הרקע
חילוקי דעות שררו בין עיתונאי ישראל ביחסם להשתתפות אלפי ערבים אזרחי ישראל בהתקוממות השבוע הראשון בחודש אוקטובר. היו שדיווחו בהפתעה מהולה באכזבה על גילוי חוסר נאמנות מצד כפויי הטובה הערבים, והיו כאלה שספקו ידיים בשמחה לאיד יריבים לנוכח התגשמות נבואות הזעם שלהם. היו כאלה שהטילו את האשם בהנהגת חמאס או התנועה האסלאמית, כפי שהיו "יודעי דבר" שהטילו את האחריות על הרשות-הפלסטינית, ואפילו על ד"ר עזמי בשארה. פה ושם היו כאלה שראו בביקור אריאל שרון, איש הדת והמוסר המפורסם, מעין השתוללות של פיל בחנות חרסינה, אך הופתעו מעצם התגובה הערבית החריפה, מעבר לכל פרופורציה הגיונית.
לדעתי, דבר אחד התגלה כמשותף כמעט לכל עיתונאי ישראל ופרשניה: הם חיים בבועה, ונושמים אוויר מעובד שנועד לטשטש את חושיהם, לעמעם את חדות הראייה שלהם. הדברים נכונים בעיקר לגבי אותם "מומחים" הטוענים כי המחסור בתקציבים לרשויות המקומיות היה הדחף העיקרי למהומות. נכונה הטענה כי האבטלה בקרב בני-הנוער מפריעה לרבים. במהות, הדברים חמורים יותר נוכח העדרם הטוטלי כמעט של הערבים מעמדות קבלת ההחלטות וממקצועות העתיד.
העובדה כי בישראל קיימים עדיין, במאה ה-21, יישובים לא מוכרים שהמנגנון הממלכתי מונע מהם מי שתייה, רשיונות בנייה על אדמותיהם ומוסדות חינוך (שהחוק מחייב את קיומם!), מתמצתת למעשה את מדיניות הממסד הישראלי כלפי ה"אזרחים" הערבים. כי הכפרים האלה הם תמיד, אך ורק, ערביים.
בקיצור: רמת הלימודים בחברה הערבית מפגרת במידה קשה, אחוז הנוטלים חלק בכוח העבודה נמוך, ומספר הילדים במשפחה ממוצעת כפול מהמספר המקביל בחברה היהודית (פרט לחרדים). רמת השירותים הממלכתיים ירודה, וההשקעה בהכנת הדור הצעיר להשתלבות בכלכלה ובחברה זעומה ביותר.
בקיצור: הערבים מפגרים ומוזנחים גם יחד (על-ידי המוסדות הממלכתיים).
אבל זהו נתון הנמצא ברקע התמונה בלבד.
צילום: יעקב רונן מורד
בחזית התמונה
בעשור האחרון צמחה ופרשה כנפיים בקרב הערבים אזרחי ישראל תנועה דתית שורשית שמקורה במכללות הדתיות של חברון ושכם. בראשית דרכה (בתחילת שנות השמונים) ניסתה התנועה החדשה להשתתף בפעולות אלימות נגד המדינה, אך שירותי הביטחון הצליחו לחסל את התאים המחתרתיים האלה (בהנהגתו "הרוחנית" של מנהיג הפלג "המתון" כיום, השיח' עבדאללה נמר דרוויש מכפר קאסם), ובתי-המשפט שלחו אותו ועשרות מחסידיו להשתלמות בבית-הכלא לשנים אחדות. ואכן כעבור שנים הם שבו לזירה, משופשפים ובעלי ניסיון, ואת חזרתם לפעילות ציבורית עשו בהצלחה מרשימה, תוך סיוע בלתי צפוי משקיעת הקומוניזם ומהיעלמות אש"ף בגולת תוניס. כבר בכלא גייסה "התנועה האסלאמית" לשורותיה אסירים "חילונים" ו"קומוניסטים" לשעבר דוגמת חה"כ עבד-אלמאלכ דהאמשה (שישב בכלא שאטה אחרי שנידון, בנפרד, על ניסיון לארגון תא לפעילות חבלנית).
