האם פוליטיקאים, כמו גם מסוקרים אחרים, הם קורבנות, חסרי ישע כמעט, מול אמצעי תקשורת אימתניים ורבי עוצמה? חלק ניכר מהמחקר האקדמי מאמץ גישה זו, כחלק מן השאלות הנפוצות על ההשפעות, בדרך כלל השליליות, של התקשורת על הפרט ועל החברה כולה. פרופ' דן כספי בחר להתבונן במציאות מנקודת מבט שונה, להסב את מוקד הדיון לשאלה אחרת: כיצד המוסדות בחברה – הפוליטיקה, הכלכלה, הביטחון, המשפט, המשפחה ועוד – משתמשים בתקשורת. ובעיקר: כיצד מעצבים הפוליטיקאים את מפת התקשורת ואת מעמדם של אמצעי התקשורת.

את הגישה הזו הציג כספי לפני חמש שנים בפתח "מעבר למראה – מפת התקשורת בישראל", הספר שבו ביקש לסכם את פעילותו האקדמית רבת השנים. נקודת מבט זו, המתבוננת בתקשורת ובוחנת אותה כאחד המוסדות השונים בחברה ובהקשר ליחסי הגומלין בין מוסדות אלה, עמדה במוקד חלק ניכר ממחקריו של כספי, שנפטר אתמול בגיל 71.

התמקדותו העקבית של כספי בהשפעת הפוליטיקה, ולצדה גם הכלכלה, על התקשורת איננה מפתיעה. שהרי מדובר בחוקר שהחל את דרכו כסטודנט לתואר ראשון במדע המדינה ובסוציולוגיה. תואר הדוקטור הוענק לו ב-1977 באוניברסיטה העברית, על עבודה שעסקה בממשק בין פוליטיקה לתקשורת כפי שהוא משתקף מעיניהם של פוליטיקאים: "בין הנציגים למיוצגים: תפיסת חברי הכנסת את דעות הציבור".

עוד טרם היה לדוקטור כבר ניכרה טביעת האצבע של כספי במחקר האקדמי: הוא היה העורך המייסד של כתב העת "מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים", שהוקם ב-1971 והיה לבמה חשובה בתחום מדע המדינה והיחסים הבינלאומיים. הוא לימד באוניברסיטה העברית ואחר-כך עבר לאוניברסיטה הפתוחה, והקים שם את מסלול לימודי התקשורת. במסגרת זו כתב את סדרת "תקשורת המונים", ספרי הלימוד הבסיסיים בתחום זה, המשמשים עד היום מרצים וסטודנטים בכל המוסדות האקדמיים הרבים שבהם נלמד הנושא.

הכרך השלישי בסדרה זו נכתב עם פרופ' יחיאל לימור, והשניים כתבו יחד גם את "המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל 1990–1948", שאף בו מודגשת הגישה המוסדית ונקודות המגע והחיכוך בין התקשורת למוסדות האחרים; ערכו את המקראה "אמצעי תקשורת ההמונים בישראל" ומחקרים נוספים.

לימים תרם כספי להקמת החוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב ואחר-כך היה לראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בראשית שנות ה-90 היה גם היועץ האקדמי של בית-הספר לעיתונאות ותקשורת כותרת בתל-אביב, וגם יועץ אקדמי לתוכנית "תיק תקשורת" של הטלוויזיה החינוכית.

כספי היה חוקר יסודי, שיטתי, חד וביקורתי. כאשר ציפי גון-גרוס ואני הזמנו אותו לכתוב מאמר לספר "גלי-צה"ל מדברים מהשטח", שיצא לאור ב-2002 ביוזמת התחנה, בחר לפתוח את הטקסט בהדגשה שהוא נמנה עם "המבקרים המושבעים של גל"צ". בהמשך קבע כי בתחנה שהיתה ל"בית-הספר הלאומי המרכזי לתקשורת" סופגים העיתונאים הצעירים במסגרת הצבאית את אילוצי הממסד הבטחוני, ומפנימים "נורמות של משמעת, ציות לתכתיבים ותיאום עם גורמי ממסד, ולאו דווקא נורמות מקצועיות של עימות עם השלטון". הוא גם כתב כי התחנה מזרימה לעולם התקשורת "כוח עבודה זול ובלתי מודע לזכויות העיתונאי".

