תמונה בודדת אחת על שערו של מוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" (14.9.01) ראויה לכל פרס עיתונות אפשרי. זוהי תמונתו של השר והד"ר וגם מזכ"ל מפלגת העבודה, רענן כהן, ישוב בבגד-ים מינימלי על גדותיו של ג'קוזי מבעבע. אין בתמונה זו הישג צילומי, אין בה גילוי תקשורתי מרעיש, אין בה ביטוי רגשי עז ואין בה דבר שיעורר זעזוע פוליטי או חברתי. היא כמעט בנאלית אבל היא תמונת העיתונות הטובה ביותר שראיתי מזה שנים. צריך "לקרוא" אותה שוב ושוב כדי לגלות את המסרים החבויים בה. תמונה בודדת אחת והיא אומרת כה הרבה על החברה הישראלית, על הפוליטיקה הישראלית, על יחסם של עיתונאים לפוליטיקאים ולהפך, על מצבה של תנועת העבודה וערכיה, עלינו ועל מה שאנו חושבים על עצמנו.
התמונה מראה לנו איש נמוך שכרסו זולגת מעל לבגד-ים קטנטן ושחור, איש מקריח, מכריס ושעיר מאוד. ישבנו גולש מעבר לדופן הג'קוזי והוא ניבט ישירות למצלמה. המבט הישיר מלמד כי ידע שמצלמים אותו, כי התכונן לצילום ואף חשב שכך יאה למזכ"ל תנועת העבודה הישראלית. כפות רגליו מיטלטלות באוויר, לא נוגעות בקרקע הסלעית שמתחתיו, ומשמניו הרופסים מוצגים לעין המצלמה כאשר המצולם פורש את ידיו כדי להציג את מלוא גופו לעדשה שמולו. "כבוד המזכ"ל" היא הכותרת המלווה את התמונה ואין יותר אירוני מאשר לקשור כבוד למצולם בתמונה כזו. אך מי שצילם ומי שבחר את התמונה ומי שכתב את הכותרת ידעו היטב את המשמעות המיצרפית של המסרים הוויזואליים והטקסט. זהו "המפא"יניק האחרון" הם הבהירו לקשיי תפיסה בכותרת משנה. המוהיקני האחרון לא טבע בג'קוזי אבל הוא היה האחרון בשושלת מפוארת שהגיעה לקצה.
רענן כהן בג'קוזי הנהנתני, שעון יקר על ידו, עם החשיפה הגופנית - הוא סיום עצוב לתנועת העבודה. הרבה סיסמאות, חלומות והבטחות חרטה תנועת העבודה על דגליה השונים. הם כללו, בין השאר, ערכי עבודה ועבודה קשה, טיפוח ההקרבה למען הכלל, ציות לציווי החלוצי. טבילה בג'קוזי בוודאי לא היתה חלומם של אלה שהאמינו בכיבוש שממות, בעבודה עברית, בפועלים העברים. מפלגת פועלי ארץ ישראל, מפא"י ההיסטורית, מסיימת דרכה עם עסקן שמנמן ורטוב בג'קוזי מקציף. למוהיקני האחרון, אגב, נותרו הרבה יותר סממנים של מורשת המוהיקנים מאשר יש לרענן כהן, בין קפלי השומן וקצף הג'קוזי, ממורשת מפא"י. תנועת העבודה לא מתה, היא פשוט שקעה בקצף החם, מכריסה, לא מגיעה לקרקע, נהנתנית וטובעת.
אך לא רק על האיש ומפלגתו מלמדת התמונה. היא גם מלמדת הרבה עלינו, על הישראלים ועל מה שאנו רוצים, אוהבים, מעריכים. מפכ"ל משטרה, רפי פלד, הודח בגלל ג'קוזי והנה גם מזכ"ל מפלגה אינו יכול לעמוד בפני הקסם המבעבע. סוד קסמו של הג'קוזי הוא בפינוק, בנהנתנות של מי שמפקיר בשרו להנאות של זרמי מים, בועות וקצף דביק. הג'קוזי של רענן כהן הוא החלום של ישראל העכשווית, זו שקצה במאבקי ביטחון, מלחמות, פיגועים, מילואים ומסכות אב"כ. כמו רענן כהן שכרסו משתפלת, גם ישראל הוסיפה קפלים וקמטים, והיא מבקשת רק להתפרקד בג'קוזי ולתת להנאה את הכבוד הראוי לה. כי עכשיו כולנו רענן כהן באהבת הפינוק המלטף, והג'קוזי הוא סמל הפינוק הנהנתני. אחרינו המבול אולי, אבל בינתיים אנחנו בג'קוזי.
