פרופ' משה נגבי, הפרשן המשפטי של קול-ישראל, סבור כי מתווה התאגיד עליו הוסכם בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר האוצר משה כחלון הוא פסול ומזיק. אף שהמתווה עשוי להיטיב עמו, בתור עיתונאי רשות השידור, יוצא נגדו פרופ' נגבי ואף קובע כי הקמפיין התקשורתי של עובדי הרשות שמשודר בערוץ 1 וברשת ב' אינו תקין משפטית. להלן גרסה ערוכה של הראיון שהעניק פרופ' נגבי לאורן פרסיקו ונמרוד הלברטל במסגרת התוכנית "קול העין".

"באופן אישי לא נקשר שום קשר ביני לבין התאגיד", הבהיר פרופ' נגבי כבר בפתח הראיון. "היו שיחות, אבל עד לרגע זה לא ברור לי מה יקרה איתי אם וכאשר התאגיד יפתח". בנוסף, הזכיר כי מן ההתחלה חשב שמהלך הסגירה של רשות השידור ופתיחת התאגיד החדש היה "מיותר" ו"מזיק". לדבריו, "היה צריך לשקם את רשות השידור הקיימת".

מה דעתך על המתווה שאליו הגיעו נתניהו וכחלון? עידו באום כתב השבוע ב"דה-מרקר": "לא ניתן להצביע על אינטרס ציבורי שיכול להצדיק את יצור הכלאיים החדש [...] האינטרס האישי הפוליטי גבר על טובת הציבור". אתה מסכים?

"אני לחלוטין מסכים עם דעתו של ידידי ד"ר עידו באום. אני חושב שההסכם שנחתם בין ראש הממשלה לשר האוצר הוא משהו שרירותי, בעיני גם לא חוקתי. לו אני שופט בג"ץ הייתי בהחלט חושב שצריך לפסול. יחד עם זאת – וגם פה אני מסכים עם עידו באום – אני לא חושב שבית-המשפט יתערב. בוודאי זכור לך שבשעתו הוגש גם בג"ץ נגד הקמת התאגיד. גם אז חשבתי שבג"ץ צריך להתערב, והוא לא התערב.

משה נגבי (צילום: יוסי זמיר)

"הסיבות שבגללן חשבתי שבג"ץ צריך להתערב הן אותן סיבות. קודם כל, יש פה פגיעה גסה ושרירותית בזכותם של העובדים – אז עובדי רשות השידור, עכשיו העובדים של התאגיד. אתה לא יכול לקחת מאדם את זכותו לפרנסה, את הביטחון הכלכלי שלו, בלי שיש לך נימוק סביר. נימוק כלכלי, נימוק מקצועי, נימוק ענייני. פה לא היה שום נימוק. איך אמר גיל עומר? אנשים לא באו טוב בעיניים של ראש הממשלה או של מישהו אחר. זה לא נימוק לפגוע בפרנסתם של מאות אנשים.

"נימוק שני, זה בכלל בלתי סביר שראש הממשלה – האיש שאמור להיות יעד לביקורת תקשורתית – יחליט או ינקוט מהלכים כדי לקבוע מי יעבוד בכלי תקשורת ומי יעמוד בראשו של כלי תקשורת. ולזה אני כמובן מוסיף את העובדה שבמקרה הספציפי הזה גם נקבע שאותו ראש ממשלה פסול להיות שר תקשורת בגלל ניגודי עניינים.

"לכן חשבתי גם לפני שלוש שנים וגם עכשיו שבג"ץ צריך להתערב ולפסול את אותם חוקים. אני מעריך שבית-המשפט לא יעשה את זה, לצערי, משתי סיבות עיקריות: בית-המשפט, בניגוד לדימוי שמנסים לייחס לו, מאוד נרתע מלפסול חוקים. הוא עושה את זה לעתים מאוד נדירות. הוא עוד יותר נרתע כשהחוקים האלה מקבלים גיבוי של היועץ המשפטי לממשלה. ובכלל, בתקופה האחרונה, לצערי הרב, בג"ץ הוא ההפך מאקטיביסטי. מסע ההפחדות שמנוהל נגדו, בעיקר על-ידי הימין, האיומים לקצץ בסמכויותיו, לשנות את דרכי מינוי השופטים, לצערי אני חושב שזה משפיע, לפחות ברמת תת-ההכרה. דמוקרטית, עניינית, היה צריך לפסול את חוק התאגיד לפני שנתיים-שלוש כשם שצריך לפסול עכשיו את המתווה הנוכחי".

