בימים הראשונים לפסגת קמפ-דייוויד של יולי, דומה היה כי העיתונאים הישראלים במשלחת הסיקור לא הפנימו את חומרת מצבם, וכך גם מגישי החדשות ועורכי המשדרים והעיתונים בארץ. פריצות לשידור, דיווחים שוטפים, קווים פתוחים, עמודים על גבי עמודים בעיתון. כתבי העיתונות המודפסת, מטבע המדיום שבו הם ובדים, מאבדים את בכורת הסקופ במקרים רבים לטובת עמיתיהם עובדי המדיום האלקטרוני, שכן הם אינם יכולים לעדכן את העיתון במהלך היום, למעט עדכונים מקוונים מזדמנים. בנסיבות כמו ועידת הפסגה, עיתונאי העיתונות המודפסת יכולים לכאורה לנשום לרווחה, שכן קללת העדכון השוטף רובצת רק על עמיתיהם מהערוצים האלקטרוניים, המחויבים לעלות לשידור בתדירות תכופה מאוד כשבידיהם מידע מועט מאוד. ואכן, ביום הראשון לפסגה הועלה לשידור כתב קול-ישראל יוני בן-מנחם לא פחות משלוש פעמים במשך תשעים דקות, כשבעצם כבר בפעם הראשונה לא היה לו הרבה לומר. כבר אז, בשעותיה הראשונות של הפסגה, הוא היטיב להבין את הבעיה המצפה לו ולעמיתיו, ובעודו ממתין לתדרוך של ג'ו לוקהרט, דובר הבית הלבן, מסר את הדיווח הבא:
"התמונה לא ברורה, ולפי שעה האמריקאים מצליחים למנוע דליפת אינפורמציה, וכאן באגף העיתונות מסתובבים עשרות עיתונאים משועממים ומתוסכלים ומראיינים אחד את השני. נכון לעכשיו, אין אינפורמציה. יש שמועות לא מבוססות שראש הממשלה אמור להגיש נייר עמדה או הצעה לפלסטינים הקשור לפתרון פשרי על ירושלים, בטרם יגישו האמריקאים נייר משלהם, אך אין לכך אישור. השורה התחתונה – העיתונות נאלצת להיות מוזנת על-ידי התדריכים של הבית הלבן". תמונה דומה הציגו שאר הערוצים.
מצד שני, דווקא חוסר היכולת להתחרות בזמן אמת היא לרועץ, במידת מה, לעיתונות הכתובה. מסביר רביב דרוקר, הכתב המדיני של גלי-צה"ל: "כולם מסכימים שהוועידה היתה בעצם ועידת רדיו. מטבע הדברים, עיתון לא יכול לסקר עד סגירת הגיליון שלו ועידה שרוב הדברים בה נופלים בלילה, שעות ארוכות לאחר הדד-ליין. ואכן במרבית המקרים כותרות העיתונים עמדו בסתירה לדיווחי הרדיו של "הבוקר שאחרי".
"צריך לרחוש הרבה הערכה לכתבי התקשורת האלקטרונית", אומר שמעון שיפר מ"ידיעות אחרונות". "שולחים אדם לחו"ל, מעמידים אותו במצב כמעט בלתי אפשרי שבו הוא צריך לספק מידע כל הזמן במצב של סי.אן.אניזציה. הם עובדים לפי שני שעונים, הישראלי והמקומי, כמעט ללא שינה, וכורעים תחת הנטל. רק על כך הם ראויים להערכה. הם אומרים לעורכים שלהם, 'אבל אין לי מה להוסיף', אך העורכים מתעקשים שהם רוצים לפתוח אתם את המהדורה".
לא כולם שותפים להלך הרוח הזה. אומר כתב מדיני של אחד העיתונים שסיקר את הפסגה: "התקשורת היא במידה רבה גולם שקם על יוצרו. היה צריך למלא מהדורות ארוכות גם כאשר יצאה מן הפסגה מעט מאוד אינפורמציה, ולכן במידה מסוימת עסקה התקשורת בעצמה ובאיפול. בשנים האחרונות התקשורת עצמה הפכה להיות אייטם חדשותי, ומכאן העיסוק העצמי. אבל זה שולי לחלוטין. מה שקובע זה מבחן התוצאות".
