"כן, לשבור" היא כותרתו של מאמר ידוע שפרסם זאב ז'בוטינסקי מנובמבר 1932, שבו קרא לנפץ את המונופול שהיה להסתדרות העובדים של תנועת העבודה על ארגוני העובדים בארץ ישראל. המאמר עורר פולמוס ציבורי סוער שבו נותחה השאלה אם הכותב הסית לשבירת העבודה המאורגנת בארץ ישראל באותה תקופה, או, כטענתו, מיקד את התקפתו על השלטון המוחלט שביקשה לשמר לעצמה תנועת העבודה.
מאז שימש המאמר (במקור הוא נכתב ביידיש וכותרתו היתה "יא, ברעכען") כלי ניגוח שכיח בוויכוחים האידיאולוגיים שניהלו השמאל והימין הארץ-ישראליים (וגם הישראלים) על דמותו של היישוב היהודי, אופיה הרצוי של המדינה והיחס בין סולידריות מעמדית בינלאומית לנאמנות אדוקה לאינטרסים הלאומיים.
בפרפראזה על מאמרו של ז'בוטינסקי, ובהתחשב בנסיבות השונות (וכמובן גם בצניעות הראויה) מבקש הח"מ לערער על המוסכמה הכובשת ביממה האחרונה את השיח הציבורי, ולפיה לא מפרקים קואליציה בגלל המחלוקת על עתידו של תאגיד השידור "כאן". שרים, ח"כים מכל קצות הזירה הפוליטית וכן עיתונאים ובעלי טורים מזדרזים ב-24 השעות האחרונות לחוות את דעתם כי מימוש התוכנית לבטל את קיומה של רשות השידור ולמסור את תדרי השידור הציבורי לידי התאגיד החדש הוא טירוף פוליטי ואיוולת ציבורית שלא נודעה כמוה.
עדיף בהחלט לפרק את הקואליציה מאשר להשיג פשרה שתהפוך את העיתונאים בשידור הציבורי, ובכלל ערוצי השידור, לפודלים ממושמעים. על הפרק לא עומדת רק גחמה של בנימין נתניהו (ואשתו?) אלא חופש הביטוי והעצמאות העיתונאית במלוא מובן המלה
הדעה הכללית ההולכת ומשתלטת היא שבפני המדינה עומדות סוגיות בוערות, גורליות לאין ערוך מאשר עתידם המקצועי של מאות עובדי רשות השידור, שעליה להתמודד עם אתגרים בטחוניים ומדיניים מחריפים בגבולה הצפוני והדרומי, ושעניין השידור הציבורי הוא משני וזניח בסדר העדיפויות הלאומי.
גם הקולות הבודדים, המעניקים חשיבות לעיסוק בעתידו של השידור הציבורי, ממליצים לנתניהו ולשר האוצר משה כחלון למצוא פשרה מעשית שתציל את יוקרת שניהם ותשמור על אחידות הקואליציה. בראש מעייניהם של אישי הציבור, קואליציה ואופוזיציה כאחת (יאיר לפיד, למשל), המתבטאים בעניין התאגיד החדש עומד ההיבט הפוליטי של התסבוכת. איש מהם אינו נותן את דעתו למשמעותה הערכית ולהשלכותיה של התוצאה שהם ממליצים עליה (פשרה כלשהי) על החברה הישראלית ועל מעמדה של התקשורת בתוכה.
פשרה בין נתניהו לכחלון שתמזג בין תאגיד השידור לרשות השידור תעקר את "כאן", עוד בטרם יצא לאור, מהרוח היצירתית ומתחושת העצמאות והחדשנות האופפות אותו מאז החל לקרום עור וגידים. יישוב המחלוקת בין השניים באמצעות נוסחה שתענה, מצד אחד, לרצונו של שר האוצר להצביע על הצלחתו לחסוך כספי ציבור ותספק, מצד שני, את מאווייו של נתניהו לפקח על כלל ערוצי השידור, תצמית את חלקת אלוהים הקטנה שמקצה חוק התאגיד החדש ללבלובו של חופש הביטוי בשידור הציבורי.
הסכם שיהיה כרוך בהיענות של שר האוצר לדרישותיו של נתניהו לציית לכל יוזמה שלו בתחום התקשורת יסרס את החוק והנוהל שעל פיהם אמור התאגיד החדש לפעול, שנוסחו באופן שנועד ליצור חיץ בין המערכת הפוליטית לבין המערכת העיתונאית בשידור הציבורי.
ב-13 וב-16 באפריל 2016 אישר שר התקשורת וראש הממשלה, בנימין נתניהו, את הרכבה של מועצת התאגיד ואת בחירתו של גיל עומר ליו"ר שלה. המועצה נבחרה על-ידי ועדת איתור שבראשה עמד השופט עזרא קמא. ועדת האיתור היא גם שבחרה, ברשות ובסמכות, את אלדד קובלנץ למנכ"ל התאגיד. במאמציהם למנוע את פירוק הקואליציה מתגייסים עתה ראשיה לאיין את סמכותם של שני המינויים האלה ולשנות באופן מהותי את רוחו של החוק שהתקבל בכנסת ב-29 ביולי 2014 ושקבע את מעמדו ואת דרכי התנהלותו של תאגיד השידור החדש.
יו"ר תאגיד השידור הישראלי גיל עומר (מימין) והמנכ"ל אלדד קובלנץ בישיבת ועדת הכלכלה בכנסת, 2.8.16 (צילום: יונתן זינדל)
על כן יש לומר: עדיף בהחלט לפרק את הקואליציה מאשר להשיג פשרה שתהפוך את העיתונאים בשידור הציבורי, ובכלל ערוצי השידור, לפודלים ממושמעים. על הפרק לא עומדת רק גחמה של בנימין נתניהו (ואשתו?), אלא חופש הביטוי והעצמאות העיתונאית במלוא מובן המלה. הכפפת כלל ערוצי השידור למחלקה במשרד התקשורת, ביטול הנהלים המקוריים שקובע החוק לגבי בחירת גופי הפיקוח והניהול של התאגיד, ומתן יד חופשית לשלטון להתערב בתכנים המשודרים לציבור הם התפתחות שבגינה מוצדק לחולל משבר ממשלתי.
נתניהו כבר הצליח להטיל מורא ולזעזע את בטחונו התעסוקתי של ציבור עיתונאים גדול, הן ברשות השידור והן בתאגיד החדש. העובדים בערוצי השידור המסחריים נחשפו אף הם לכוחנותו ולשאיפתו להכפיף גם אותם לפיקוחו. זו חוויה שעלולות להיות לה השלכות חמורות על תחושת העצמאות וחירות הביטוי של כלל העובדים בתקשורת המשודרת.
הניסיון מלמד שתיוגיו הפוגעניים ואיומיו להצר את צעדיהם ואת יכולת ההתרמה של ארגונים חברתיים ופוליטיים מהשמאל הזיקו להם וצמצמו את הכנסותיהם. די אפוא בעצם פרסום הצהרת הכוונות שלו לבטל את תאגיד השידור ולהחיל את מרותו על כלל ערוצי השידור כדי להשפיע על השיקולים של מנהליהם ולהתניע אצל עובדיהם מנגנון של צנזורה עצמית. זו בלבד סיבה מספקת לקרוא למערכת הפוליטית: כן, לשבור.