"האין זה נכון שוועדת העורכים של העיתונים היומיים סייעה לממשלה בהעלמת המידע על מלחמת יום-הכיפורים המתקרבת?", שאל ברוב תמימותו הסטודנט, שבא לתחקר אותי לצורך מחקרו האוניברסיטאי על העיתונות הישראלית במלחמת יום-הכיפורים. הרגשתי כאילו הוא מנסה להושיב אותי ואת עמיתי על ספסל הנאשמים, כמי שפגעו באושיות הדמוקרטיה וקשרו קשר עם הממשלה להעלים מידע חיוני מהציבור ערב המלחמה.

"למה לא טיפלה העיתונות בשנות השבעים בוויכוח שבין שתי האסכולות במטכ"ל על ההיערכות על גדות התעלה, בין הגנה ניידת ובין הגנה נייחת?", שאל סטודנט אחר, וביקש בכך להוכיח שהעיתונים לא מילאו את תפקידם, באי-קביעת עמדה בנושא הרה-גורל. הוא לא חייב לדעת שהעיתונות באותם ימים לא היתה יומרנית. היא ידעה את מגבלותיה – שאין היא מצוידת בידע ובמומחיות להתערב בפולמוס מקצועי בין אסכולות צבאיות.

הייתי מתעלם מהשאלות האלה, אילולא נשתרכו אליהן החוטים של עלילה הולכת ומתהדקת סביב העיתונאים שישבו בוועדת העורכים בעשורים הראשונים של המדינה, כאילו היו שותפים לקנוניה להעלמת מידע חיוני מהציבור, בשירות ה"קונספציה" ששלטה בכיפה ערב מלחמת יום-הכיפורים. חשתי כאילו אני רואה דפים מטיוטת "הפרוטוקולים של זקני העיתונות", על משקל "הפרוטוקולים של זקני ציון", המסמך המזויף הידוע לשמצה על הקשר היהודי להשתלט על העולם.

המחמאות שהרעיפו בפומבי דוד בן-גוריון וגולדה מאיר על ועדת העורכים, כאילו זה הפורום היחיד השומר סוד, נעמו לחברים, ניפחו את האגו שלהם על השתייכותם לפורום עילי, אולם עיוותו את המציאות. הן בן-גוריון והן גולדה מאיר לא שיתפו את העורכים בכל הסודות. בן-גוריון לא חשף בפני הוועדה את מסע הדילוגים של שליחו של הנשיא אייזנהאואר לתיווך בינו ובין נאצר, וגולדה מאיר לא סיפרה על פגישותיה החשאיות עם המלך חוסיין. בן-גוריון כיבד אמנם את ועדת העורכים בסיור לילה בנמל הקישון, בעת שפרקו את הנשק מצרפת באמצע שנות החמישים, אולם לא גילה לחבריה את היעד האסטרטגי של המשלוחים, עד שנפתחה מערכת "קדש". גולדה מאיר תיארה בפרטי פרטים את שיחותיה עם הנשיא ריצ'רד ניקסון, אולם לא גילתה שהפנטגון הגיש תוכנית לפיקוח אמריקאי מלא על מתקני הייצור של נשק בישראל ונתיבי ייצואו.

לא היתה כל "קולקטיביות רעיונית" בין העורכים. הוועדה לא כפתה את דעתה על אף עיתון. איש לא חויב להסכים לדעה שהביע הרמטכ"ל רב-אלוף דוד אלעזר בפגישה עם הוועדה שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שאין מתיחות בגבול. ואיש לא הכריח את חברי הוועדה להסכים להערכתו של שר החוץ, אבא אבן, בשובו מוושינגטון, שבוע קודם לפרוץ מלחמת ששת-הימים, שהמעצמות הימיות תפרוצנה את ההסגר המצרי במפרץ אילת.

לא קנו אותנו בנזיד של סודות. דברי ההרגעה של הרמטכ"ל לא השפיעו על כל הנוכחים, והיו שהמשיכו להיאבק עם הצנזורה על פרסום ידיעות בדבר ריכוזים צבאיים של סוריה ומצרים בגבול ישראל.

איור: מירה פרידמן

לעומת זאת, שני המשברים הממשלתיים הגדולים שפרצו בעשור השני לקום המדינה נגרמו על-ידי חשיפות עיתונאיות: הפרסומים על נסיעתו המתוכננת של הרמטכ"ל לגרמניה, ועל ועדת החקירה שהניעה את "פרשת לבון". העיתונות לא היתה כנועה להוראות הממשלה.

