תמהתי מאוד כאשר קראתי את מאמרו של חיים יבין, "ערוץ לחדשות", בגיליון האחרון של "העין השביעית". תמהתי עוד יותר כאשר שמעתי את הסבריו למאמר זה בתוכנית "תיק תקשורת" ששודרה בתאריך 13.5.00, ושבה התעמת עם המחזאי והתסריטאי מוטי לרנר.
אחד המרכיבים המרכזיים בהמלצותיו של דו"ח ורדי על רשות השידור הוא הצורך של הערוץ הראשון בהגדרת זהותו כערוץ ציבורי. זהו דבר שהערוץ הראשון חייב היה לעשותו עם תחילת שידוריו של הערוץ השני, המסחרי, והוא לא עשה זאת עד היום. חיים יבין קורא לכך "צריך קודם כל תעודת זהות חדשה, שתגדיר היטב את האופי הייחודי של הערוץ הראשון".
ערוצים ציבוריים פעלו בכל מקום בעולם לפני הערוצים המסחריים (חוץ מאשר בארצות-הברית, שם הסדר היה הפוך). בכל מקום בעולם גם נכנסו הערוצים הציבוריים למצב של דיסאוריינטציה שידורית כאשר הערוצים המסחריים התחילו לפעול. הם פשוט לא ידעו איך להתמודד עם התופעה של נהירת ציבור הצופים אל עבר התוכניות החדשות והנוצצות של הערוצים המסחריים. כמונופול, הם לא הכירו את המושג "רייטינג" ולא ידעו איך להתמודד איתו. בדרך-כלל תקופת הדיסאוריינטציה נמשכת כארבע עד חמש שנים. אז הבינו הערוצים הציבוריים את הצורך בתעודת זהות ייחודית והחלו להתאושש. נכון, ברוב מדינות אירופה לא הגיעו אחוזי הצפייה של הערוצים הציבוריים לאלה של המסחריים. לא בכולן. באנגליה הבי.בי.סי מתחרה בהצלחה רבה ברייטינג של הערוץ המסחרי. כך גם בחלק מארצות סקנדינביה. הערוצים הציבוריים הצליחו יותר בכל מקום שבו הצליחו הצופים לזהות את המרכיב המרכזי בתעודת הזהות החדשה: איכות.
איור: מיכל בוננו
חיים יבין מציע להפוך את הערוץ הראשון לערוץ המידע של ישראל. זוהי, אולי, הגדרתו לאיכות. אני מציע הגדרת זהות אחרת: ערוץ מוביל אקטואלי-חברתי-תרבותי.
חיים יבין במאמרו "שומע כבר את זעקות השבר: מה עם התרבות?" אינו מציע לזנוח את נושאי התרבות, אלא להפך: "אפיון הערוץ כערוץ אקטואליה רק יגביר את העיסוק בנושאים אלה". כיצד?
יבין, כאיש חדשות מהיום שבו קם הערוץ הראשון, שהיה גם מנהל חטיבת החדשות ומנהל הטלוויזיה, יודע היטב מהו מעמדו של כתב לענייני תרבות בחדשות, בתקופות שיש בכלל כתב לנושאי תרבות. תמיד יש נושא חשוב יותר: מדיני, פוליטי, צבאי, כלכלי. וזה נכון גם לגבי מהדורות החדשות של ערוץ 2. זה נכון לגבי כל מהדורת חדשות בישראל. בקושי רב אפשר למצוא בהן טיפול בנושאי תרבות למיניהם.