ההצלחה הציבורית התבטאה בשלב ראשון בכיבוש כמה רשויות מקומיות, בעיקר במשולש. עם ההצלחה והנכסים בא הפילוג בין "מתונים" ל"קיצונים", ובין המחנות היריבים התנהל מאבק על הבכורה. ראש עיריית אום-אל-פחם, פרבר העוני הגדול ביותר בישראל, השיח' ראאד סלאח, הקדים את חבריו בגילוי הכוח הטמון ב"אלחרם אלקודסי א-שריף" – אותו אתר הנקרא בפי היהודים בשם הר הבית, או הר המוריה. במשך חמש השנים האחרונות הוא מגייס בארץ ובעולם המוסלמי כספים ומתנדבים לשיקום האתר, פיתוחו, הרחבתו וטיפוחו, וכל זה תחת הססמה הקבועה: אלאקציה פי חטר (כלומר מסגד אלאקצה נתון בסכנה). את המסע הוא פותח מדי שנה בכנס המונים הנערך באצטדיון הכדורגל של אום-אל-פחם. הכנס האחרון נערך לפני כמה שבועות. אין לי ספק כי המסע הזה הכשיר את הקרקע, חדש את הלבבות וזרע את האמונה כי המסגד הקדוש נתון בסכנה.
איני טוען כי פסטיבל אלאקצה עורר את רוח המרד (בעצמי כתבתי בעיתון "הארץ" ב-7 באוגוסט 1967 כי השלום בין ישראל לערבים יחייב נסיגה בירושלים והכרה בזכויות המוסלמים על האתרים הקדושים להם), אבל הפעילות הזו הכשירה וחידדה את הרגישות לנושא; היא בהחלט סייעה לגחלי האש היוקדות לפרוץ ולהתפשט בלהבה מחרידה בעוצמתה.
אכן הכתובת היתה על הקיר והאסון היה צפוי.
ללא חיישנים
למדורת האש היוקדת הוסיפו שמן כוחות ההזנחה, ההתעלמות והיהירות של הממסד "היהודי דמוקרטי". כך גם העיתונות העברית, האלקטרונית והכתובה, החיה בתוך בועה שמביאה את עורכיה להרגשה כי הם שולטים בעניינים ויודעים את מה שהם צריכים לדעת – על אף העדרם של החיישנים המקצועיים החיוניים לכל מוסד עיתונאי המכבד את עצמו ואת קוראיו.
החיישנים האנושיים האלה חסרים כיום בצורה משוועת לכל עיתון ולכל תחנת שידור או ערוץ טלוויזיה. עובדה כי על קרוב ל-99 אחוז מכל החומר על הנעשה בקרב הציבור הערבי היו חתומים עיתונאים יהודים. איני בא, חס וחלילה, להטיל דופי בעיתונאים היהודים. אני יודע מתוך ניסיון ממושך כי בין העיתונאים היהודים רבים האנשים המהימנים והמצטיינים ביושרה מקצועית, ידע רב, כישרון וקשרים. אבל כאשר שמעתי את אהוד יערי, בכיר הפרשנים לענייני ערבים, מחווה את דעתו, לפני שבועות אחדים בלבד, כי ליאסר ערפאת אין אופציה אחרת מלבד לחתום על הסכם עם ברק – תהיתי עד כמה דבריהם מבוססים על הבנה אמיתית של המתרחש. פרשן מכובד זה אמור היה לזכור את האינתיפאדה, אפילו אם מישהו קבע כי השימוש באבנים הוא סתם מעשה נלוז, פורענות, התפרעות, או בקיצור פעולות חבלה. הפלסטינים – ורבים בעולם – משוכנעים כי ישראל לא היתה נענית לערוץ אוסלו ב-1993 אלמלא האינתיפאדה.
החוק אייכה?
