סר יו גרין נחת בארץ באביב 1973. בריטי גבה קומה וחד לשון, אחיו של הסופר גרהאם גרין, ובעיקר איש תקשורת עתיר ניסיון, ששנים אחדות קודם לכן סיים כהונה בת עשר שנים כמנכ"ל תאגיד השידור הבריטי, ה-BBC. אחר-כך היה חבר הוועד המנהל של גוף השידור היוקרתי. גרין הגיע לישראל בהזמנת סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות יגאל אלון, שביקש ממנו לבחון את מבנה רשות השידור ודרך תפקודה, ובעיקר לזהות את מחלותיה של הרשות ולהציע דרכים לשקמה.
רשות השידור החלה לפעול רק שמונה שנים קודם לכן, ב-1965. הכוונה המוצהרת בהקמתה היתה להבטיח שידור ציבורי ולא ממשלתי, כפי שהיה מאז 1948, כאשר "שירות השידור" פעל בכפיפות ישירה למשרד ראש הממשלה. הטלוויזיה של הרשות – "הטלוויזיה הישראלית", לימים ערוץ 1 – שהוקמה ב-1968, היתה אז בת חמש. אבל כבר אז ברור היה לכל שהרשות בכלל, והטלוויזיה בפרט, היא גוף עתיר תחלואים. העידו על כך השביתות, העיצומים, המאבקים הפנימיים וגם הביקורות הבלתי פוסקות בכנסת ובעיתונות.
ב"הארץ" פרסם העיתונאי יאיר קוטלר סדרת כתבות בת כ-20 פרקים על הבעיות, הכשלים והניהול הלקוי של הרשות. במליאת רשות השידור, הגוף שאמור לפקח על השידורים, היו מי שלא התרגשו. אחד החברים, יהודה ניני, טען כי העיתונות פועלת נגד הרשות ב"שיטת הג'יהאד", ומנהלת נגדה "מלחמה טוטאלית". אבל אלון, שכמו רבים אחרים הכיר את הבעיות האמיתיות שמהן סובלת הרשות, פנה לגרין. הבריטי המנוסה נענה לאתגר. הוא שהה בארץ שבועות אחדים, שוחח עם עשרות אנשים, מרביתם מנהלי הרשות ועובדיה, ואחר-כך הפיק צילום רנטגן מקצועי ראשון שתיעד את שלל מחלותיה של הרשות.
"הדבר מגוחך, ממש כאילו היו תובעים מכתבי עיתונים שיתלווה אליהם עוזר להוליך אחריהם את עפרונם ואת פנקסם"
גם כאשר נשכח לימים המסמך של גרין, עדיין נותרה בפולקלור המקצועי של אנשי השידור פסקת הנ"ב הקצרה שחתמה את הדו"ח: "גברת מיומנת מאוד מן השירות האנגלי של רשות השידור באה אלי למלוני לראיין אותי ברשם קול. הנדסאי מקליט נתלווה אליה. הדבר היה מוזר כל-כך בעיני, עד שחקרתי אחר-כך ונאמר לי שזה כלל מכללי האיגוד המקצועי. הדבר מגוחך, ממש כאילו היו תובעים מכתבי עיתונים שיתלווה אליהם עוזר להוליך אחריהם את עפרונם ואת פנקסם".
מתברר שאפילו בבריטניה, שבה באותם ימים של טרום-תאצ'ר הטילו איגודי העובדים את אימתם על הממשלה, התעשייה וארגונים ציבוריים, לא מנעו הוועדים מכתבים לשאת בעצמם את מכשירי ההקלטה ולהקליט את הראיונות שערכו מחוץ לאולפן. בקול-ישראל זה היה אסור לחלוטין, על-פי דרישת ועד הטכנאים.
ההערה היתה סיכום עוקצני לאחד העניינים המרכזיים שבו עסק הדו"ח של גרין: הבעייתיות הרבה במבנה יחסי העבודה בתוככי רשות השידור ועוצמתם של ועדי העובדים. בעיקר הריבוי הבלתי הגיוני של ועדים, שנאבקו אלה באלה על חשבון הציבור. באותן שנים היו ברשות כ-1,200 עובדים – עיתונאים, טכנאים, אנשי מנהלה – ואלה יוצגו על-ידי יותר מעשרה ועדים שונים: שלושה ועדי עיתונאים, שלושה ועדי טכנאים, שלושה ועדי עובדים מינהליים, ועד לנגני תזמורת רשות השידור, ועוד אחד לעובדי הגזברות.
