בשבוע שעבר נחשף ב"ניו-יורק טיימס" כי ממשלת מקסיקו מרגלת אחרי עיתונאים ופעילי זכויות אדם באמצעות תוכנת ריגול מתוצרת ישראלית שהושתלה בעורמה בסמארטפונים שלהם. לפי הפרסום, מדובר בתוכנת הריגול פגסוס של חברת NSO, שנמכרה לממשלת מקסיקו תחת התנאי שהשימוש בה יהיה נגד פושעים וטרוריסטים בלבד.

החשיפה של אחד העיתונים הנחשבים בעולם זכתה לסיקור מועט, בלשון המעטה, במדינה שאוהבת לעקוב בגאווה בלתי מוסתרת אחרי מי שיצאו ממנה לעולם הגדול – מסטארט-אפ שנמכר לבית תוכנה זר ועד לגל גדות. למעשה, מלבד אייטם אחד ב"וואלה", לא מצאתי שהחשיפה זכתה לאיזכור כלשהו בכלי תקשורת ישראלי, קטן כגדול, עובדה שמצביעה כשלעצמה על יחסי אהבה, שנאה וצנזורה עצמית של החברה הישראלית עם אחת מתעשיות הייצוא היותר מפותחות וגם יותר סודיות שלה.

בשנים האחרונות מדינת ישראל מופיעה באופן קבוע ברשימת עשר יצואניות הנשק הגדולות בעולם. בשנת 2016 עמד היקף ייצוא הנשק של חברות ישראליות על 6.5 מיליארד דולר, עלייה של עשרות אחוזים מאז נחקק חוק הפיקוח על הייצוא הבטחוני ב-2008. הגם שמדובר בתעשייה עתירת הון בעלת פוטנציאל גבוה לגלישה לעסקאות לא כשרות ומעשי שוחד, היא נהנית מהילה בטחונית שמקנה לה יוקרה רבה, מעטה כמעט מוחלט ולחלוטין בלתי מוצדק של סודיות, וכן סלחנות תקשורתית וציבורית לתופעות כמו "דלתות מסתובבות" עם מערכת הביטחון.

במלים אחרות, אף אחד לא מופתע מכך שקצינים ושוטרים בכירים מדלגים בקלות יתרה בין משרה בכירה במדים ובין קריירה כסוחר נשק שבמסגרתה הם נהנים מפיקוח חלש ופגום של חבריהם לשעבר, ואולי גם לעתיד, ממערכת הביטחון. חלק מהם גם מדלגים לאחר מכן לקריירה ציבורית כחברי-כנסת, שרים או מועמדים למשרה ציבורית בלי שהדבר נושא שום סטיגמה שלילית או תקופת צינון. גל הירש הוא רק דוגמה אחת.

בין מנגנוני הבקרה הקלושים אפשר למנות את חוק הפיקוח על הייצוא הבטחוני, שמסתמן ככסת"ח שנועד לרצות דרישות אמריקאיות ולא כמנגנון פיקוח אמיתי. בכלל, מאז נחקק חוק הפיקוח, במקום להגביר את האכיפה מערכת הביטחון עסוקה בסחיטת הקלות מהכנסת – דוגמה אחת היא תיקון לחוק שמאפשר פטור אוטומטי מבקשת רישיון, שוועדת החוץ והביטחון מקדמת ממש בימים אלה. אבל מנגנוני הפיקוח הכמעט לא קיימים כוללים לא רק את החוק, אלא גם שיח ציבורי דל ומושתק, כמו גם מעטה חשאיות סמיך והיעדרם הכמעט מוחלט של תחקירים עיתונאיים בסוגיית ייצוא הנשק.

דוגמה אחת לסודיות המוגזמת והמופרכת היא העובדה שמדינת ישראל לא מפרסמת את בקשות רשיונות ייצוא הנשק, לא את שמותיהם של היצואנים, לא את רשימת העסקאות ואפילו לא את שמות המדינות שאליהן מותר לייצא. בשנת 2014 פורסם לראשונה היקף הייצוא בדולרים, ועם רשימת היבשות בלבד. כדי לסבר את האוזן, ישראל מייצאת נשק ל-130 מדינות, ומה לעשות שאין 130 מדינות דמוקרטיות בעולם. האם לנו, הישראליות והישראלים, לא מגיע לדעת לאן מגיע הנשק מתוצרתנו ומה נעשה בו בשמנו?

