יום שלישי, 7 ביוני. מתחמם. בצהריים אני שומע על שלושה הרוגים מנפילת רקטת קסאם בחממות ההתנחלות גני-טל. התוצאה הקשה ביותר עד כה מנפילת מטען הצינור המעופף הזה, ועוד באמצע הפסקת האש. בעיני רוחי כבר יכולתי לראות את הכותרת בעיתון שלמחרת; "חממת הדמים" נשמע לי לא רע. רציתי כבר לראות מי ומי בנפגעים. אמנם לא איש ההתיישבות העובדת אנוכי, אבל בסך-הכל, כולנו יהודים, אחים. כולם מכירים את כולם. מי יודע?

אבל משהו היה שונה. ככל שחלפו השעות, שמתי לב שהריטואל התקשורתי הקבוע שלאחר מעשה טרור לא עובד כמו שצריך. איפה הפריצות לשידור מיד לאחר מהדורת החדשות? למה אני לא שומע את תגובת מועצת-יש"ע בוקעת מהרדיו במכונית? למה הרמטכ"ל החדש מבקש לנהוג באיפוק ושיקול דעת? ואיפה משפחות הקורבנות? למה אין עדיין ניידת שידור שנאספת סביב קרובים המומים וכואבים?

אני הרי זוכר איך זה אמור לעבוד. בסוף ספטמבר אשתקד נחתה רקטת קסאם סמוך לבית מגורים בשדרות והרגה שני פעוטות. הכותרות, כמו שאומרים, זעקו, וצה"ל לא חיכה הרבה זמן כדי להגיב: ביתור הרצועה, תקיפה אווירית בעזה, כמה הרוגים פלסטינים, כרגיל.

אבל מה קורה היום? שלושה הרוגים – וכלום. הכותרות ממש לא זועקות, וגם שמות עדיין אין. יכול להיות שיש קשר בין זה ובין חוסר התגובה של צה"ל?

פתאום נזכרתי במשהו. בחדשות אמרו שהקסאם נחת בחממות. התחלתי להבין שהסיפור הפעם מורכב יותר מזה של ספטמבר, והחלטתי לפנות לאינטרנט יודע הכל. אולי שם אמצא תשובות.

ואז גיליתי: הפעם לא נפגע ישראלי ו/או יהודי, הראשונים בהייררכיית המוות הישראלית. איזו הקלה; כולו פועל סיני ושני פועלים פלסטינים הרוגים. עוד כמה (וזה כבר לא באמת משנה כמה) פועלים פלסטינים פצועים. עכשיו אני מבין למה הסיפור ירד מהכותרות כל-כך מהר. לגבי השמות שלהם – מי בכלל עוד רוצה לדעת?

אני אפילו מחייך כשהרמטכ"ל אומר בטלוויזיה שמפגיעת הרקטה נהרג תאילנדי. בסדר, סיני, תאילנדי, לא נהיה קטנוניים, בסך-הכל ראיון ראשון שלו כרמטכ"ל. מסכן, אולי הוא התרגש.

פתאום מתחוור לי כמה חכם הוא הרמטכ"ל החדש, שמציע לנהוג בכובד ראש. כשהעיתונאים לא רודפים אחריך עם אמירות על "דם ילדים בשדרות", הציבור לא לוקח קשה מות פועלים זרים ואפילו יגאל קירשנזפט, תושב נווה-דקלים, סבור שהמוות בחממות אינו אלא נס ומסביר ש"פה הפגז נופל איפה שצריך", זו באמת הזדמנות פז לשקול תגובה ולא לשלוף מהמותן כדי לרצות תקשורת צהובה וציבור צמא נקם.

אורי בלאו הוא עיתונאי

גיליון 57, יולי 2005