"כפי שהבהרתי, אין לי מה להסתיר", כתב בנימין נתניהו לעוקביו בפייסבוק ביום חמישי האחרון, אחרי שבית-המשפט העליון חייב אותו לחשוף את מועדי השיחות שערך עם בכירי "ישראל היום". הפוסט של ראש הממשלה היה ניסיון לשלוט בגלי ההדף של התפתחות בלתי נמנעת מבחינתו: כעבור ימים אחדים פרסם דרוקר מקבץ ראשון של נתונים על השיחות, וחשף עוד טפח ממערכת היחסים ההדוקה והפסולה שמקיים ראש הממשלה עם עיתון החצר שלו, "ישראל היום".

אחרי שגרר את דרוקר וחדשות 10 לשנתיים של התדיינות משפטית בניסיון להימנע ממסירת מידע על שיחותיו עם שלדון אדלסון ועמוס רגב, הבעלים והעורך הראשי לשעבר של "ישראל היום" – נזכר נתניהו שבעצם אין לו שום בעיה לפרסם את הנתונים: "אספר לכם משהו שכולם יודעים", המשיך וכתב בפייסבוק, "כל הפוליטיקאים בישראל מדברים עם מו"לים, עורכים ראשיים ועיתונאים. בין הפוליטיקה והתקשורת מתקיים שיח קבוע ומתמשך – כך מקובל בדמוקרטיה".

ראש הממשלה הוסיף גם כי הוא "מתנגד עקרונית לחשיפת השיחות שמתקיימות בין פוליטיקאים לאנשי תקשורת", והסביר: "לדעתי ההתערבות הזאת ביחסים המורכבים בין תקשורת לפוליטיקה אינה משרתת את הדמוקרטיה, אלא להפך".

נתניהו לא היה זקוק לעמדה עקרונית כדי לרצות לשמור לעצמו את המידע על השיחות: ההצלבה בין מועדי השיחות וגליונות "ישראל היום" מחזקת את העדויות וההערכות שלפיהן עורך החינמון נהג להתייעץ עם נתניהו ואנשיו לקראת מועד הירידה לדפוס; וריבוי השיחות בתקופת הבחירות וסביב ההצבעה על "חוק 'ישראל היום'" מגחיך טענה שהציג נתניהו לבית-המשפט, ולפיה מדובר היה בשיחות חבריות בלבד – שבהן שוחח על קורותיהם של בני משפחה, ולפעמים על יהדות, ספרות, ארכיאולוגיה והיסטוריה צבאית.

המסקנה המתבקשת היא שנתניהו שיקר לבית-המשפט. לפיכך, אין פלא שנאבק בכל כוחו כדי להימנע מחשיפת הנתונים. מה שמפליא הוא שדווקא בצד השני של המתרס, בחצר המתחרה, נמצא מישהו שנעמד על רגליו והשמיע את אותו המסר בדיוק: בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", נחום ברנע.

"כדי להבין את משמעות הגילוי צריך לדעת קצת יותר על הדרך שבה עובדים כלי תקשורת", כתב ברנע אתמול (4.9) בטור שזכה להפניית שער בולטת. כמו נתניהו, גם ברנע סבור שבאופן כללי, שיחות בין פוליטיקאים לעיתונאים הן לא דבר מעניין במיוחד. "ראשי ממשלה מתקשרים אל בעלי עיתונים לעתים רחוקות. אל עורכי עיתונים הם מתקשרים לעתים יותר מזומנות", כתב. "הם מזרימים מידע לתקשורת – הזרמת מידע היא מרכיב חיוני בעבודה שלהם – אבל הם עושים את זה דרך כתבים, פרשנים ובעלי טורים. אלה כללי המשחק ברוב המדינות הדמוקרטיות".

ברנע כמובן שמח בחשיפת המידע שמדגים כיצד שימש נתניהו כעורך הראשי של "ישראל היום", אבל מבחינה עקרונית הוא מסכים עם ראש הממשלה – שניהם מתנגדים לעצם הדרישה לשקיפות. את החשיפה הנקודתית של דרוקר ברנע משבח, אך בדומה לטענה שהציג נתניהו – הוא חושש מההשלכות.

"הסכנה טמונה בהמשך הדרך", התריע ברנע. "הדרישה לחשוף יומני פגישות ושיחות טלפון לא תיעצר בנתניהו ואדלסון. יו"ר הקואליציה דוד ביטן מבקש לחשוף עכשיו את המגעים בין מו"לים ועורכים אחרים לאריאל שרון ואהוד אולמרט. הוא מאמין שכך הוא עוזר לנתניהו: אדרבא, שיחשוף. בשלב הבא ישאל מישהו למה רק מו"לים ועורכים. מדוע ייגרע חלקם של הכתבים? הפרשנים? העיתונאים-החוקרים? אם שקיפות, יגיד העותר התורן, שקיפות עד הסוף".

