איור: יגאל באום

דו"חות על רשות השידור נכתבים ביובש. לא כך האחרון שבהם, דו"ח ורדי, שנקט לשון פואטית: לא הסתפק בכך שרשות השידור חולה, אלא הוסיף "חולה מאוד", ונתן את האות למתקפת חיסול סופית על הערוץ הראשון. כל זרזירי התקשורת עטים כבר עכשיו על הפצוע, לקטול אותו סופית.

הם מתכוונים להנהלה, אבל פוגעים באנשי המקצוע: הטרנד הוא ששום דבר טוב כבר לא יוצא מרוממה. לא מבט, לא יומן, לא כדורסל, כלום. העליהום הזה הוא מה שיישאר מהדו"ח לאחר שיירגעו הרוחות. ורדי עשה עבודה יסודית, אך אין הוא מוסיף אלא מעט על מה שנכתב בדו"חות שקדמו לו. כי גם אם יתרחש נס, והמסקנות ייושמו במלואן – החוק ישונה, ההנהלה תוחלף, העובדים המיוחדים ילכו – גם אז לא ישתנה דבר: הציפיות ימשיכו להרקיע, וכגודל הציפיות יהיה עומק האכזבה. לא עשינו כלום.

ורדי חיפש את המטבע תחת פנס ישן שעבר זמנו – הטלוויזיה של המאה שעברה, שחלפה לבלי שוב. כיום, בעידן של מאה הערוצים, אין מקום לטלוויזיית כלבו המספקת לכולם את כל התוכניות כל הזמן. מה שהיה נכון בעידן ה-home service הפך היום לנטל. שום תחנה לא יכולה לעשות הכל. אני שומע דברים זהים מעמיתים רבים בתחנות הציבוריות באירופה. כולם טובעים באותו משבר זהות הפוקד את הטלוויזיה הישראלית מאז חדלה להיות מונופול. התוצאה היא איבוד דרך, טלטלה בלתי פוסקת בין שיקולי רייטינג לשיקולי איכות, תחנה שמנסה לרצות את כולם בכל התחומים, תועה בדרכה ומלווה בתסכול מתמשך, חשופה לביקורת פרועה, ומגיעה לשומקום.

בעידן ריבוי הערוצים יש תהליך של אפיון והתמחות. טבע בערוץ הגיאוגרפי, מדע והיסטוריה בערוץ 8, ערוצי ספורט, אופנה, ילדים, פופ, אופרות סבון, ועוד לא הזכרנו את האינטרנט ופיתוחים אחרים. כל ערוץ ואופיו המיוחד. אבל הנה הערוץ השני, והוא לכאורה רב-תחומי, משדר הכל לכולם. לא בדיוק. אופיו הדומיננטי של ערוץ 2 הוא הבידור. זה תוכנו, זה כוחו, זה ה-look שלו, זו צדקת הקיום הכלכלי שלו. נכון שאחד מהישגיו הוא דווקא בתחום החדשות והאקטואליה. ולראיה – הצלחתו הרייטינגית. אבל מי שנסמך על טיעון זה מייחס לשיקולי הרייטינג ערכיות עיתונאית. אם להיתלות באילנות גבוהים, הרי זה כמו לומר ש"הארץ" עיתון פחות טוב מ"ידיעות אחרונות" היות שהוא נמכר פחות.

כי יש דבר אחד שאי-אפשר לקחת מהערוץ הראשון – את האמינות שלו כשדר חדשות, אקטואליה, דיון ודוקומנטציה במשך 33 שנות שידורי הטלוויזיה בישראל. מאז ועד היום. מר ורדי היה צריך לחפש את המטבע תחת הפנס הזה. הוא היה חייב קודם כל לשאול מה רוצים בנוף השידורים של שנת אלפיים מרשות השידור, מן הערוץ הציבורי, הממלכתי, מה הוא מסוגל לתת, ומה – למרות כל הביקורת עליו – יתרונו היחסי על פני ערוצים אחרים. מה נחוץ לערוץ וכיצד ניתן לשקם אותו.

