1995. אל מערכת המקומון החיפאי "כלבו" פורץ כתב נסער. בפיו - סיפור פנטסטי. בעת היתקלות כוח צה"ל בחיזבאללה, מספר הכתב, נפגע מפקד הכוח, כיוואן חאמד, שניסה לאגף את אנשיו ולהפתיע את המחבלים לבדו. בתום הקרב סרקו החיילים את השטח, תוך שהם מבצעים "וידוא הריגה", בין היתר בחאמד עצמו. הסיפור, אכן, פנטסטי: קיומו של נוהל כזה, "וידוא הריגה", מוכחש נמרצות על־די צה"ל.
התחקירן הצעיר, מורדי אלון, מתחיל לחקור. "עברתי בין כל המקורות שהיו לי בפיקוד צפון וכולם התעקשו כי הסיפור מופרך", משחזר אלון, היום מו"ל הוצאת ספרים. "פניתי אל דובר צה"ל והזלזול במקומונים היה נוראי. שיתפתי בסיפור את רותי יובל, שערכה באותם ימים את 'כל העיר'. כל עורך אחר היה אומר לי: 'רד מהסיפור', אבל יובל אמרה לי, בגיבוי עורך "כלבו" דאז, יניר אלפיה: 'אל תוותר, תמשיך הלאה'. כל העניין היה שהמקומונים לא באמת נתפסו כעיתונות אצל דובר צה"ל. בסופו של דבר, אלוף פיקוד צפון עמירם לוין נפל בפח בשיחה איתי ואישר את כל פרטי התחקיר והאשים את כיוואן חאמד עצמו. הוא טען כי האמת לא סופרה למשפחה בשל המנטליות הדרוזית והרגישויות שהיא נושאת. הוא הרגיש משוחרר וראה בי כתב מקומון בלתי מזיק.
"נסעתי לבית משפחת חאמד וסיפרתי להם את כל הסיפור. קיבלתי מהם אישור לפרסום. ביום סגירת העיתון הוחלט כי הסיפור ייצא במלואו כמעט בכל המקומונים של שוקן. בהמשך הוקמה ועדת חקירה שקבעה מפורשות שהתנהלותו של דובר צה"ל לא היתה מכובדת מול המקומון. כתוצאה מכך הוקם מדור עיתונות מקומית בדובר צה"ל".
2007. סיפורי שער אופיינים של "כלבו" עסקו בספר ג'ימי אלגריסי ונפילתו הכלכלית הרביעית, פתיחת מסעדה חדשה בעיר והתחרות בין שתי רשתות המבורגרים.
גאוות יחידה
עיתונים מקומיים תמיד היו כאן. המקומון הראשון בארץ יצא לאור בחיפה ב־1926. "הצפון" הרוויזיוניסטי נוסד ונערך על־ידי המשפטן ד"ר אברהם וינשל. במאמר המערכת בגיליון הראשון נכתב: "סוף־סוף יהיה לחיפה, בירת הצפון, עיתון משלה שמטרתו העיקרית תהיה לעמוד על משמר העניינים המקומיים ועל תקנתם". שנה אחר־כך הוא נסגר ורק ב־1962 נפתח באילת המקומון "ערב ערב". בשנות השבעים צצו ברחבי הארץ מקומונים, שהיו בעיקר לוחות מודעות עם כמה עמודי חדשות. הדחיפה הגדולה היתה ב־1979, כש"הארץ" הקים בירושלים את השבועון המקומי "כל העיר", על שלדו של מקומון עצמאי. ב־1980 הוקם עיתון דומה בתל־אביב, "העיר". שש שנים אחר־כך נרכש המקומון החיפאי הוותיק "כלבו" מידי יזמים פרטיים שהקימו אותו בשנות השבעים. שלושת העיתונים האלה היו הגדולים והחשובים ב"רשת שוקן" (או בשמה המסחרי החדש: רשת "העיר", ועוד נגיע לזה), רשת המקומונים של "הארץ" המהווה כשליש מפעילות קבוצת התקשורת של עמוס שוקן.
כמו שכתב וינשל, עלייתה של העיתונות המקומית ביטאה צרכים חברתיים ותרבותיים אותנטיים: נראה היה שהעיתונות הארצית לא מוציאה את אפה מירושלים ותל־אביב, שגם שם היא מתייחסת רק לאירועים מרכזיים, וכשהיא כבר מגיעה ל"פריפריה" (קרי: רוב רובה של הארץ) היא מביאה איתה מלוא השק דעות קדומות.
