה"ב עם בחירת של טראמפ

בביקורו של נתניהו בארה"ב למפגש עם נשיא ארה"ב טראמפ – לאחר שמונה שנים "קשות" עם הנשיא אובמה – הפגין נתניהו את שביעות רצונו ויצא מגדרו לשבח את טראמפ עד כדי חנופה. לדוגמה, הכרזתו מרחיקת הלכת שטראמפ "החבר הכי טוב של העם היהודי ושל מדינת ישראל". או הציוץ שגרם למשבר עם מקסיקו.

בהצהרות אלה התעלם נתניהו לחלוטין מיהודי ארה"ב, שחלקם בוודאי לא מקבלים זאת, כמו גם האפשרות הסבירה שבעיני חלק ממדינות המערב הדבר יעורר התנגדות (אם לא בהווה אז כנראה בעתיד). הצהרות אלה מתעלמות גם מהצורך לשמר יחסים טובים עם שתי המפלגות בארה"ב כפי שהיה מקובל תמיד על כל ראשי ממשלת ישראל לדורותיהם.

בנוסף, מאז נבחר טראמפ לנשיא מתקבל הרושם שנתניהו מאמץ חלק מסגנונו, כגון התקפות על התקשורת, השימוש במושג פייק ניוז, המושג "מסע ציד בולשביקי". מסתמן גם דמיון בתחום החקיקה בנוגע לתקשורת. נראה שנתניהו חש שיש לו הרבה במשותף עם טראמפ, בעיקר בסגנון המנהיגות הכל יכול והאוטוקרטי. זוהי התנהגות שניתן להתייחס אליה כ"מימוש רווחים בהווה על חשבון הפסדים בעתיד הרחוק". מתקבל הרושם שאחרי שנים כה ארוכות של אי-הסכמות עם אובמה, התנהגותו של נתניהו בנושא הקשר עם טראמפ חורגת מהתחום הרציונלי של מדיניות מושכלת עם מחשבה לטווח רחוק (19).

דיון

ניסיון לשרטט דיוקן של מנהיג מרחוק הינו תהליך מורכב ומעורר שאלות. קיימת הסכמה רחבה בין חוקרים כי ההתנהגות האנושית מושפעת מגורמים רבים ומגוונים, שאותם ניתן לחלק בגדול לגורמים ביולוגיים, סביבתיים ולאינטראקציות שבין הגורמים השונים. לא פלא לכן שיכולת הניבוי של ההתנהגות האנושית היא "בעייתית ביותר" בלשון המעטה.

למרות זאת, העיסוק בדיוקן של מנהיגים הינו רב-שנים וכולל גישות ודיסציפלינות שונות ומגוונות, החל ממחקרים היסטוריים של מנהיגים מהעבר הרחוק (למשל, דמותם של קיסרים רומיים) ועד לניתוח מנהיגים בימינו אלה. בניית דיוקן של מנהיג היא כר נרחב למחקרים במסגרות מגוונות: אקדמית, ביוגרפיות, עיתונאית, כמו גם על-ידי ארגוני ביון לא מעטים.

ייחודו של המחקר הנוכחי בכך שנעשה בו ניסיון לזהות את דפוסי ההתנהגות של אותו המנהיג פעם שנייה לאחר כ-18 שנים (שבחלק גדול מהן כיהן נתניהו כראש ממשלה ו/או שר בכיר). ההשוואה מראה כי דפוסי ההתנהגות הבולטים של נתניהו שזוהו בעבר מצביעים על יציבות גבוהה למדי גם בימינו (2017), ובחלק ממאפיינים אלה חלה התגברות ואפילו הקצנה. בשונה מחלק מהגישות לשרטוט דיוקן של מנהיג, בניתוח ההתנהגות שבו נקטנו במחקר הנוכחי אין ניסיון לבחון היבטים התפתחותיים ולחפש הסברים וסיבות אפשריות לדפוסי ההתנהגות שזוהו.

כמו כל מחקר, גם לנוכחי יש מגבלות ראויות לציון. המגבלה הראשונה היא העובדה שהמחקר מבוסס בחלקו על אינפורמציה מיד שנייה (דיווח של אנשים קרובים) ולא על תצפית ישירה על התנהגות נשוא המחקר. המגבלה השנייה נובעת מעצם החלוקה של יחידות האינפורמציה לקטגוריות תוכן שמחייבות שיקול דעת, כמו גם נתונות לאפשרות של הטיות מצד החוקרים. המגבלה השלישית קשורה בכך שתחומים שונים של התנהגות ראש הממשלה עשויים להיות "נסתרים מהעין" ואין עליהם דיווחים וכך, לא יבואו לידי ביטוי בניתוח ההתנהגות. ולבסוף, החלוקה לקטגוריות תוכן שאינן שוללות הדדית זו את זו מקשה על הניתוח ומשאירה פתח לפרשנויות שונות.

עם זאת, יש למתודולוגיה זו גם יתרונות: המחקר לא בודק הסברים התפתחותיים שברוב המקרים קשה, אם ניתן בכלל, להעמידם למחקר; המחקר מבוסס על אינפורמציה שעומדת לרשות חוקרים נוספים ומאפשרת ביקורת ושחזור; המחקר הנוכחי מתבסס על אינפורמציה מגוונת שמייצגת קשת רחבה ומגוונת של מקורות, ובכך קטנה הסכנה של אינפורמציה מוטית; המחקר מתבסס על מדידה שנייה 18 שנים לאחר הראשונה, וכך מייצג מגוון רחב של דפוסי התנהגות המראים יציבות מעבר לזמן ולסיטואציות.