הנושא המרכזי בדיווחים של הימים הראשונים מקמפ-דייוויד אכן היה האיפול עצמו, והעדר המידע. ככל שנקפו הימים, והעיתונאים עמדו על טיב הידיעות המעטות אשר הודלפו להם במכוון, החלה להישמע ולהיכתב (עד לזרא) המלה "ספין". המלה שאולה מתחום הספורט, ופירושה מתן "סיבוב" או "סחרור" לכדור יוצא במשחקי כדור, כך שישנה כיוון במהלך מעופו ויטעה בכך את היריב. שימוש מטפורי נוסף למלה הוא בהקשר של טווייה, לרבות טוויית מעשיות. "וזה בדיוק מה שה'ספין מייסטרס' עושים", מסביר דייוויד וילטון, אטימולוג און-ליין. "לוקחים אירוע חדשותי תוך כדי התפרצותו ונותנים לו זווית סיבובית באופן שישרת את האינטרסים של המועמד שהם מבקשים לקדם". בוועידת הפסגה היה, למעשה, שיתוף אינטרסים: התקשורת רצתה לינוק, ברק רצה להיניק והשניים החלו להתרגל למערכת היחסים החדשה שלהם. כשהעגל חש מנוצל או שהיו לו השגות על טיב החלב, הוסיף בקריצה עוקצנית לציבור כי מדובר בספין: כשהפרה נותרה עם כאב של מטען חלב עודף, פנתה להזין ישר את הציבור שנשאר בארץ, באמצעות שיחות למקורבים אשר חייגו לרדיו עוד בטרם ניתקו את השיחה עם ברק. יש מי שמערער על גרסת הספין, שמעון שיפר: "בסך הכל, הציבור ידע מהו ההסדר שעל הפרק, לא היה שום ספין כאן. ברק הוא ספינר קטן מאוד, והוא הגון, ואת זה אי-אפשר לקחת ממנו – פיו ולבו שווים. הוא לא ספינר כמו נתניהו".
▪ ▪ ▪
שני רגעים מביכים ומעניינים כאחד ייזכרו מתפקוד התקשורת בוועידת השלום: סיפור הכותרת השגויה של "ידיעות אחרונות", ומשבר המזוודות של ברק.
ביום פרוץ המשבר בישרו העיתונים על "אופטימיות זהירה" בקמפ-דייוויד. בצהריים היה יוני בן-מנחם מעודכן יותר ודיווח על כוונת המשלחת הישראלית לעזוב ולא לנצל את מלוא 24 שעות ההארכה שנתן קלינטון בדחיית נסיעתו ליפן (בפעם הראשונה). הידיעה הראשונית לא סויגה, דבר תמוה כשלעצמו בימים שבהם כל ידיעה כללה ביטויי זהירות כגון "כנראה", "נמסר כי", "עושה רושם" ועוד. בעדכונים שבאו לאחר מכן היה בן-מנחם זהיר הרבה יותר: "גורם בכיר בפמליה הישראלית מוסר כי מדובר ב'איום' רציני ביותר, אך יש לציין כי המקורות שלנו מגיעים ממעגלים שניים ושלישיים". מקץ שעה נוספת הוציא שליח קול-ישראל את האוויר מן הבלון, ודיווח כי "נקבעה שעה להמראה של המשלחת הישראלית, כולל עיתונאים, והחלו הכנות לוגיסטיות. כמה זה רציני? שאלה טובה. פמליית ראש הממשלה אומרת שזה רציני מאוד. גורמים פלסטינים אומרים שזה תרגיל תקשורתי. לוקהרט אומר שלא שמע על כוונת מי מהצדדים לעזוב. גורם בכיר במשלחת מוסר כי האיום הוא רציני מאוד והידיעה נכונה, אך ממליץ לי, 'טוב תעשה אם תשאיר לך פתח מילוט בדיווחים שלך'... אין אדם שיודע מה קורה בתוך קמפ-דייוויד. הכל ספינים תקשורתיים וידיעות ממעגלים שניים ושלישיים כך שלא הייתי מסתכן".