כמו ראש הממשלה, גם בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות" סבור ששקיפות יתרה אינה משרתת את הדמוקרטיה – אלא פוגעת בה. "אם כתב לא יוכל להבטיח חיסיון למקור שלו, התקשורת לא תוכל להמשיך ולמלא את תפקידה", הסביר ברנע. "זה עד כדי כך פשוט: אין דמוקרטיה בלי תקשורת חופשית חיה ובועטת; אין תקשורת בלי חיסיון מקורות".

ברנע שוגה. חשיפת מועדי השיחות בין נתניהו לאנשי "ישראל היום" (ללא התוכן שלהן), כמו גם חשיפת יומני הפגישות של שרים ומנכ"לים של משרדי ממשלה – דווקא מחזקת את התקשורת החופשית, ולכן מחזקת את הדמוקרטיה. מה שהיא מחלישה – אך לחלוטין לא מבטלת – הוא את היכולת של פוליטיקאים להסתיר את עצם קיומם של מגעים בינם ובין גורמים חוץ-ממשלתיים, ובהם גם עיתונאים.

מערכת היחסים בין מקורות לעיתונאים אינה מערכת יחסים חד-כיוונית. העיתונאי משתמש במקור כדי לחשוף מידע שיש בו עניין וחשיבות ציבורית – אבל לעתים קרובות המקור משתמש גם הוא בעיתונאי, משום שיש לו אינטרס בפרסום המידע במועד מסוים ובצורה מסוימת. כשהמקור הוא גורם ממשלתי רם דרג, כמו ראש ממשלה או שר, יש חשיבות ציבורית רבה בחשיפת האופן שבו הוא מנסה להשפיע על השיח הציבורי – ובייחוד במקרים שבהם הוא מבקש לעשות זאת באופן אנונימי, תוך ניצול החיסיון שמעניקים לו הכתב והמערכת.

גם השימוש שעושה ברנע בטיעון החיסיון העיתונאי הוא שימוש פגום. לא כל הקשרים שמקיימים פוליטיקאים ואנשי תקשורת הם קשרים שבין מקור לעיתונאי. האמת היא שעיתונאים ופוליטיקאים משוחחים ונפגשים גם לצרכים אחרים לגמרי: כדי למכור סיקור עיתונאי לשרים עם כיסים עמוקים, וגם כדי למשוך זה בחוטיו של זה. הדוגמה המתבקשת היא כמובן פגישותיו הסודיות של נתניהו עם הבוס של ברנע, ארנון מוזס. קיומן של הפגישות הללו אמנם לא נחשף הודות לבקשת חופש מידע, אך זה רק משום שכשהוגשו בקשות חופש מידע שכאלה – נתניהו ולשכתו בחרו שלא להשיב להן.

כשברנע מבקש מקוראיו להבין שחשיפת מועדי הפגישות והשיחות מזיקה לאינטרס הציבורי ואף פוגעת בדמוקרטיה, קשה לקרוא את המלים הללו במנותק מההקשר שבו הן נדפסות: בתוך עיתון שהאיש החזק בו מסובך בחקירה פלילית שעד כה חשפה רק טפח מהשימוש הפסול והכוחני שנעשה בכלי התקשורת – כדי לרומם ולהפיל, לשווק ולחנוק, ובשיתוף פעולה מתמשך עם המערכת העיתונאית. קשה גם להשתחרר מהתחושה שכשברנע מלמד קטגוריה על אבירי השקיפות השלטונית, הוא גם קצת חושש ממה שעשוי להיחשף על הקשרים שקיים הוא עצמו עם בכירי הממשל לאורך השנים.

המשבר הכלכלי המתמשך שפוקד את שוק התקשורת בארץ העמיק את ההשפעה הממשלתית על העבודה העיתונאית ועל הרגולציה שבתוכה פועלים רבים מכלי התקשורת. למעורבות הזאת אחראים פוליטיקאים חסרי עכבות, אך גם עיתונאים ומנהלים של עיתונאים, שפתחו להם את הדלת ואת הרגליים. באקלים הזה, חשיפת המשא-ומתן בין מוזס לנתניהו אמנם החלישה את "ידיעות אחרונות", אך תרמה תרומה אדירה לאינטרס הציבורי. מי שסבור שחשיפה של קשרים נוספים מסוג זה תסכן את הדמוקרטיה אינו מתריע בשער. אם כבר, הוא-הוא הסכנה לדמוקרטיה.