ובכן, צריך קודם כל תעודת זהות חדשה, שתגדיר היטב את האופי הייחודי של הערוץ הראשון. תעודת זהות כזאת קיימת: ההיסטוריה בשחור-לבן ובצבע של כל מה שהתרחש כאן ב-33 השנים האחרונות, דרך "מבט", "היומן", מאות השעות של שידורים חיים שליוו את חיינו באמצעות הסרטים הדוקומנטריים והמשדרים המיוחדים ו"מבט שני" ו"עלי כותרת" ו"זה הזמן" ו"פופוליטיקה" – כל מה שקרה. כל מה שקורה. גם היום, למרות המשבר שעוד לא ידענו כחומרתו.

תעודת הזהות שלנו טובה ביסודה, אם כי מרוטה ושחוקה. היום צריך להתאים אותה למילניום החדש. במלים פשוטות: יש לשנות לחלוטין את האופי ואת היעד של הערוץ הראשון. לוותר על כל מה שלא שייך לאקטואליה ולתעודה, ולהפוך את ערוץ 1 לערוץ המידע של ישראל. לא סי.אן.אן ישראלי, אלא המכלול הרחב של חיינו כאן: חדשות, אקטואליה, תיעוד, דיון, כל מה ששייך למציאות החיים הפוליטית, החברתית, הציבורית. את היצירה בתחומי הדרמה, הבידור, הקומדיה, הטבע, תוכניות הילדים – צריך להשאיר לערוצים אחרים, ערוץ-ערוץ ותחום מומחיותו.

האם זה יפתור את כל בעיותינו? מה פתאום. את כל מה שנמצא בדו"חות ורדי וצוקרמן ולבני וקודמיהם, החל מדו"ח יו גרין בשנות השבעים, יש ליישם בגרסה כזאת או אחרת: לשנות את החוק, להביא לדה-פוליטיזציה של המערכת ככל שרק ניתן, לייעל, לערוך שינויים מבניים, הכל. אולי גם להחליף את המליאה, הוועד המנהל וההנהלה. ואולי גם את העובדים. אבל מה שצריך קודם כל הוא שינוי מהפכני בהגדרת תפקידו של הערוץ הראשון בתוך העולם הטלוויזיוני הסובב אותו.

הפיכתו של ערוץ 1 לרשת אינפורמציה ואקטואליה כשלעצמה תרפא כמה מתחלואיו הכרוניים. קודם כל היא תגדיר בצורה חדשה ומדויקת יותר את תפקידו, תצמצם את שאיפותיו מרקיעות השחקים, תגביל אותו לתחומים שבהם יש לו ממילא יתרון, ותאלץ אותו לשפר, להעמיק ולהרחיב את תחומי ההתמחות שלו. תכניס רוח חדשה אל בין שורותיו. תקטין את כוח-האדם שלו רק למה שדרוש ליעדיו המוצהרים. מי שלא יעסוק בחדשות, אקטואליה, תעודה, על-פי המנדט החדש, ייפלט באופן טבעי וילך לשוק הפרטי – ששם המקום הנכון לכשרונות היצירתיים בתחומי הדרמה, הבידור, הקומדיה וכל יתר התכנים של ערוצי יעד מובהקים. כך יצומצם ויאורגן באופן טבעי כוח-האדם של הערוץ הראשון.

תוצאה שנייה, לא פחות חשובה: הציפיות מאיתנו יירדו לרמה ריאלית. שוב לא יצפו מן הערוץ הראשון להצטיין בכל התחומים, קומדיה וטרגדיה ובידור ומה לא, דבר שהערוץ הראשון לא מסוגל לספק. כאשר תרד רמת הציפיות, יהיו גם פחות אכזבות.

הגדרה מחודשת של הערוץ הראשון תתעל, כמובן, גם את התקציב באופן נכון יותר. כי זאת לדעת – גם אם רשות השידור תעבור את תהליך ההתייעלות הנחוץ, זה שעליו יש הסכמה מקיר אל קיר, לא יהיה כסף להכל. שום תקציב לא יאפשר להפיק גם דרמה, גם בידור ברמה טובה, גם סרטים וגם סיקור האירועים החדשותיים הסוערים המלווים אותנו זה שנים. ועוד לא דיברנו על הספורט. לרשות השידור מחויבות, על-פי חוק, לשדר את אירועי הספורט המרכזיים, שהם היום עוד יותר מבעבר חגיגה טלוויזיונית. גם כיום סיקור הספורט בערוץ הראשון הוא חלקי, בגלל בעיות תקציב. המצב רק ילך ויחמיר, כי התעריפים בתחום זה הולכים ומאמירים.