מן הרגע שציטט בן-מנחם את הגורם הישראלי המתאר את עזיבת המשלחת כ"איום", היה ברור כי מדובר במשבר מלאכותי. מן הרגע ששיתף הכתב אתמאזיניו ב"טיפ העיתונאי" שקיבל מן הגורם הבכיר, הוא חשף את הבלוף וגם דאג שהציבור בארץ יבין כי ייתכן מאוד שמדובר בספין. יתרה מזאת, בכנות רבה תיאר בן-מנחם את המלכוד שבו נמצאים הוא ושאר העיתונאים בהיות דיוני הוועידה נתונים תחת איפול, ומסר את המידע בעירבון מוגבל. כאילו אומר לציבור: זה מה שמספרים לנו פה, אבל אני לא הייתי מאמין. השימוש במידע הוא על אחריותכם.
מן הרגע שלאנשי ברק היה ברור שהתקשורת (ודרכה הציבור) "יודעים שהם יודעים", נאלץ ראש הממשלה לנקוט צעד דרסטי יותר: הוא הפך את העיתונאים הישראלים לשחקנים במהלך שנועד להשפיע על תוצאות הוועידה בכך שהורה להם לארוז את מזוודותיהם. ההכנות לנטישת הוועידה שלתוכן תומרנו העיתונאים לא ענו באופן מלא לציפיותיו של ברק: העיתונאים דיווחו עליהן כשהם טורחים להביא פרטים שהטילו ספק ברצינותו של הצעד. כך, למשל, הציגה קרן נויבך בערוץ הראשון את לוח-הזמנים לעזיבה שחולק לעיתונאים, כשהיא מציינת כי היא חשה כמי שנוטלת חלק במהלך הפגנתי שנועד לשרת את כוונותיו של ראש הממשלה. עיתונאים אחרים ציינו כי בעוד שמזוודותיהם אכן נלקחו, לא הורו להם לשלם את חשבונותיהם במלון. רביב דרוקר סיפר בגלי-צה"ל: "יצאה פקודת הטסה למטוס חיל האוויר שיכינו את המטוס ליום רביעי או חמישי לחזרה לארץ. זה לא אומר שצריך להשתמש בפקודה זו. מצד שני, אנשי המנהלה של ראש הממשלה קיבלו פקודה להיות מוכנים להישאר עד ה-27.7. או שראש הממשלה מנסה לתעתע בנו או לתעתע באמריקאים".
לעיתונאים שסיקרו את הוועידה אין תחושה שהם נוצלו לרעה על-ידי המשלחת הישראלית. כתב בכיר שהיה שם: "התקשורת והדוברים יודעים את שם המשחק.
ושם המשחק הוא שהדוברים מנסים להטות את התקשורת לכיוון הטוב להם, ותפקיד התקשורת להתנגד ולחשוף. התקשורת לא נוצלה בקמפ-דייוויד, וגם כפל הפנים וכפל הלשון של כל יועצי ברק זכו להתייחסות הולמת".
▪ ▪ ▪
הכותרת השגויה של "ידיעות אחרונות" ב-18 ביולי, שבישרה על תום הפסגה כשבפועל היא נמשכה עוד שבוע לאחר מכן, היתה, לכאורה, הרגע היותר מביך של התקשורת בוועידת השלום. חרף התחרות המקצועית וקנאת הסופרים, מרבית העיתונאים – גם אלה הפועלים בארה"ב וגם אלה הכותבים ומשדרים בארץ – גילו אהדה ופרגון נדירים לנחום ברנע ולשמעון שיפר, שהיו חתומים על הידיעה ועל הפרשנות שליוותה אותה. איש מאנשי התקשורת לא מתח עליהם ביקורת ישירה וכולם כעסו על השימוש הציני שנעשה לכאורה בשניים.