תפוצתם הגדולה של המקומונים, עלויות הפקה נמוכות שאפשרו מחירי מודעות נמוכים, ופנייה אל קהל יעד ממוקד משכו מפרסמים רבים, שהביאו איתם פריחה מקומונית גדולה שהגיעה לשיאה בשנות השמונים. בשנות התשעים התחרו המקומונים המובילים כשווים עם העיתונות הארצית, בחשיפות, ידיעות בלעדיות והובלה של טרנדים וסגנונות כתיבה.
בעוד שבתל־אביב נתנה העיתונות המקומית ביטוי לסצינת תרבות שוקקת, ובירושלים לעסקנות מקומית מסועפת, הרי שבחיפה, הספורט היה המלך: "תחום הספורט היה נפלא במקומונים מפני שהם השכילו לשקף הוויה שלא קיבלה ביטוי בעיתונות הארצית", מספר העיתונאי ניר קיפניס, חיפאי בעברו. "לא היתה הוויה חברתית חיפאית אמיתית ששווה לסקר. היתה אלטרנטיבה כלכלית אבל לא תרבותית אמיתית. עד היום מדורי הספורט הם הנקראים והחזקים במקומונים בחיפה, מפני שהם נתנו פתרון לצורך שלא קיבל הכרה בשום מקום אחר. השמחה היתה עצומה. 'כלבו' קנה קהל קוראים אדוק עם סיפורים שהקימו רעש בבצה המקומית, כמו הקשיים הכלכליים שרובי שפירא נקלע אליהם, שנים אחדות לפני שנודעו ברבים עם סופם הטראגי. הספורט החיפאי הוא סוג של מיקרוקוסמוס. ב־1984, כאשר מכבי חיפה זכתה באליפות המדינה בכדורגל, אנשים בארץ עדיין שאלו 'מכבי מי'. זה היה שם עלום, לא אימפריה כמו היום".
המענה העיתונאי לצרכים מקומיים משך את הקוראים, שאנשי מחלקת המודעות מכרו למפרסמים. ההצלחה, ההרגשה (הלא תמיד בלתי נכונה) כי המקומונים הם אלה שנושאים את העיתון הארצי על גבם מבחינה כלכלית, וההרכב הקטן יחסית של המערכות, תרמו לגיבושה של גאוות יחידה ומסירות מקצועית - כזו שפעמים רבות עמדה ביחס הפוך לשכר הנמוך.
"בעבר, העיתונאים ב'כלבו' הרגישו כמו בביתם השני", משחזר יו"ר אגודת העיתונאים, יוסי בר־מוחא, את ימי עבודתו במקומון החיפאי. "'כלבו' היה הנפוץ בחיפה בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים. שבעים אחוזים מקוראי המקומונים בחיפה קראו אותו בשקיקה. מאחר שחיפה נתפסת כפרובינציה, היא כמעט שלא סוקרה בעיתונות הארצית, בדיוק כמו היום. 'כלבו' מילא את החלל הזה ונתן לקוראים את הפרשיות המעניינות ביותר בחיפה".
אור לימי ראשון, נהגו חברי המערכת להתכנס לישיבת בוקר. על סדר היום: בחינה מדוקדקת של המקומונים המתחרים, ספירת מלאי של אייטמים נפקדים, נזיפות למתרשלים וטפיחות שכם למצטיינים. בשעות הקטנות של הלילה, המערכת עדיין רחשה פעילות. את הלילות שבין רביעי לחמישי, זמן ה"סגירה" הסופית לפני הירידה לדפוס, נהגו אנשי המקומונים "לסגור" בצוותא באחד הברים. "הייתי יושב ועובד בימי שלישי ורביעי עד השעות שתיים־שלוש לפנות בוקר", ממשיך בר־מוחא. "חשפנו, חברי למערכת ואני, המון פרשיות בחיפה שהעיתונות הארצית היתה מתקנאת בהם. לא היה מתחרה ל'כלבו' בצפון. היה שכר סביר לעיתונאים בעיתון, אנשים לא קופחו, וקיבלו בונוסים לכתבות". גם לוותיקי "כלבו" אחרים יש זכרונות טובים. גם אם מקלפים את הנוסטלגיה, מצטיירת תמונה סימפטית למדי: עיתונאים מתחילים תוגמלו בעבור כל ידיעה בסכום כסף שהלך וגדל בהתאם לתפוקתם, לכתבים צעירים היה ממי ללמוד, ההפרדה בין "עיתונאי" ל"כתב" היתה ברורה ולעיתונאים ב"כלבו" היה במה להתגאות; למשל, סיפור המרגל יוסף עמית שנחשף בעיתון, או פרשת "פלוגת השטן" של גולני, או הסיפור המלא מאחורי חטיפת מרדכי וענונו.