כמובן שחלק – אולי חלק גדול – מהנשק הישראלי נמכר לדמוקרטיות ומשמש למטרות הגנה. אולם בעשורים האחרונים הצטברו לא מעט דוגמאות על מעורבות ישראלית במשטרים דיקטטוריים ולעתים רצחניים שמשתמשים בנשק הישראלי כדי להפר זכויות אדם, לרדוף אזרחים ואף לבצע פשעים נגד האנושות. אחת הדוגמאות המצמררות היא המקרה של דרום-סודן, המדינה הצעירה הנתונה כמעט מיום הקמתה במלחמת אזרחים אכזרית. במלחמה הזאת נשים נאנסו ונרצחו, ילדים גויסו בכפייה, כפרים שלמים נשרפו על יושביהם, והיא הוגדרה על-ידי האו"ם כטיהור אתני על סף רצח עם.

רוב מדינות העולם, כמו גם ארצות-הברית והאיחוד-האירופי, הטילו סנקציות ואמברגו נשק על דרום-סודן, בניסיון למנוע מצב שבו נשק שמוזרם למדינה מתדלק את המשך המלחמה וגורם לשיחות השלום השבריריות לקרוס. אבל על-פי דו"חות של ארגוני זכויות אדם בינלאומיים ודו"ח פאנל מומחים של האו"ם, נשק ישראלי ממשיך לשחק תפקיד בלחימה בדרום-סודן.

גורמים רשמיים בישראל טוענים כי מאז 2013 היא אינה מייצאת לדרום-סודן נשק "שיורה", אולם בהיעדר שקיפות אין דרך לבדוק את הטענה הזאת. יתר על כן, למרות המצב ההומניטרי החריף, ישראל ממשיכה לייצא לדרום-סודן מערכת מעקב, שאולי אינה יורה אבל משמשת את כוחותיו של הנשיא לעקוב, לרגל ולרדוף אחרי אלה שאחר-כך נשרפים, מעונים או נורים, גם אם מנשק שאינו מתוצרת ישראל.

המשך הייצוא הזה משול לייצוא כוונת לרובה בטענה שהיא לא זו שיורה. בעתירה שהגשתי באמצעות עו"ד איתי מק לבג"ץ בדרישה לעצור את ייצוא מערכת המעקב, נציגי מערכת הביטחון הבטיחו כנראה לשופטים שהם לוקחים בחשבון שיקולים של זכויות אדם. "כנראה", משום שהדיון היה חסוי ולא יכולנו להשתתף בו – הוא נערך במעמד צד אחד (א-פרופו שקיפות, על העתירה הוטל צו איסור פרסום אחרי שכבר פורסמה, למרות שהיא מבוססת במלואה על חומרים גלויים שפורסמו). אלא שלאור הדיווחים שזורמים מהמדינה, טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות.

טענה דומה השמיע שר הביטחון אביגדור ליברמן במליאת הכנסת לפני כשבועיים, בתשובה לשאלה ששאלתי בנוגע לייצוא הנשק לבורמה. גם שם הוטל אמברגו אמריקאי, אבל ישראל ממשיכה לייצא. שר הביטחון הבטיח ש"כל השיקולים נשקלים", ולא יסף. גם בוועדת החוץ והביטחון הבטיחו בשבוע שעבר נציגי משרד הביטחון שהם שוקלים את כל השיקולים, בסיוע משרד החוץ. לאור זהותן של המדינות שכבר ידוע בוודאות שישראל מייצאת אליהן, הדבר מעמיד את מערכת השיקולים הזאת בסימן שאלה גדול מאוד.

אם משטרים רצחניים כמו בורמה ודרום-סודן, ורדיפת עיתונאים על-ידי ממשלת מקסיקו, נשקלו ואושרו – מה זה אומר על השיקולים של מי שמקבל את ההחלטות? והאם אנחנו, הציבור והתקשורת הישראלית, יכולים להרשות לעצמנו להמשיך לא לדעת?

תמר זנדברג היא חברת-כנסת מטעם מרצ