גרין גם ציין לשלילה את ההסכם שנחתם בין הרשות לאגודת העיתונאים, שקבע כי שבוע העבודה של עיתונאי הוא בן ארבעה ימים בלבד, וכל שעת עבודה נוספת מעבר לכך מזכה אותו במענק שעות נוספות. כך עשוי כתב, ציין גרין, להרוויח יותר ממנהל מחלקה או מהמנכ"ל. התוספות הללו ניפחו את סעיף השכר ברשות, ולימים גם היו לרועץ למי שיצאו לפנסיה, שכן שעות נוספות אינן מחושבות ברוב המקרים כחלק מהשכר הקובע לגמלה.
"אין הטלוויזיה בישראל טובה, מגוונת וברוכת יוזמה כפי שהיתה צריכה להיות אחרי חמש שנות ניסיון משל עצמה"
הוא גם זיהה בעיה בשיטה התעסוקתית של הרשות, שאימצה את המקובל בגופים ממשלתיים וציבוריים והתבססה על עובדים הזוכים לקביעות. לדבריו, שיטה זו אינה הולמת מוסדות תרבות כמו תחנת שידור. על-פי גרין "בארגון התלוי כל-כך בשימוש בכשרונות אמנותיים יש צורך שיהיה אפשר לפטר את מי שאינו יעיל או שאינו כשיר, או להוציא לגמלאות נדיבות את האנשים שתש כוחם קודם שהגיעו לגיל פרישה".
"אין הטלוויזיה בישראל טובה, מגוונת וברוכת יוזמה כפי שהיתה צריכה להיות אחרי חמש שנות ניסיון משל עצמה, בתוספת לאפשרות ללמוד מנסיונם של אחרים בדרכים שונות", קבע גרין. בין הכשלים שמצא: מבנה וארגון לקויים, עודף ביורוקרטיה, תהליך מסובך של קבלת החלטות, חוסר בהירות בתחום חלוקת הסמכויות הציבוריות והניהוליות וחוסר מקצועיות מספקת.
לדבריו, שרר בטלוויזיה בזבוז עצום של משאבים בגלל שיטות הפקה חובבניות ובזבזניות, ובין היתר גם שימוש לא נכון באמצעים כמו רכבי שידור. הוא קבע גם כי היו מקרים רבים שבהם תוכניות שהושקעו בהן תקציבים וכוח אדם נפסלו ממש ברגע האחרון, לפני שידורן.
את הסכומים המוקצבים למשדרי דרמה ובידור מקומיים הגדיר כמגוחכים. משום כך, הסביר גרין, אין כל עידוד לכותבים מוכשרים לכתוב לטלוויזיה. על העדפת רכישת תוכניות מיובאות, שמחירן נמוך בהרבה מזו של הפקה מקומית, כתב כי יש בכך סכנה, מלכודת ואשליה, שכן טלוויזיה טובה נבנית על כוחות מקומיים ולא על ייבוא.
"בעשר שנותי כמנכ"ל ה-BBC ובשתי שנותי כחבר הוועד המנהל שלו לא שמעתי אף פעם מישהו מחברי הוועד המנהל טוען טענה או מביע דעה מנקודת ראות של מפלגה שהוא עשוי להשתייך אליה"
לצד אלה, גרין היה ככל הנראה הראשון שזיהה והגדיר בבירור את אחת הבעיות העיקריות שהעיקו על הרשות מאז הקמתה: מעורבותם של פוליטיקאים בנעשה ברשות והתערבותם הבלתי פוסקת בדרך ניהולה. המסלול הפורמלי לבחישה מתמדת היה באמצעות הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת הרשות. כמה מחברי גופים אלה מונו על בסיס מפלגתי, וראו עצמם כמייצגי קו פוליטי. על כך כתב גרין: "בקרב העובדים יש נטייה לחוש, ואני שותף לדבר זה, שהוועד המנהל ואפילו ועדות המליאה מתעסקים יותר מדי בפרטים מבצעיים, וכל זה על חשבון היעילות והמורל, וכי התעסקות זו נובעת לעתים מחשבונות פוליטיים".
בניגוד לבני שיחו הישראלים, המורגלים בהתערבות של פוליטיקאים בעבודה התקשורתית, לא היה זה עניין מובן מאליו עבור גרין. בלונדון יש אמנם זיקה בין הממשלה, הפרלמנט והשידור, אך לדבריו קיימת מודעות רבה לצורך למנוע השפעה פוליטית ולחצים מפלגתיים על הדרגים המקצועיים בגוף השידור. "בעשר שנותי כמנכ"ל ה-BBC ובשתי שנותי כחבר הוועד המנהל שלו לא שמעתי אף פעם מישהו מחברי הוועד המנהל טוען טענה או מביע דעה מנקודת ראות של מפלגה שהוא עשוי להשתייך אליה", כתב.