"אלו שלוש דוגמאות לסיפורים שזכו לראות אור בזכות חריצות ולהט שרק מקומון יכול היה לאפשר", אומר אלון. "השנתיים שבהן עבדתי ב'כלבו' משולות בעיני לעשר שנים בכל מקום אחר. האינטנסיביות, ניתוח כל כתבה והעבודה הצמודה עם העורך היו שיעור מאלף. אקט החונכות, למשל, שהצמיד כתב צעיר לעיתונאי בוגר ומנוסה, העיד על כך שהמקום כיבד את עצמו. אי־אפשר היה להגיע לעיתונות הארצית מבלי לעשות קילומטראז' ממשי במקומונים. זה היה תנאי קבלה הכרחי".
"כלבו" ו"כל העיר" היו שותפים גם לתפיסת עולם עיתונאית, שלפיה "עיתונות" פירושה חשיפת שחיתויות, טיפול בעוולות ובמנהל ציבורי לא תקין. גם אם תפיסת עולם זו לא תמיד יושמה, היא תמיד ניצבה כמטרה. בשני המקומונים הועסקו תחקירנים וכתבי מגזין במשרה מלאה, מהם רבים המהווים את שדרת העיתונות הארצית כיום. ב"כל העיר", למשל, עבדו יגאל מוסקו, יאיר שלג, שוש מולא וגידי וייץ; וב"כלבו" רונן ברגמן, רונה רענן־ שפריר, לאה מטרסו ודוד רטנר.
אנקדוטה קטנה: בשנות התשעים, כשבמדור הרכילות(!) של "כלבו" פורסם אייטם חינני על חגיגת הולדת בתו של "מלך הרמזורים החיפאי", מצאה כתבת ותיקה את דרכה החוצה משורות העיתון. איזכורו של אדם העומד בראש גוף מסחרי קומם את עורכיה, ולא עזרו קבילותיה או השאלה "איזו טובת הנאה יכולה לצמוח לי מזה - שהוא יציב לי רמזור בסלון?".
הרשת הפרטית
בלי להתעלם מהשליחות העיתונאית, המוטיבציה העיקרית מאחורי המקומונים הרשתיים היתה כלכלית מובהקת - דחיפת יד לכיסם המצומק באופן יחסי של חנוונים, סוכני ביטוח, מוסכניקים, מסעדנים וכיוצא בזה מפרסמים קטנים ובינוניים, שמחירה של מודעה בעיתון ארצי היה גדול עליהם, והחשיפה הארצית - מיותרת. לכן, אם רוצים להצביע על הגורם שהביא לשינוי שחל במקומונים בשנים האחרונות - הרי שהמיתון שגררה אינתיפאדת אלאקצה הוא מקום טוב להתחיל ממנו: מיתון שפגע בעיקר בקהל היעד של מחלקות המודעות במקומונים. בעוד שחברות גדולות המשיכו - מיתון או לא מיתון - לפרסם, בעלי עסקים קטנים התמקדו בלשרוד. העיתונים הרוויחו פחות והמנהלים נקראו לאזן את העלויות. התוצאה היתה פחות תחקירים וסקופים שעלותם גבוהה, התמקדות ב"לייף סטייל" וחיזוק הממד הרכילותי־צבעוני. התאוששות המשק לא הביאה איתה התאוששות של המקומונים.