"ידיעות אחרונות" תבע את עלבונו באמצעות רמי טל, מי שהיה שליח העיתון בוושינגטון. טל האשים ישירות את ראש הממשלה, לא פחות, בהפצת שקרים הטעיה מכוונת של עיתונאים: "עוד בטרם הסתיימה הוועידה", כתב ב-23.7 (יומיים לפני סיומה), "אפשר לקבוע כי מעולם לא נחשפו עיתונאים ישראלים למטח כה אדיר של שקרים, חצאי אמיתות ודיס-אינפורמציה... ברק משוכנע בלב שלם כי הוא משרת את השלום... וכי למען מטרות אלו מותר לשקר ולהפיץ ידיעות וזבות".
ב-25.7 כתב יואל מרקוס ב"הארץ": "הלב נשבר למראה עיתונאים חשובים אשר נופלים שוב ושוב בפח, עם כותרות גדולות ואדומות, ובסך-הכל נער קטן משטה בהם". אם כך, העמיתים למקצוע כועסים. כל העיתונאים יודעים שבנקל יכלו הם להיות קורבנות ההטעיה, ומכאן כעסם הגדול על מה שנראה כהכשלת רנע ושיפר ומכאן גם האהדה והפרגון כלפיהם. פסיכולוגים יודעים שאנשים צוחקים כשמישהו מחליק על קליפת בננה מתוך תחושת רווחה שזה לא קרה להם.
במקרה הנדון, לא היה צחוק; היתה תחושת עלבון קולקטיבית.
לא כך רואים את הדברים ברנע ושיפר. שיפר: "לקחתי שבוע חופש לאחר הפסגה, ועברתי על כל העיתונים שלנו, ואין לנו במה להתבייש. ככל שנוגע לנו, אנחנו הלכנו עם הבנה עמוקה של העניין, לאן הולך ברק, מה יהיה ההסדר ומהי עמדת הפלסטינים. לא נפלנו במובן זה שלא כתבנו שאו-טו-טו נחתם הסכם, או שגינו בפרטים. פשוט הבנו כמעט מההתחלה שראש הממשלה והוועידה הולכים לאן שהולכים, וזה הליכה הביתה בלי הסדר. לא צריך להיות גאון בשביל זה. למן הרגע הראשון, ברור היה לכל מי שעקב שזה לא אפשרי אחרת. הידיעה שהגענו אליה התקבלה באמת במהימנות ובמקובלות הגבוהה ביותר, שאין מעבר לה, ללא עוררין.
מעבר לזה, חייבים להעריך את המקור, וזה נותן לך את הביטחון שאתה עומד על קרקע מוצקה. אך כאן נכנס עניין הדד-ליין; שעת הסגירה היא חרב פיפיות שיכולה לעבוד נגדך. ידיעה כמו זו, שהיא 100% בדוקה ונכונה לשעה מסוימת, יכולה להתברר אחרי שעה, שעתיים, חמש, כידיעה מוקדמת". הוא מוסיף חצי בהומור: "הבעיה היחידה היא שהידיעה הקדימה את עצמה בכמה ימים". וברצינות: "אם ברק היה עומד על מדרגות הבית הלבן ערב טקס חתימת ההסכם וקורא את העיתון שלנו מאותו היום, היה יכול לצחוק. אך זה לא קרה ולא יכול היה לקרות. זה לא היה אפשרי. ומבחינתו של ברק, הוועידה הסתיימה באותו הרגע 'שבו דיווחנו על סיומה', אך חזרתו הביתה נדחתה בכמה ימים, שכן הוא לא רצה לנהוג התגרות במארח, שהוא ביקש למנותו לשופט אשר יכריז מי ה-good guy ומי ה-bad guy. ההשוואה להפסד של דיואי (לטרומן) לא במקום. לא דיואי ולא בטיח. כל כותרת מדינית מנוסחת בעיתון יחד אתנו. אנחנו שותפים מלאה ואחראים מלאים. ברמה ההיסטורית, הידיעה בהחלט נכונה לשעתה. היא היתה בדוקה, מדויקת ואני יודע לחלוטין ובוודאות שלא נוצלנו לרעה ולא הולכנו שולל. הייתי מרגיש רע מאוד אם היה נחתם הסכם – הייתי אומר לעצמי, שמע, אתה לא מבין דבר בתחום שעליו אתה מופקד. אם אתה כותב ומתגלה כמי שלחלוטין לא הבין מגמות היסטוריות, אז יש לך בעיה. כאן המגמה היתה ברורה מן ההתחלה ולא שגינו בה. אילו היו לי עוד כמה שעות, הייתי מנסח את הכותרת באופן זהיר יותר".