סיכום

מחקר זה מצביע על חשיבות השרידות הפוליטית כעומדת בראש סדרי העדיפויות של נתניהו. אולם לאור משך הזמן הארוך של כהונתו, ניתן לזהות כי היא נתקלת בחוסר סבלנות גובר מצד יריביו ומבקריו. כמו כן, נראה כי תפקודו הממושך של נתניהו כראש ממשלה גובה מחיר שעיקרו “עייפות החומר" המתבטאת, בין היתר, בעלייה בחשדנות, קושי בעמידה בלחצים ובקבלת החלטות, עם כל המשתמע מכך.

מניתוח זה ניתן להציע, עם כל הזהירות המתבקשת, כי דפוסי ההתנהגות של בנימין נתניהו מזכירים מאפיינים נרקיסיסטיים ופרנואידיים, הכוללים תחושות של חשיבות עצמית מוגזמת; ייחוס כשרונות לעצמו ויכולות גבוהות יותר משל אחרים; צורך בתשומת לב רבה; אגוצנטריות ויכולת נמוכה ליחסים בינאישיים אינטימיים והיעדר אמפתיה; חשדנות מרובה וקושי לקבל ביקורת, מלווים בכעס רב ותוקפנות.

בנוסף, נראה כי נתניהו חי בתחושה שהכל מגיע לו והינו בעל נטייה לנצל אחרים, כמו גם להיות מנוצל בהתאם. לאלה יש להוסיף גם נטייה לסמכותנות הכוללת שימוש רב במניפולציות ואי-אמינות בפוליטיקה, כמו גם שאיפה למשטר נשיאותי. מהניתוח אף מתקבל הרושם כי נתניהו מתקשה לתפקד במצבי סטרס בלתי צפויים ואף ניתן לסחיטה מצד גורמים אשר יכולים לאיים עליו משמעותית.

מבט לעתיד

עם כל הקושי הטמון בניבוי התנהגות לעתיד, לאור הניתוח שלעיל נראה כי הסיכוי שנתניהו יבצע מהלכים מדיניים משמעותיים לשינוי המצב במזרח התיכון הינו קטן ביותר. להערכתנו, הסיבה העיקרית לכך היא שהוא גמל בלבו לא לקבל החלטות המסכנות את הישרדותו הפוליטית. אך עם זאת יש להוסיף כי במידה ויעמוד תחת לחצים רציניים פנימיים כגון הגשת כתב אישום מחמיר, או חיצוניים כדוגמת לחץ בלתי מתפשר מצד ממשל טראמפ, נתניהו יעשה הכל כדי לא לסכן את מעמדו גם במחיר של שינוי עמדות ברמה האסטרטגית, כגון הסכם מדיני.

במקביל, קיימת אפשרות, גם אם בסבירות נמוכה, שבמידה והמצב יעמיד אותו בפני אפשרות של ביזוי עצמי והישרדותו הפוליטית תיראה כמגיעה אל קצה, הוא יעשה את החשבון האישי בלבד, ולא הלאומי, ויתפטר מתפקידו כראש ממשלה.

פרופ' שאול קמחי מהחוג לפסיכולוגיה במכללה האקדמית תל-חי הוא יועץ מיוחד לשעבר בחטיבת המחקר של אמ"ן לנושאי פרופילים של מנהיגים

ד"ר שגית יהושע היא עמיתת מחקר במכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה ועמיתת הוראה בקינגס קולג' בלונדון

ירדן אוליאל, החוג לפסיכולוגיה, מכללה אקדמית תל-חי

מקורות (אנגלית)

American Psychiatric Association reaffirms support for Goldwater rule, (2017). Retrieved from (17-07-2017): https://www.psychiatry.org/newsroom/news-releases/apa-reaffirms-support-for-goldwater-rule.

Feldman, O., & Valenty, L. O. (2001), (Eds.), Profiling political leaders: Cross-cultural studies of personality and behavior. Connecticut: Praeger.

Kimhi, S. (2001). The psychological profile of Benjamin Netanyahu using behavior analysis (149-165). In: O. Feldman, & O. L. Valenty (Eds.), Profiling political leaders: Cross-Cultural studies of personality and behavior. Connecticut: Praeger.

Kimhi, S. (2007). The psychological image of rival leader as a complementary stage in intelligence evaluation. Studies in Intelligence 1, 82-92. [Hebrew].

Kimhi, S., & Even, S., (2003).Yassir Arafat behavioral and strategic analysis. Social Behavior and Personality, 3, 363-374.

Post J. M. (2015). Narcissism and politics: Dreams of glory. New York: Cambridge University Press.

Right to Privacy: Constitutional rights & privacy laws; Retrieved from (17-07-2017): https://www.livescience.com/37398-right-to-privacy.html.

The public’s right to know: Principles on freedom of information legislation, (1999). Retrieved from (17-07-2017): https://www.article19.org/data/files/pdfs/standards/righttoknow.pdf

Winter, D.G. (2005). Things I've learned about personality from studying political leaders at a distance. Journal of Personality, 73, 557–584.