כך שצריך להחליט על סדרי עדיפויות. הווה אומר להפנות את הכספים מהבידור והדרמה אל תגבור החדשות, הדיון והתעודה. אני שומע כבר את זעקות השבר: מה עם התרבות? אינני מציע לזנוח את נושאי התרבות.

בדיוק להפך: איפיון הערוץ כערוץ אקטואליה רק יגביר את העיסוק בנושאים אלה. לא נייצר בידור ודרמה, אלא נטפל בהם מנקודת ראות עיתונאית. הרי גם עיתון לא "כותב" דרמות או רומנים. הוא מלווה אותם, מבקר אותם, כותב על יוצרים ויצירות. זה בדיוק מה שצריך לעשות כיום, להפריד בין מי שמומחיותם ביצירת דרמה ובין מי שמומחיותם בדיווח ובביקורת על מה שנעשה בתחום היצירה התרבותית. וזה עיסוק מלא ומרכזי וצריך לשדר אותו בפריים-טיים, ולא בגטאות של שעות שידור מאוחרות ונשכחות.

במידה מסוימת, השינוי כבר כאן. למורת רוחם של כמה מבקרים, בתוך הטלוויזיה ומחוצה לה, התרחש התהליך כאילו מאליו. תוכניות האקטואליה והחדשות מרצפות את ערבי השידור שלנו ערב-ערב כאשר ביניהן נותרו איים, "פילרים", של סדרות דרמה וקומדיה מקוריות או קנויות.

"שבע וחצי", "מבט" ו"מהיום למחר", יחד עם תוכניות האירוח של רזי ברקאי, מני פאר ואריה גולן – הם יותר ממחצית שידורי הערוץ הראשון ומעניקים לו את אופיו ואת תוכנו הדומיננטי. זהו כבר ערוץ של מידע, שאגב, הוכיח את עצמו ברייטינג סביר.

הדינמיקה של החדשות, מציאת החיים בטלוויזיה, היכולת המוכחת של כוח-האדם בערוץ הראשון והתרבות שנוצרה בו לאורך השנים – מיומו הראשון היה ערוץ עם אוריינטציה עיתונאית – כל אלה ממילא עיצבו אותנו כערוץ חדשות ואקטואליה. אני אומר, נצלו את התהליך הסטיכי הזה ותנו לו לגיטימציה.

לעומת זאת, הטלוויזיה המסחרית (ערוץ  2 ו-3 והכבלים) תשדר עוד יותר בידור קל, זול, למכנה המשותף הרחב, הנמוך ביותר. לא לנו להתמודד במגרש הזה. נשאיר אותו לאחרים. התהליך כשלעצמו יביא עימו הבראה ניהולית לערוץ הראשון, ארגון מחדש של תקציבים וניתוב נכון יותר של כוח-אדם.

אני מאמין שאפיון הערוץ הראשון והפיכתו לערוץ חדשות המשדר מסביב לשעון יביאו עימם רוח חדשה לערוץ שלנו וסדר חדש לערוצים נוספים. כיום מועמסים על הערוץ הראשון והטלוויזיה החינוכית, והשידורים בערבית, ברוסית, באנגלית, ושידורי הדת. אלה חייבים להתפנות מן הערוץ הראשון. כל אחד מהם זכאי לערוץ מיוחד. לערבית, קרוב לוודאי, צריך יהיה להקצות אפילו שני ערוצים. זה אפשרי, בכבלים.

אפשר לחולל את הסדר החדש הזה רק אם כל הערוצים יהיו תת גג אחד, מתאם, ולא כמו היום, כאשר שלושה משרדים ממשלתיים – חינוך, תקשורת ומשרד ראש הממשלה – מתחרים ביניהם על שליטה שכולה יוקרה וכוח פוליטי. על הממשלה לחשוב על האחריות המוטלת עליה לספק את הכלים לשידור ציבורי ברמה גבוהה במקום לנסות להשפיע על תוכן המשדרים.

הצעד הראשון הוא בערוץ הראשון; יש להפוך אותו לערוץ המידע של ישראל.

גיליון 26, מאי 2000