אפשר לראות בכותרת השגויה את הפתיח ליום המשבר. שעות לא רבות לאחר שהציבור בארץ קרא את הכותרת, שבישרה על כשלון הפסגה וסיומה, כבר היה משבר המזוודות בעיצומו, ובמשך שעות ארוכות לא היה ברור אם הכותרת היתה בבחינת סקופ אדיר או "פלופ" מחפיר. סמיכות האירועים מעלה את החשד כי הכותרת היתה תוצאה של הטעיה מכוונת מצד ראש הממשלה עצמו או מי ממקורביו, אשר ביקשו להכין את הבמה למשבר שידעו כי יפרוץ לאחר מכן.
▪ ▪ ▪
בתום הפסגה היה מאלף להיווכח כי בסך-הכל, רוב הפרטים נודעו לציבור חרף האיפול הכבד. מדיניות השתיקה הרשמית של ראש הממשלה, שכללה בעיקר הימנעות מאישור או הכחשה של פרטים אשר פורסמו בארץ, הוכיחה את עצמה, שכן בימים הארוכים שבהם פירש הציבור את השתיקה הרשמית כהסכמה, חלחלו העמדות הישראליות שהוצגו בקמפ-דייוויד לתודעת הציבור והכשירו אותו לקבל אותן. הפרטים שדלפו/הודלפו מהדיונים על ירושלים חוללו דיון ציבורי מעניין ואמיתי, ובכך השיג ראש הממשלה את מטרתו. מסביר רביב דרוקר: "התמונה הכוללת היתה ברורה, אם כי לא הפרטים המדויקים... במקרה זה התקשורת די הצליחה, לא מפני שהיא כל-כך נפלאה אלא מפני שברק ואנשיו הבינו שיהיה רע מאוד אם לא יופיע דבר בעיתון והתוכנית הכוללת תצנח על הציבור ללא כל הכנה". לאט לאט שחררו הדוברים פיסות מידע, שהצטרפו לתמונה הכללית שהתבררה לבסוף כנכונה, והפשרה הגדולה חלחלה לתודעת הציבור. חמי שלו לא חיכה לטפטוף הזה, וכבר ביום השני לוועידה בישר לציבור מה עומד לדיון: "למכירה: נכסי צאן ברזל" (12.7). ואילו שיפר וברנע קובעים שרק עם סיום הוועידה התאפשר לעיתונאים להביא תמונת מצב טובה על מהלכה. בעצם עבודתם החלה מהסוף.
▪ ▪ ▪
לרוב הכתבים הישראלים אין מקורות של ממש בצד הפלסטיני, והדבר שב והומחש בוועידת הפסגה. היוצא מן הכלל הוא אהוד יערי, שליח הערוץ הראשון, אשר דיווח מוושינגטון ולא מהמתחם העיתונאי שליד קמפ-דייוויד. יערי ניצל היטב את קשריו המצוינים עם הצד הפלסטיני, כמו גם את מקורותיו הטובים בבירה האמריקאית. הוא הביא כמעט מדי מהדורה מידע מעניין, רלבנטי, ובעיקר מרענן על הזווית הפלסטינית של השיחות. גם מי שמסתייג מלשונו המסתלסלת לעתים ומדימוייו הציוריים לא יכול היה שלא ליהנות מנקודת המבט הפחות שגרתית של דיווחיו, אשר האירו את גרסת הפלסטינים למצב המו"מ. אבל גם לאוראקל מן הערוץ הראשון נגמרות לעתים המלים, וחמישה ימים אל תוך הפסגה מצא עצמו יערי מדווח: 'אין בפי כל חדש', והעביר את השידור לגיל תמרי, אשר קבע: "ניתן לסכם את השבוע הראשון של קמפ-דייוויד כמסיבת דיס-אינפורמציה".
בת-שבע סובלמן-שמעון היא תחקירנית "לוס-אנג'לס טיימס" בישראל
גיליון 28, ספטמבר 2000