במרוצת השנים התרחבו תחומי מחקריו של כספי, לבדו או עם חוקרים אחרים, למגוון של תחומים נוספים, בהם התקשורת המקומית, התקשורת המגזרית, תקשורת של ולמען עולים, אליטות בתקשורת, פמיניזציה ועוד. לא אחת ציינו בפני סטודנטים בתדהמה כי אין כמעט קורס בלימודי התקשורת שבביבליוגרפיה שלו לא נכלל מאמר או פרק מספר של כספי. זו היתה עדות נוספת למעמדו המרכזי בתחום זה ולעבודתו הפורייה.

כספי גם תרם למיסוד תחום חקר צעיר זה והעוסקים בו כאשר פעל להקמת האגודה הישראלית לתקשורת והיה ליושב ראש הראשון שלה. במתווה ששרטט אז, בשנת 1995, ממשיכה האגודה לפעול גם כיום, בקיום כנס שנתי שבו מוצגים מחקרים חדשים ופעילויות נוספות.

בשנת 2000 זכה כספי להזדמנות להתבונן במציאות התקשורתית המורכבת, ובעיקר באלכסונים הסמויים מן העין שבין הפוליטיקה לתקשורת, לא רק מנקודת התצפית האקדמאית. הוא מונה כחבר הוועד המנהל של רשות השידור, וצפה מקרוב באינספור הדרכים שבהן ניווטו, או ניסו לנווט, שרים וחברי-כנסת את השידור הציבורי. במשך שלוש שנים היה "הילד הרע" שמחה, הצביע והתריע על החלטות בלתי ענייניות ועל בחישות בלתי ראויות.

את נסיונו העגום תיעד ב-2005 בספרו "סליחה, תקלה – דעיכתה של רשות השידור" ובמאמרים, שבהם גם שרטט את הדרך שבה העמיקה מעורבותם של הפוליטיקאים ברשות השידור. לדבריו, כבר בשנות השישים פרחו בערוגותיהם של לוי אשכול וישראל גלילי ניצני התפיסה שרשות השידור היא שלל פוליטי שכל אחד עשוי לזכות בו בתורו. העמימות שבה התאפיינו חלק מסעיפי חוק רשות השידור שירתה בעיקר את הצרכים של הדרג הפוליטי. באופן הדרגתי נהפך הפיקוח הציבורי לפיקוח פוליטי.

בדרכו הדקדקנית תרגם כספי את המונח "פוליטיזציה של השידור הציבורי" לטבלה מפורטת של ערוצי ההשפעה והמעורבות של ראשי ממשלה, שרים וחברי-כנסת, ואת דרכי השפעתם על הדרגים השונים – מיושב ראש הרשות ועד לעורכים ולשדרים. וכך סיכם את מאמרו "פוליטיזציה ברשות השידור – מבט מבפנים": "גם אם השאלה פסולה בשיח האקדמי, היא מנסרת במרחב הציבורי: כיצד היתה נראית החברה הישראלית לו התברכה ברשות שידור עצמאית?".

בניגוד לאנשי אקדמיה רבים הרשה לעצמו כספי להציג שאלות מעין זו ולדון בנושאים אקטואליים במאמרים שפרסם בשורה ארוכה של עיתונים יומיים, שבועונים וכתבי עת. בכל אלה עשה שימוש בתובנותיו האקדמיות להסברת אירועים אקטואליים. כך לדוגמה הציג ב-2003 את מאפייני מערכת הבחירות תוך שימוש בראשי התיבות טיפק"ס:  טלפוליטיקה, יועצים, פרסונליזציה, קרנבליזציה וסקרים.