אכן, שררה תמימות דעים בנושאים על פיקוח נפש. אף עורך לא ערער על הבקשה להימנע מדיווח על המשפט בדמשק נגד אלי כהן, למרות שהעיתונות הערבית דיווחה על המשפט בהרחבה. הבקשה היתה מושתתת על ההנחה שהשתיקה בעיתונות הישראלית עשויה לסייע למאמצים להציל את כהן מעמוד התלייה. התקווה נכזבה, והציבור הישראלי למד על המשפט יחד עם התמונה על הגרדום בכיכר בדמשק.

והיתה הפרשה של אסירת ציון סילביה זלמנסון, ששוחררה בעסקת חליפין עם מוסקבה תמורת שחרורו של קולונל מהריגול הסובייטי, שנתפס בשעת מעשה בישראל. באותה עסקה שוחרר גם יהודי מסופיה, שנידון למוות בבולגריה באשמת ריגול לטובת ארה"ב. הצטערנו שהקוראים לא יכלו לקרוא על פרשה זו, אולם גבר נימוקו של ראש הממשלה, שהפרסום עלול לסכל עסקאות דומות לשחרורם של אסירי-ציון.

והיתה "עסקת ג'יבריל". כשראש הממשלה הזהיר שכל פרסום מוקדם על השחרור של 1,150 מחבלים, תמורת שחרורם של שלושה חיילי צה"ל שנחטפו בלבנון, עלולה לטרפד את העסקה. אינסטינקטיבית חשתי שזו טעות מדינית, אולם שתקתי. איש לא הסמיך אותי לחרוץ את גורלם של שלושה חיילים. לאחר ביצועה של העסקה התמוהה ופרסומה, הותקפה ועדת העורכים, שכאילו היתה שותפה סמויה בעסקה השגויה. ולא היא. העורכים הועמדו בפני עובדה מוגמרת.

בין מסמכיו של הנשיא ניקסון נמצא מזכר מהנרי קיסינג'ר, המבקש שבמקרה שייחטף בידי טרוריסטים אין להיכנע לסחטנותם למען שחרורו. אולם לא כל אחד הוא קיסינג'ר. ודאי לא אמהותיהם של החיילים החטופים בלבנון. אף לעיתונות היה קשה להתמודד עם דמעותיהן ולבלום את לחצן על הממשלה שתנהל מו"מ עם החוטפים.

עורכו של העיתון "טיימס" התפאר פעם, שהוא דוחה על הסף התניה של שר המבקש להראות לו מסמך סודי, בתנאי שיתחייב לא לפרסמו. הוא כובש את סקרנותו, סיפר, מתוך ביטחון שהסוד יגיע אליו בסופו של דבר באמצעות אחד הכתבים. אולם ועדת העורכים לא יכלה לומר לראש המוסד שהיא מוותרת על ההזדמנות לפגוש את ראש המרד הכורדי, גם כשהעורכים יכלו, יחד עם רבים אחרים, לזהות את מוסטפה ברזאני על בימת הכבוד במצעד צה"ל. העורכים נהנו מהמחווה של ראש המוסד, אולם לא נדרשו לשום תמורה. בלאו הכי, גם אילו היה מי מהם מערער על המדיניות המונחת ביסודו של הקשר הצבאי עם הכורדים, הוא היה מנוע מלפרסם את דעתו – מטעמי הצנזורה הצבאית.

ועדת העורכים לא היתה מוסד לתמיכה בממשלה, ואף לא למאבק נגדה. מטבע הדברים, בשנים הראשונות, תחת רישומה של ההשתחררות מעול זרים, בלט הרצון להזדהות עם השלטון היהודי. אולם גם בימי בראשית אלה מילאה העיתונות תפקיד של שמירה על דפוסי שלטון דמוקרטיים בהתגבשותם.

בלהט הביקורת על עורכי העיתונים, מי זוכר את המסע העיתונאי נגד נסיונו של בן-גוריון לאחוז בו-בזמן בשני הכתרים, זה של ראש הרשות המבצעת (הממשלה) וזה של הרשות המחוקקת (מועצת המדינה)? ומי זוכר כיצד נאלץ בן-גוריון, בלחץ עיתונאי, לבטל את מינויו של מ"מ שר הביטחון, שלא נשבע אמונים בכנסת? או כיצד בוטל הצו לחיפושים במקרריהם של האזרחים בימי הצנע? העיתונים מילאו את חובתם.