"עד לפני שנתיים-שלוש, לא רק בתחום התקשורת, לא היה בכלל מקרה שבו חוק פיטר באופן גורף את כל העובדים במקום עבודה. זו כמובן דרך נהדרת להיפטר מאנשים שאתה לא רוצה – אתה פשוט מפטר את כל העובדים"

אבל בכל זאת יש הבדל בין שני המקרים, לפחות באופן שבו החוק התקבל. החוק הראשון עבר ועדה, דיונים. אי-אפשר להשוות את זה לאופן שבו הקומבינה החדשה נוצרה.

"אני מסכים איתך שפה הקומבינה הרבה יותר צורמת, הרבה יותר זועקת, אבל אני רוצה לומר רק כחומר למחשבה שאחד הדברים שבזמנו בג"ץ כן הביע לגביו את דעתו לפני כ-20 שנה, בפסק דין של 13 שופטים, היה הנושא הזה של חיוניות האגרה ושהיא 'תעודת הביטוח' העיקרית, אולי היחידה, לעצמאות השידור הציבורי. ולפני שנתיים-שלוש היה גם האלמנט הזה של ביטול האגרה, שלצערי בג"ץ לא הסכים להתערב בו.

"אני חושב שהמהלך של לפני שנתיים-שלוש הכשיר את הקרקע וסלל את הדרך לפוליטיקאים, בעיקר לראש הממשלה ושר האוצר, בתור מי שמממן את השידור הציבורי, לרמוס את העצמאות שלו. לצערי, גם אם התאגיד הציבורי יקום וגם אם לא יקרעו ממנו את חטיבת החדשות, שזה באמת רעיון בלתי סביר ושרירותי לחלוטין, התאגיד יהיה תלוי כל הזמן. צינור החמצן שלו תהיה הממשלה, וברגע שצינור החמצן שלו זו הממשלה, בניגוד לאזרחים שמממנים באמצעות אגרה, העצמאות כל הזמן תהיה בערבון מוגבל, על תנאי.

"לכן אני חושב שהמהלך היותר חמור מבחינה עקרונית ומבחינת הפגיעה בעצמאות היה מה שנעשה לפני שנתיים-שלוש על-ידי ארדן ולפיד. היום מנצלים את הפתח שנוצר אז, את התקדים, כדי להמשיך ולרמוס. עד לפני שנתיים שלוש, לא רק בתחום התקשורת, לא היה בכלל מקרה שבו הממשלה או הכנסת בחוק פיטרה באופן גורף את כל העובדים במקום עבודה. זו כמובן דרך נהדרת להיפטר מאנשים שאתה לא רוצה – אתה פשוט מפטר את כל העובדים".

בימים אלה עובדי רשות השידור מנהלים קמפיין שמשודר גם בערוץ 1 ובקול-ישראל נגד סגירת הרשות. מה דעתך לגבי הקמפיין? האם זה לא ניצול לרעה של משאב ציבורי?

"מבחינה משפטית זה בעייתי מאוד. אני אגיד במלוא הכנות, אני חושב שמבחינה חוקית הדבר הזה אינו תקין. יחד עם זאת, אני לא אצא נגדו ולא רק בגלל העניין שלי בנושא, אלא בגלל העובדה שאני חושב שהתקשורת בכללותה לא נתנה במה הולמת והוגנת לעובדי רשות השידור בשלוש השנים האחרונות. היא היתה מאוד עוינת אליהם, היא נקטה עמדה חד-צדדית. אפילו תשווה את סיקור מחאות עובדי רשות השידור על הפיטורין שלהם למחאות המוצדקות, אגב, של עובדי התאגיד – התקשורת נקטה איפה ואיפה. ולכן אני יכול להבין, אני לא מצדיק משפטית, אבל אני מבין לחלוטין את המצוקה של עמיתי ברשות השידור, שהגיעו למסקנה שאין להם פתחון פה בתקשורת הכללית כמעט, ולכן הם אמרו 'אז ניקח את פתחון הפה לעצמנו'".

בהכנת הידיעה סייע איתמר מרגלית

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.