"חברי הוועד המנהל שם ראו עצמם כנציגי הציבור כולו, ולא כנציגים של חלקים או מפלגות בתוכו. נראה לי שיש לגישה זו יתרונות רבים מנקודת מבט של האינטרס הציבורי ושל הפעלת מערכת שידור המצווה, היא לעצמה, על אובייקטיביות פוליטית". הוא הרשה לעצמו להמליץ גם לחברי-הכנסת "לנהוג ריסון" בטיפולם בענייני רשות השידור, שהרי הרשות אינה אמורה להיות גוף פוליטי, אלא ציבורי.
גרין קרא גם לצמצם את התערבותם של חברי הוועד המנהל בפרטי התוכניות, כדוגמת הרכב המשתתפים במשדרי הדיון או מינוי מנחים. החלטות אלה אמורות להיות בתחומי אחריותו של מפיק התוכנית בלבד, והתערבות בהן פוגעת ביכולת לבצע עבודה מקצועית נאותה. אפילו הוא כמנכ"ל, כך סיפר, נמנע לא פעם מלהביע את דעתו האישית על תוכנית מסוימת כדי לא לפגוע באוטונומיה המקצועית של הכפופים לו.
"הופתעתי ממידת הכנות וגילוי הלב"
גרין התרשם מאוד ממידת הפתיחות שמצא אצל כל בני שיחו הישראלים, שלא היססו לתאר באוזניו את המציאות הקשה ברשות השידור. "עובדי הטלוויזיה בכל הדרגים ידעו שהם יכולים לפנות אלי ולדבר עמי, ועד מהרה הפכתי לכומר וידויים. והם באו. יחידים ואפילו בקבוצות. הופתעתי ממידת הכנות וגילוי הלב", אמר בראיון עם כתב "דבר" יהושע תדמור. "בארצות אחרות שבהן עשיתי בשליחויות דומות נזהרים מפני הזר ומתאפקים. יש תמיד איזה חשש מפני גילוי יתר על המידה. כאן בישראל – ההפך הוא הנכון. העובדים – בעיקר הם דיברו, אני האזנתי. אם כי גם הצגתי שאלות. תמיד אזכור את ישראל בגלל הכנות הזאת".
האורח מלונדון הגיש את הדו"ח שלו באנגלית כמובן, והמסמך תורגם לעברית והופץ לאנשי רשות השידור, שרים וחברי-כנסת. כאשר דנו בו במליאת רשות השידור העיר העיתונאי דני בלוך, חבר המליאה, כי יש הבדלים בין שני הנוסחים. זו אינה ביקורת על התרגום, הסביר. "בתרגום לעברית מאבד סגנונו המיוחד של סר יו גרין את האירוניה, העוקצנות וה'אנדרסטייטמנט' הבריטי המיוחדים שלו, כך שבקריאה בעברית מתקבל רושם פחות חריף מאשר בקריאה באנגלית".
למקרא חלק מהערותיו של גרין על הצורך לנתק את השידור הציבורי מן הפוליטיקאים היו כמה חברי מליאה שפטרו את העניין במשיכת כתף ובאמירה שהמסקנות מתאימות אולי לאנגליה – אך לא לישראל
עם או בלי תרגום, צילום המציאות של גרין הציג היטב את הבעיות, כמו גם את הפתרונות האפשריים, ובעיקר חיזוק השלד הניהולי-מקצועי וצמצום מעורבות הפוליטיקאים. "עם רצון והחלטיות ניתן לתקן", השיב באופטימיות זהירה לכל מי ששאל אותו אם אפשר לשקם את הרשות החולה. אך כמו בכל יתר הוועדות שקמו בעשורים הבאים אחריו – עד ועדת לנדס – לא נמצאו הרצון וגם לא ההחלטיות ליישם אותם. למקרא חלק מהערותיו של גרין על הצורך לנתק את השידור הציבורי מן הפוליטיקאים היו כמה חברי מליאה שפטרו את העניין במשיכת כתף ובאמירה שהמסקנות מתאימות אולי לאנגליה – אך לא לישראל.
הדו"ח של גרין אינו רק מסמך היסטורי. הוא גם אינו רק קוריוז תקשורתי על בריטי שנון עם תואר אצולה שמאזין ברוב קשב לקיטורים הרגילים של עובדי רשות השידור על הבוסים שלהם. איש התקשורת המנוסה אבחן בחדות את מכלול בעיותיה של הרשות. האבחנות שלו גם מסבירות מדוע יש חשיבות ראשונה במעלה להמשיך ולממש את מסקנות ועדת לנדס, שעובדו היטב לחוק תאגיד השידור הציבורי, ששמו שופץ אחר כך ל"תאגיד השידור הישראלי".