תמונת הג'קוזי מלמדת גם על הפשרנות הישראלית, על ה"כאילו" של תואמי הדבר האמיתי. יש עליבות מסוימת בפשרות העיצוביות של הג'קוזי שבו משתכשך רענן כהן. כמה שתילים ירוקים אמורים להקנות את האשליה של "כאילו" סביבה טרופית טבעית ולשם כך אף הוצב סלע טבעי. למעצב החסכני נראה היה, ובצדק כנראה, כי כמה עלים ירוקים וסלע אחד יספיקו כדי לשוות למקום את ה"כאילו" של יוקרה וטבע וישכיח את מראה גג הפלסטיק הגלי שהוא כה פונקציונלי אך מכוער. באופן דומה, אולמי ורסאי עם העמודים והקשתות אמורים היו להביא את החוגגים לזוהר של ארמונות רחוקים, לקסם האירופי הקלאסי. "פואבלו אספניול" היה שיכון צפוף אשר כמה אלמנטים עיצוביים חיצוניים אמורים היו לשווקו כשכונת נופש בסגנון ספרדי. הנוף הישראלי עשיר בדוגמאות עצובות ומגוחכות של ה"כאילו" הפשרני, החסכני והעלוב. אבל לישראלים רבים די בשמות היוקרתיים, בכמה אלמנטים סמליים, בעלים בודדים ובסלע אחד כדי להתרפק על האשליה - כדי "לגעת באושר" - שהיתה גם היא הפקת חיקוי פשרנית לדבר האמיתי.
תמונה אחת - והיא מלמדת הרבה על יחסי תקשורת-פוליטיקה בישראל. רבות דובר ובמידות גדושות של שמחה לאיד על הטעות הקשה של רענן כהן שחשף עצמו באופן כה נלעג, כה מבזה. הברנז'ה הפוליטית אף הגיבה בבדיחה מרושעת שהכתירה את מזכ"ל העבודה בשם "קופי רענן" (על משקל קופי ענאן ,מזכ"ל האו"ם, אך ברמיזה עבה להופעתו השעירה של הפוליטיקאי). רק מעטים מצאו לנכון להתייחס למלאכתם של העיתונאים ביצירתה של תמונה זו. עסקאות חליפין חלקלקות, חשאיות ומורכבות נרקמות בין עיתונאים לפוליטיקאים. בכתבות תדמית מהסוג שאליו משתייכת כתבת הצבע על רענן כהן יש הרבה "קח ותן" מוסכם מראש בין הצדדים: העיתונאי יספק את עמודי הצבע, את הבולטות במוסף סוף השבוע, את הציטוטים הרבים מהגיגיו של הפוליטיקאי, וזה מצדו יספק גישה לפינות אינטימיות של חייו, נתחים צבעוניים ועסיסיים של ביוגרפיה אישית או גילויים חדשים. עסקות כאלה נרקמות מדי יום בין כתבים לפוליטיקאים אך כאשר ההסכם הוא כה חשאי, נטול כל בסיס אתי ומוסרי, מחוסר יכולת אכיפה - רבות גם ההפרות של תנאי העסקה. לא אחת נופלים פוליטיקאים תמימים או מחוסרי ניסיון למלכודת תקשורתית ומגלים שחשפו יותר מדי מעצמם וציידו את העיתונאים בחומר המשמש לכתבה פוגעת, חושפנית, שורטת.
השר רענן כהן אינו פוליטיקאי חדש או תמים. הוא מקושר עם עיתונאים רבים, בקי היטב בעסקאות אתם, ומתמרן היטב בקשריו הטובים עם העיתונות. לא התמימות או חוסר הניסיון הפילו את רענן כהן במלכודת הג'קוזי. הוא כשל בשל רעבתנות יתר, אותה רעבתנות לכיסוי תקשורתי שאת מחירה משלם גם עמיתו למפלגה אברהם בורג. יש ברעבתנות הזו פגיעות רבה שכן היא מחלישה את הפוליטיקאי תאב הסיקור מול תכתיבי העיתונאים והצלמים ("תעמוד ככה, עם התפוח ביד, תפתח עוד שני כפתורים"). אך יש בה ממד סמוי נוסף: היא מעניקה לעיתונאים את ההזדמנות לנקמה מתוקה. בריקוד המושחת שבו חוברים פוליטיקאים ועיתונאים, רבה הסלידה ההדדית. שני הרקדנים חבוקים וצמודים, בוחלים במניעי הזולת. הם מודעים לחיזור החנפני, לזיעה מעוררת הקבס של הזולת, אך נאלצים להמשיך לרקוד יחד. לעתים מזדמנת האפשרות להכשיל, להיפרע, לנקום. ואז נשלפות המקלדות המושחזות, נבחרות התמונות המשפילות, נכתבות הכותרות העוקצניות. רענן כהן למד על בשרו (העירום) את מחירה של נקמת העיתונאים. מי שבחר את זווית הצילום, מי ששכנע את רענן כהן לשבת כך (ואולי אף החניף לו שהוא "נראה נהדר" כך), מי שבחר מבין התמונות הרבות את התמונה הזו, מי שמיקם אותה על כל עמוד השער, מי שחיבר לה את הכיתוב המושחז - כל אלה ידעו את שהם עושים. והם לימדו אותנו מעט על דעתם האמיתית על הפוליטיקאים שעימם הם נאלצים לרקוד צמוד.
תמונה בודדת אחת - ויש בה כה הרבה עלינו, על הפוליטיקה שלנו, על העיתונות שלנו ונקמתה הקטנה, על מפלגת העבודה השוקעת במי ג'קוזי חם ועל מחירה של רעבתנות יתר. כל זה בתמונה אחת, הישג תקשורתי ראוי לכל ציון.
פרופ' גבי וימן הוא ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה
גיליון 35, נובמבר 2001