"לא ניצור בידור ודרמה, אלא נטפל בהם מנקודת ראות עיתונאית", כותב יבין. כוונתו, אולי, לתוכניות כמו "גם בישראל" שמגיש גל אוחובסקי בערוץ הראשון פעם בשבוע. ב"תיק תקשורת" אומר יבין שערוץ ציבורי שחי מהאגרה שמשלם הציבור אינו יכול להתעלם מרייטינג. אם כך, גם ליבין ברור שאי-אפשר לשדר "גם בישראל" כמוסף יומי לענייני תרבות ובידור בטלוויזיה, כמו שעושים, למשל, העיתונים בישראל "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". רייטינג זה לא יביא. אבל, ממשיך יבין, "הרי גם עיתון לא 'כותב' דרמות או רומנים. הוא מלווה אותם, מבקר אותם, כותב על יוצרים ויצירות". התמיהה שלי גדלה. עיתונות כתובה מעולם לא ראתה את תפקידה בחיבור רומנים. לעומת זאת, דרמות למיניהן תמיד היו אבן פינה בכל ערוץ טלוויזיה המכבד את עצמו. ב"תיק תקשורת" מוסיף יבין ואומר שהדרמה בערוץ הראשון מעולם לא היתה העיקר. זהו רק עניין להחלטת מערכת כדי להופכה לעיקר. מה ישיג הערוץ הראשון אם יהפוך את הדרמה לעיקר?
היו לדרמות בערוץ הראשון כמה הברקות, הבלחות, אומר יבין ב"תיק תקשורת". מה הן אותן הברקות? סדרות דרמה כמו "מישל עזרא ספרא ובניו", "קסטנר", "קו 300", "אגוז". דרמות בודדות כמו "לחם", "חרבת חזעה", "אהבות ביתניה". לא הרבה, לא מספיק. כמעט כולן הפכו לציוני דרך בתרבות הישראלית. כולן גם מתאימות להגדרתו של יבין "כל מה ששייך למציאות החיים הפוליטית, החברתית, הציבורית". ובכך, הרי, הגדרתו של יבין את תעודת הזהות של הערוץ הראשון והגדרתי שלי דומות, כי העיקר אינו הז'אנר הטלוויזיוני אלא הנושאים שבהם הוא מטפל. אני מניח שחיים יבין אינו מתבייש בדרמות אלה, אך אינני מבין מדוע הוא פוסל את דומותיהן בעתיד של הערוץ הראשון.
למוטי לרנר הוא אומר ב"תיק תקשורת": אתה צריך לעבוד במרחב הפתוח ולא להיות עובד רשות השידור". לרנר, שכתב חלק נכבד מדרמות מוצלחות אלה, וכמוהו גם תסריטאים ובמאים אחרים, אינם רוצים, למיטב ידיעתי, להיות עובדי רשות השידור. הם יכולים לכתוב ולביים גם כעובדים עצמאיים.
אני מסכים לחלוטין עם יבין שהערוץ הראשון אינו יכול ואינו צריך להתמודד עם הערוצים המסחריים בתוכניות בידור, גם לא בהפקות נוסח "רמת-אביב ג'". אלה הן סדרות מקצועיות, אך לאו דווקא איכותיות. הן שייכות יותר לתחום הבידור מאשר לתחום הדרמה. אך מה לגבי סדרות כמו "בת-ים-ניו-יורק" או "טירונות"? סדרות דרמה איכותיות שגם משקפות את מציאות החיים בחברה הישראלית לא פחות מחדשות ואקטואליה. מקומן של סדרות כאלה הוא בהחלט בערוץ הראשון. אלה הן סדרות שרק יעזרו לאפיין את הערוץ כערוץ איכותי ומוביל חברתי-תרבותי. גם הצופים וגם הערוץ ייצאו נשכרים מהפקה ושידור של סדרות מעין אלה. יבין אומר שהפקת דרמות היא תפקידו של ערוץ אחר. איזה ערוץ בדיוק? גם ליבין ברור, כפי שברור לזכייני ערוץ 2, שהפקות מסוג זה ילכו ויתמעטו בערוצים המסחריים. עוזי פלד, מנכ"ל טלעד, אומר זאת במפורש: כשהערוץ המסחרי החדש יעלה לאוויר בעוד כשנה, הכנסות הזכיינים מפרסומות יפחתו ולא יהיה באפשרותם להפיק סדרות דרמה מסוג זה. הן יהיו יקרות מדי בעבורם. אז מי בכל זאת יפיק וישדר דרמות מקוריות? יבין ב"תיק תקשורת": "ייקחו מהערוצים המסחריים שעושים כסף ויעבירו את זה בדיוק למטרה זו". מי בדיוק ייקח? מי בדיוק יעביר? ולמי בדיוק יעבירו?