בעצם, חלק מהסודות שהשלטון "נידב" לוועדה נחשפו בתחילה בידי עיתונאים, והממשלה הזדרזה לפני פרסומם להפקיע את "הסקופים" מרשות העיתון היוזם, ולהעבירם לרשות הרבים של ועדת העורכים כדי לבקש מחבריה לשמור סוד. הנה דוגמאות אחדות:
▪ סירובו של "בנק אוף אמריקה" להלוות 15 מיליון דולר לישראל החריד את ראשי האוצר שמא הפרסום יפגע במוניטין של ישראל בשוק הכספים העולמי. תחילה ביקשו מהעיתון לעכב את הפרסום, ובו ביום כינסו את העורכים, כדי לשדלם לשמור סוד.
▪ את הידיעה על בואם של "מבקרים אמריקאים" בכור בדימונה לא נידבה הממשלה מיוזמתה. אחרי שהידיעה הגיעה לאחד העיתונים כונסה הוועדה, כדי לעכב את הפרסום. ועד היום אינני מבין מדוע נזקקה הממשלה לוועדת העורכים, כשהיה בידה ערוץ חלופי: היא יכלה להטיל צנזורה על פרסום הידיעה, באישור ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
▪ אכן, זכות הציבור לדעת נפגעה על-ידי עיכוב פרסומה של ידיעה פיקנטית: עולה חדש בא פעם לשגרירות הונגריה בתל-אביב כדי לדרוש את תכשיטיו ואת כספו שהפקיד בידי איש השגרירות הישראלית בבודפשט. ההונגרים ראו בכך הוכחה שישראל מבריחה כספים מארצם. הידיעה הגיעה לאחד העיתונים, אשר התבקש לעכב את הפרסום. בו ביום כונסה הוועדה והעורכים נענו לבקשה "להוריד פרופיל", פן תינזק העלייה מהונגריה. בחסות האיפול יכלה שרת החוץ ליישב את הסכסוך במו"מ עם שר החוץ ההונגרי, אנדריי שיק (נצר למשפחת רבנים), בתשלום כופר של מיליון דולר.

ברוב המקרים, הממשלה לא נזקקה לאישורה של ועדת העורכים כדי להטיל צנזורה. אפילו בענייני עלייה היא היתה מוסמכת להטיל איפולים, בתוקף החוק; לא כל שכן בענייני הכור בדימונה. וכשאני מעלעל בזכרוני, אני מוצא רק מקרה אחד שבו נפגעו זכויות הציבור למידע מהימן התוצאה מעיכובי פרסום: דחיית הפרסום (ביממה אחת) על הנפט שפרץ בקידוח חלץ מנע בהלת מניות בציבור, אולם ה"קרובים לצלחת", שידעו את הסוד, יכלו לגרוף רווחים גדולים יותר הודות לאיפול.

לעומת זאת יכלו העורכים לרשום לזכותם הישגים רבים במאבק נגד חריגות פוליטיות מתחום הצנזורה הבטחונית: בשני מקרים נערכה ההתמודדות בין העורכים לממשלה בזירת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, המוסמכת לאשר את הנושאים לביקורת הצנזורה:
▪ פרסומים על ביקוריהם של שליחים סודיים מטעם מדינות שאינן מקיימות קשרים דיפלומטיים עם ישראל. הממשלה ביקשה את אישור ועדת החוץ של הכנסת, בעקבות הדליפה על ביקורו הסודי של ייבגני פרימאקוב (לימים ראש ממשלת רוסיה) בירושלים. העורכים ערערו על יוזמת הממשלה, והרוב בוועדת החוץ והביטחון קיבל את דעת העורכים.
▪ פרסום איגרות סודיות מראשי מדינות, בעקבות הדליפה שראש הממשלה יצחק רבין החזיר לנשיא פורד איגרת שבה דרש שישראל תתחייב להתייעץ עם ארצות-הברית כל אימת שהיא מבקשת להקים התנחלות חדשה. העורכים סירבו להשלים עם הגזירה שאסרה עליהם את הפרסום, וועדת החוץ והביטחון קיבלה את דעתם.

ועדת העורכים לא נטמעה בממסד הישראלי, שדבק בקונספציה מדינית-בטחונית אחת. היו בה חילוקי דעות, אולם חבריה הכירו בעיקרון שהעיתונות היא מסילה אחת מתוך שתיים מקבילות, שעליהן נעה הרכבת. רכבת ישראל יכלה להתקדם במסעה הארוך אל היעדים של מיזוג גלויות וקיבוצן לגיבושה של חברה דמוקרטית, רק כשהיא נעה על מסילת שני הפסים המקבילים, המבטיחים את איזונה.

משה ז"ק היה עורך "מעריב"

גיליון 29, נובמבר 2000