"קודם כל כי יש פחות מודעות ולכן גם פחות כסף", אומר יניר אלפיה, עורך "כלבו" במשך עשור וכיום עורך "ידיעות המפרץ" ו"ידיעות הצפון" של רשת "ידיעות תקשורת". "הטלוויזיה והרדיו המסחריים לקחו נתח גדל והולך מהפרסום הסינדיקטיבי וצמצמו את היקף המודעות הארציות במקומונים. במקביל צמחה לה תעשייה ענפה של חינמונים פרטיים בערים, עם עלות יצור נמוכה מאוד, בלי כתבים ועורכים - חלקם עסק משפחתי, שבו הבעל, האשה והבת הם המנהלים, העורכים, הכתבים, הגרפיקאים, רוכשי המודעות, ולפעמים גם המפיצים. החינמונים נגסו בנתח המודעות המקומיות ופגעו ברווחיות המקומונים של הרשתות הגדולות. החינמונים גם טשטשו לחלוטין את ההפרדה בין תוכן מסחרי לתוכן מערכתי ויצרו סטנדרטים בעייתיים מאוד במקצוע העיתונות".
באופן גס ניתן לחלק את התקשורת המקומית לשתי קבוצות: התקשורת הרשתית, הממוסדת והוותיקה המתבססת על שלוש הרשתות - "זמן מעריב", "ידיעות תקשורת" ו"שוקן", ובצדה עיתונות מקומית פרטית, דלת תקציב עוד יותר. אם פעם ההבדל בין המקומונים הפרטיים - לרוב לוחות מודעות מורחבים - לבין המקומונים הרשתיים היה ברור, הרי שבשנים האחרונות, גם בשלוש הערים הגדולות, הפער הולך ומצטמצם.
"כיום בהחלט מרגישים את ההבדל בנטל הכלכלי שמתבטא במספר עמודים, כתבים ותקציבים מצומצמים", אומר סגן עורך "כלבו", גיא ורדימון. "כעורך ספורט, לפני עשור, היה לי תקציב עצמאי למדור, ויכולתי לעשות בו מה שרציתי, לרבות הזמנת כתבות וצילומים מחו"ל, שלעתים עלו מאות דולרים. דוגמה אחת שזכורה לי היטב היתה כשהחלטנו אנוכי, ועורכי מדורי הספורט ב'העיר', 'כל העיר' ו'צומת השרון' לשלוח כתב מטעמנו למשחקי נבחרת ישראל בחו"ל. גייסנו את רוב העיתונים ברשת והרמנו תקציב עצמאי משלנו, מבלי שזה פגע בתקציב הכולל של העיתון. זה דבר שהיום אנחנו יכולים לחלום עליו". אלא שוורדימון מתעקש לשמור על אופטימיות: "למרות שהרווחה הכלכלית אינה כפי שהיתה בעבר ולא מאפשרת החזקת מערכת גדולה של כתבים", הוא אומר, "אנחנו עדיין משתדלים לעשות את העיתונות הטובה ביותר והנכונה ביותר".
המקומיות נעלמה
למרות הפגיעה הניכרת בהכנסותיהם, וכדי לא לפגוע בנתוני החשיפה, המשיכו המו"לים בהדפסת אותו מספר גליונות שעליו התחייבו בפני המפרסמים. כדי לעמוד בכך נדרשו קיצוצים משמעותיים בתקציבי המערכות וצורך גובר בהגדלת שטחי המודעות על חשבון עמודי המערכת. "המספרים מדברים בעד עצמם", אומר בר־מוחא. "אם פעם 'כלבו' היה 40 אחוז מודעות פרסום ו־60 אחוזי מערכת, היום זה הפוך". ואכן, בגיליון "כלבו" מה־21 בדצמבר, 72 עמודים מ־112 עמודי העיתון הם עמודי מודעות, כ־64 אחוז.
"במקומונים לא היו ממש שומנים, אז החלו לקצץ בבשר החי", אומרת עורכת לשעבר ברשת שוקן. "המשוואה פשוטה: יותר כסף שווה עיתון טוב יותר, כתבים טובים יותר ותחקירי עומק. לצערי, היות שכסף הוא מה שמשחק פה, כל אלה מתבטלים נוכח אחוזי המודעות שהכפילו את עצמם. אי־אפשר לעשות עיתון בתקציב חודשי הנע סביב 130 אלף שקל, וכששכרו של כתב נמוך ממה שהיה לפני עשור".
כך, מרבית כתבי החדשות שולחים ידם בכתיבת כתבות מגזין, התחקירנים נעלמו ברובם, מזכירות המערכת מוצאות את עצמן מראיינות עוברי אורח וכתבים נשלחים לשטח עם מצלמות כיס, כדי לחסוך עלות של צלם.