השיטה שיבין מדבר עליה היא, כנראה, השיטה שבה פועל ערוץ 4 בבריטניה. ערוץ 4 ממומן על-ידי הטלוויזיה המסחרית העצמאית (איי.טי.וי), המעבירה לערוץ 8% מסך כל הכנסותיה מפרסומות. בתמורה יכול הערוץ המסחרי למכור פרסומות בערוץ 4. כלומר: בבריטניה העניין מוסדר בחוק. בישראל, כידוע, אין חוק כזה. חיים יבין יודע היטב שהיתה אפשרות לחוקק חוק דומה לקראת הקמתו של ערוץ מסחרי נוסף, ערוץ 3. היתה גם שדולה שניסתה לקדם חוק כזה, אבל בסופו של דבר החוק החדש קבע שהערוץ החדש יהיה ערוץ מסחרי לכל דבר, בדומה לערוץ 2. כלומר, הצעתו של יבין אינה רלבנטית. אנחנו חוזרים אפוא למשבצת הראשונה: רק הערוץ הראשון יוכל להפיק דרמות מקוריות רלבנטיות ואיכותיות, שיתרמו רבות לשיח התרבותי-ציבורי בישראל.
חיים יבין מדגיש את הצורך של הערוץ הראשון לתגבר את הפקת סרטי התעודה בערוץ הראשון כחלק מהדרך להפיכתו לערוץ המידע של ישראל. "דוקומנטציה, דוקומנטציה ושוב דוקומנטציה", כדבריו ב"תיק תקשורת". אין מי שיסכים לכך יותר ממני. בכל זאת – כמה הערות:
1. סרטי תעודה אינם רק מידע. הם קודם כל חלק מהפרופיל החברתי-תרבותי של המדינה שבה הם מופקים. כמו ספרות, קולנוע עלילתי, דרמות טלוויזיוניות, אמנות פלסטית, תקשורת ועוד. כבר היה מי שאמר שמדינה ללא סרטי תעודה היא כמו משפחה ללא אלבום תמונות. אם יבין מסכים לכך – הייתי מצפה ממנו שיפעל כבר עכשיו, בכל פורום אפשרי ובלי לחכות לרפורמה עתידית ברשות השידור, לתגבור מיידי של נפח ההפקה הדוקומנטרית בערוץ הראשון: סדרות, סרטים בודדים ותוכניות תחקיר. הדבר אפשרי גם במצב התקציבי הנוכחי של רשות השידור.
2. אי-אפשר להגיע לנפח הפקה דוקומנטרי משמעותי בלי לשתף בכך את היוצרים הישראלים כולם, עובדי הערוץ הראשון ומפיקים ובמאים חיצוניים. בישראל קיימת תעשיית סרטי תעודה נרחבת וברמה גבוהה ביותר, שעוסקת בכל מגוון הנושאים של המציאות הפוליטית, החברתית והתרבותית בישראל. הערוץ הראשון אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מיוצרים אלה. כאשר ימצא את הדרך לשתף פעולה איתם, הוא ימצא את הדרך להפוך באמת למוביל חברתי-תרבותי, לטובת צופיו ולטובת עצמו.