ראש הממשלה בנימין נתניהו מתראיין לרשת BBC הבריטית, 25.11.2014 (צילום: חיים צח, לע"מ)
החוק והקמת התאגיד היו רגע נדיר של חסד בתולדות השידור בישראל. לראשונה הפנימו מקבלי ההחלטות את האבחנות של גרין ושל כל חברי הוועדות שבחנו את הרשות מאז. ב-2014 החליטו לשקם את השידור הציבורי בדרך ראויה, אחרי כל הדו"חות שנזנחו ונסיונות הרפורמה שכשלו: להקים ארגון שידור ציבורי חדש.
הדו"ח של גרין מסביר היטב מדוע אמירותיהם של ראש הממשלה נתניהו ואחרים על "שיקום רשות השידור" ריקות מתוכן. נתניהו דבק במונח זה כל אימת שהוא מבקש לקטול את התאגיד. "אנחנו נשקם את רשות השידור, ואנחנו נעשה זאת באחריות כספית", הבטיח בסוף אוקטובר האחרון במליאת הכנסת. בנובמבר, כאשר הוקם צוות לטיפול במחלוקת על התאגיד, נמסר מלשכתו כי "ראש הממשלה נחוש לשקם את רשות השידור ויעשה זאת במסגרת התקציב המתוכנן". בפברואר הכריז ממלא מקום שר התקשורת צחי הנגבי בערוץ 2 כי "רשות השידור שוקמה", ואף הסביר: "השגנו את המטרה: בוטלה אגרת רשות השידור, רשות השידור השתקמה [...] בפועל היא מנהלת את השידורים שלה בחצי אנשים".
לא ניתן לשקם את רשות השידור ללא טיפול במחלה הממאירה שמקננת בה מאז הקמתה בשנת 1965: הפוליטיזציה. והרי זה בדיוק מה שמרתיח את נתניהו: מבנה התאגיד, שבו הוקמו מנגנוני סינון ראויים, שנועדו לצמצם את ההשפעות הפוליטיות
נתניהו והנגבי זורים חול בעיני הציבור. מי שמבקר בימים אלה באולפני הטלוויזיה והרדיו של רשות השידור מבין שמוסד זה לא עבר כל שיקום, על-פי כל הגדרה אפשרית. להפך, העבודה מתנהלת בתנאים בלתי אפשריים. שורר שם מחסור כבד בכוח אדם ובמשאבים אחרים. הכל נעשה מתוך אלתור ובזכות נכונות של מי שנשארו שם לעבוד מסביב לשעון. לראש הממשלה ומקורביו נוח לדבר על "שיקום" ובאותה נשימה להציג חישובים כלכליים שעל-פיהם עלות הפעלת הרשות נמוכה מזו של תאגיד השידור "כאן". הנתונים שהם מציגים שנויים במחלוקת. ראשי שבעת ראשי ארגוני היוצרים של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה חשפו לאחרונה כי בסכומים שמציג נתניהו לא נכללו 200 מיליון ש"ח שאמורים להיות מיועדים להפקות מקור, שהם נשמת השידור הציבורי.
אבל מעבר לכך, מתעלמים נתניהו ושות' במכוון מהדבר החשוב ביותר: "שיקום" רשות השידור איננו נמדד בתחשיבים כלכליים, גם אם זה הנושא העיקרי המאפשר לשר האוצר כחלון לנהל מלחמת מאסף נגד חיסול התאגיד. כי לא ניתן לשקם את הרשות ללא טיפול במחלה הממאירה שמקננת בה מאז הקמתה בשנת 1965: הפוליטיזציה. והרי זה בדיוק מה שמרתיח את נתניהו: מבנה התאגיד, שבו הוקמו מנגנוני סינון ראויים, שנועדו לצמצם את ההשפעות הפוליטיות, בין היתר באמצעות ועדת איתור שבראשה עומד שופט בדימוס. המנגנונים הללו הביאו לכך שראשות התאגיד הופקדה בידי היושב ראש גיל עומר והמנכ"ל אלדד קובלנץ, שניהם אנשי תקשורת מקצועיים עתירי ניסיון, ולא מינויים פוליטיים שאושרו ברחוב בלפור בירושלים.
מירי רגב קרעה בלשונה הבוטה את מסך התקינות הפוליטית וחשפה את מניעיהם של אנשי הליכוד הדורשים לשמר את רשות השידור שבה הם מיטיבים לבחוש. היא ניסחה טוב מכולם את הפער העצום בין שידור ציבורי אמיתי לחלומות שלה ושל עמיתיה לשלטון. "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?", צוטטה בסוף יולי האחרון. "מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?".
מה היה אומר על זה סר יו גרין?