מאז תקופת הזוהר שלו, אומרים יודעי דבר, היו שבעה קיצוצים גורפים במערכת "כלבו". הערכות מדברות על קיצוץ של התקציב ביותר מחצי בשנים האחרונות.
"מה שקורה זה דבר נורא פשוט", אומר אחד מעורכי המקומונים בחיפה. "בגלל שיקולים כספיים גרידא, המקומונים, בדיוק כמו העיתונות הארצית, נאלצים להתפשר. אם בעבר החזקנו מחלקת חדשות מפוארת, מגזין מפואר, מדור ספורט שנהנה מתקציב משלו, מדור תרבות וצרכנות, היום הדברים האלה נעלמו. בכל אחד מאותם מדורים עבדו אנשים ותיקים במשך תקופה ארוכה, אנשים שהכירו את תחומי הכיסוי שלהם, שהתמקצעו בהם. היום המקומונים מחזיקים כוח עבודה זול, התחלופה מאוד גבוהה וממוצע הגיל הולך ויורד כך שגם הניסיון הולך ויורד".
התפתחות אחרת היא היעלמותה של ה"מקומיות" מהמקומונים. כך, למשל, לאחרונה עברה רשת שוקן שינוי מקיף, ובמהלכו אף שינתה את שמה לרשת "העיר". מהלך ה"מיתוג" לווה בקמפיין יקר שהדגיש את ה"מקומיות" של כל מקומון והצהיר: "המטרה העיקרית של עיתוני הרשת החדשים היא לשמש כמדיה מקומית... באמצעות חיזוק הקשר בין הקוראים לסביבת מגוריהם".
בפועל הושת קיצוץ רוחבי נוסף ומערכות המקומונים קטנו עוד יותר. כדי למלא בתוכן את העמודים שבין המודעות, הוגברה מאוד התלות בכתבות שנרקחו בתל־אביב. מה שנקרא "סינדיקציה". לרשות העורכים במקומונים הגדולים ברשת עומד תקציב לשתי כתבות בשבוע במקרה הטוב, לעמודי חדשות מצומצמים ולספורט. העורכים מתוסכלים והכתבים טוענים כי הם נפגעים מן המיתוג בשל מחסור בעמודי החדשות, צמצום התכנים ויכולת מוגבלת לעבודה עם מקורות נאמנים. כך למשל, בגיליון "כלבו" מה־21 בדצמבר, כמעט שליש מהתוכן המערכתי נשאב בסינדיקציה.
ידידותי לסביבה
תהליך מעין זה עבר גם על "כלבו". אם בעבר התרוצצו במערכת תחקירים נשכניים שהופיעו דרך קבע בעמוד השער של העיתון, הרי שהיום נושאי חדשות נעלמו כליל מן השער, ועצמאות המערכת מול המחלקה המסחרית הלכה והתפוגגה. בשל הקיצוץ הדרמטי בתקציבים, פינו חברי המערכת המנוסים את מקומם לטובת כתבים צעירים ותפיסת עולם פחות ביקורתית ונשכנית. אם נחזור לאותו גיליון מה־21 בדצמבר, נגלה כי כשישית מהתוכן המערכתי בעיתון מוקדש לחדשות מקומיות, רבע לספורט, וכל השאר - רוב הגיליון - לנושאי בידור, צרכנות ורכילות. אבל לא כולם מסכימים לניתוח הזה. בעיני הכופרים בתזה הזו, לא מדובר באילוצים אלא בסוג אחר של עיתונות. "השינוי שעובר 'כלבו' היום לא קשור לתהליכים הללו", טוען יניר אלפיה. "מדובר בקונספציה שונה לחלוטין מזו שלפני עשר שנים. העיתון ידידותי יותר, נושך פחות, רע פחות. מין עיתון לייף־סטייל מקומי, עם דגש על תרבות, צרכנות, בילויים וכמובן ספורט מקומי. נדמה לי שהרעב לחשוף שחיתויות, להיכנס בממסד ולהפוך עולמות ירד עם השנים. זו תפיסה מערכתית אחרת שצריך לכבד ולהתבונן בה היטב. מי צודק? אני לא יודע".
כרמית ספיר־ויץ היא כתבת ועורכת עצמאית
גיליון 70, ינואר 2008