יבין מציע להוציא את שידורי הדת ממסגרת הערוץ הראשון. בעיקרון אני מסכים איתו. אבל המחלקה המטפלת בנושאים אלה בערוץ הראשון נקראת "המחלקה למורשת ישראל". מה זו מורשת ישראל? זו גם הסדרה התיעודית "גחלת לוחשת", שיבין עצמו ביים. אלה גם סדרות כמו "ממלכת הכוזרים" של אהוד יערי ו"ירושלים שהיתה בספרד" של יגאל לוסין. זו גם "שאלתיאל – אלבום משפחתי" שהופקה על-ידי הערוץ הראשון וביוזמתו, בשיתוף עם הבי.בי.סי ועם תחנות טלוויזיה בהולנד ובקנדה, ושודרה בכל המדינות הללו וכן בארה"ב, ברשת הציבורית, הפי.בי.אס. תיעוד העולם היהודי הוא אחת המשימות החשובות של הערוץ הראשון, וניתן לעשות זאת באמצעות קו-פרודוקציות בינלאומיות. אף ערוץ ישראלי אחר לא יעשה זאת.
ואשר לאקטואליה: כאשר יבין אומר שכוונתו אינה להפוך את הערוץ הראשון לסי.אן.אן ישראלי, הוא שוכח שלושה דברים:
1. סי.אן.אן משדרת, נוסף לחדשות, גם אקטואליה, דיונים, ואפילו סרטים דוקומונטריים העוסקים במציאות החיים הפוליטית, החברתית והתרבותית בעולם כולו. אם כך – הגדרת הזהות של הערוץ הראשון, לפי יבין, היא בדיוק סי.אן.אן ישראלי.
2. כאשר יקום בקרוב ערוץ כבלים ייעודי לחדשות, ואולי אפילו שניים, הוא יפעל בדיוק לפי אותה מתכונת. בשטח יפעלו גם מערכות החדשות של ערוצים 2 ו-3 המסחריים, ולערוץ הראשון לא תהיה שום תעודת זהות ייחודית.
3. מספר המנויים של סי.אן.אן בארצות-הברית עצמה אינו עולה על כמה מאות אלפים. לא רבים יודעים זאת. הצלחתו של הסי.אן.אן נובעת מפריסתו העולמית. הרייטינג חשוב ליבין, לפי דבריו. אם הרייטינג של ערוץ המידע הישראלי יהיה כמו הרייטינג האמריקאי של הסי.אן.אן – לא השגנו דבר.
נכון, הערוץ הראשון הוא הערוץ המוביל והאמין ביותר בתחום החדשות בארץ. אבל הדבר אינו מתבטא, לצערנו, גם ברייטינג. ברוב ימות השנה מפגרת מהדורת מבט ברייטינג אחרי חדשות ערוץ 2. רק כאשר יש אירועים חדשותיים משמעותיים (כמו בימים של פינוי צה"ל מלבנון) מובילה "מבט", ובגדול. בימים כאלה כדאי אפילו, לפעמים, לשנות את לוח המשדרים ולהקדישו לאקטואליה בלבד. אבל, מה לעשות, הערוץ הראשון צריך לשדר כל יום, ולא רק כאשר יש אירועים חדשותיים חשובים. לכן, אם גם הרייטינג חשוב ליבין – הצעתו לא תפתור את בעיית הרייטינג של הערוץ הראשון.
אם תמומש הצעתו של חיים יבין, יש סכנה רבה שהערוץ הראשון יהפוך מערוץ ציבורי כללי לעוד אחד מעשרות ערוצי הכבלים והלוויין. מערוץ Broadcast לערוץ Narrowcast.
מדינת ישראל היא מדינה שזהותה החברתית והתרבותית נמצאת עדיין בשלבי התגבשות. הערוץ הראשון האיכותי, עם תעודת זהות חדשה של מוביל אקטואלי-חברתי-תרבותי, יכול לקחת חלק מרכזי בגיבוש הזהות הישראלית. כאשר הצופים יגלו זאת, יש סיכוי רב שהערוץ הראשון יחזור להיות הערוץ המוביל בשלט.
הכותב הוא מנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון
גיליון 27, יולי 2000