"הטיפק"ס, כשמו כן הוא, מטשטש את המחלוקות האמיתיות בין המפלגות ובין המועמדים, ומדרדר את המערכת כולה לתחרות בין דימויים וסיסמאות, בין גרפיקה של מודעות, בין יכולת ביטוי, הופעה וחשיפה תקשורתית של המועמדים", כתב כספי באתר  ynet. "בדרך זו, נמנעת ההכרעה האמיתית בין החלופות המשמעותיות. אכן, לא במקרה נערכו בעשור האחרון חמש מערכות בחירות לכנסת. בכל פעם מנע הטיפק"ס את ההכרעה בין שתי חלופות ברורות של ניהול הסכסוך עם הפלסטינים – בין הדרך של פשרה טריטוריאלית לבין הדרך של אף שעל או כמעט אף שעל. עקב כך, תוצאות הבחירות שיקפו למעשה את דחיית ההכרעה, והדבר מאיים על יציבותה של כל קואליציה".

שני עשורים קודם לכן, בשנת 1980, הזהיר ב"דבר" מפני הכשל הטמון בשימוש התקשורתי בסקרים לפני מערכות בחירות. "קיים הבדל מהותי בין סקר לבין מערכת בחירות. כל מי שמתעלם מן ההבדל הזה שם את מעמדו הציבורי על קרן הצבי", כתב. כספי הצביע אז לא רק על כשלי הסוקרים, אלא גם על אחריותם של העיתונאים, אשר מאמצים את הסקרים ומספקים פירושים מוטעים לנתונים.

הוא הקדים ב-35 שנה ויותר את הביקורות שנמתחו על כישלון הסקרים בבחירות לכנסת ה-20, ולאחר מכן בבריטניה לפני ההצבעה על עזיבת האיחוד האירופי ובבחירות האחרונות לנשיאות ארצות-הברית. אז הפנה כספי, כדרכו, גם אצבע מאשימה כלפי הפוליטיקאים, המנצלים את הסקרים משום שהם מעוניינים יותר בהשפעת פרסום הסקרים על הציבור ועל עמיתיהם מאשר במשמעות האמיתית של תשובות הנסקרים.

בשנים האחרונות, מאז 2013, ניתח וביקר כספי התפתחויות בתחום התקשורת בבלוג "דן בתקשורת" שפורסם באתר הבלוגים של "הארץ". הרשומה האחרונה בבלוג הופיעה לפני כשלושה שבועות, ב-4 בינואר, תחת הכותרת "בנימין נתניהו מציג: כיצד לחמוק מכישלון ולהציגו כהישג".

את כל פעילותו המחקרית והתקשורתית הענפה עשה דן כספי בנחישות ובהתמדה תוך שהוא נאבק עם לקות פיזית קשה, כתוצאה משיתוק מוחין. פרופ' דפנה למיש שחזרה את פגישתם הראשון, בעת לימודיה לתואר מ"א במכון לקומוניקציה, שהפך לימים למחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית. כספי, שהיה אז מתרגל, הוזעק למלא את מקומה של המרצה בקורס לתקשורת ופוליטיקה. "זו היתה אולי הרצאתו הראשונה בציבור. היא נראה בלתי מנוסה, נרגש, לא לגמרי ברור, והוא עמד שם והרצה בחדר גדוש סטודנטים נבוכים וחסרי סבלנות. איני זוכרת מה למדתי באותו שיעור מחומר הלימודים, אבל למדתי שיעור מאלף על אומץ ועל שאר רוח", כתבה למיש במבוא לספר "מעברים בתקשורת" שיצא לאור ב-2015 לכבוד דן כספי ופועלו, במלאות לו 70.

לדבריה, לא שכחה את השיעור הזה גם בחלוף ארבע עשורים, "ואני חיה אותו מחדש בכל פעם שאני מישירה מבט לעבר סטודנטים, קולגות, חברים או זרים המתמודדים עם מגבלה פיזית, ואיני מוותרת לא לעצמי ולא להם".

ואכן, פרופ' דן כספי מעולם לא ויתר. לא לעצמו, חרף הקשיים הפיזיים, וגם לא לנשואי מחקריו וביקורתו. הודות למאמץ המתמיד, לעין הבוחנת וליכולות המחקריות המרשימות ורחבות האופקים היה לאחד מעמודי התווך של חקר התקשורת בישראל. גם אחרי לכתו ספריו ומאמריו יהיו לא רק מצבה להישגיו. הם ימשיכו להיות פריטי חובה לחוקרים ולתלמידים.