רבים באו בטענות אל האזרחים הערבים על התעלמותם מחוקי המדינה. ובכן, אני סקרן לראות היכן מצוי כיבוד החוק כאשר עשרות אלפים מלווים לכלא גנב לאחר שנידון בכל הערכאות למאסר, תוך סגירת עורקי תנועה ראשיים. היכן ההגנה על כבוד החוק כאשר חסידי הגנב הזה חוסמים שכונה, מדירים שינה מעיני השכנים, ומנהיגיהם, שרי ישראל וחברי בית-המחוקקים, משמיעים דברים חמורים נגד חבריהם לכסאות הממשלה המרופדים ("נאצים").
ובכלל, גם בנצרת החוק נטל חופשה ממושכת, כאשר השלטונות הממלכתיים (בימי בנימין נתניהו ואהוד ברק) הרשו לקבוצת אזרחים לתפוס בכוח חזקה על שטח שבית-המשפט קבע כי אינו שלהם. ועדת שרים (בראשות הנשיא החדש ושר התיירות לשעבר, משה קצב!) ניהלה עמם דו-שיח והבטיחה להיענות לדרישותיהם, ושר החוץ ובטחון הפנים (הממונה על אכיפת החוק) ערער את יסוד החוק כאשר החליט, בראש ועדת שרים, להעניק להם חלק מהנכס כפרס על התנהגותם, וזאת בתנאי שיפנו את השטח לקראת ביקור האפיפיור. הם לא עשו זאת – ושלטון החוק המשיך לנמנם מחשש כי אם יעז להתעורר ייתקל באלימות.
אגב, האם יש בישראל עיתונאי או איש ציבור המתעניין לדעת כי הפוגרום שנערך בנצרת באפריל 1999 לא הביא בעקבותיו לענישת איש? אף אחד לא נעצר ולא הוטל קנס כספי מרתיע בפני הפרות חוק דומות. איש לא עצר את הנוצרים שנטען כאילו תקפו את מאהל הדורשים להקים מסגד, ולא את המוסלמים אשר תקפו, הכו, שרפו ובזזו חנויות במשך יומיים לעיני המשטרה בפיקודו "התקיף" של ניצב אליק רון, שהתעורר מתרדמתו כעבור חודשים ספורים כדי לתת פקודות לירות ברובי צלפים במפגינים בנצרת. מה ההבדל? אליק רון נהג על-פי משפטו האלמותי של מנחם בגין בעקבות טבח סברא ושאתילא: גויים הורגים גויים, ומדוע באים בטענות לישראל?
חשש עגום יותר מתגנב ללבי: באפריל 1999 היו גורמים המעוניינים בליבוי האש. הפרד ומשול קוראים למדיניות הזאת. אגב, פוגרום נצרת לא היה שונה במהותו מפוגרום כפר יאסיף באפריל 1981, שהיה אף חמור ממנו. גם בכפר יאסיף צפתה המשטרה בפוגרום ולא מנעה אותו – ולא הענישה את הפורעים (מאותה סיבה?).
הפעם, בראש השנה התערבה המשטרה בירי צלפים על מפגינים ופורעים. הסיבה: האלימות לא שירתה, במקרה זה, את מדיניות "הפרד ומשול".
חוק ואכיפת החוק – לא אצלנו. נסו לפנות להוצאה לפועל ותגלו כי ישראל אינה מדינת חוק באמת. אם יש המפקפקים בדברים הריני מזמינם לברר מה עשו כוחות המשטרה בעקבות קבלת מכתב שכתבו אשתקד יו"ר מרכז השלטון המקומי עדי אלדר וראש המועצה המקומית בכפר מנדא, מוחמד זידאן. שני האישים ביקשו את המשטרה לפעול לאיסוף הנשק הבלתי חוקי המצוי בשפע בכפרים הערביים (אלדר הזכיר זאת מחדש לאחר פרוץ המהומות באוקטובר). איני יודע אם נעשה דבר או חצי דבר – אבל אני שומע כמעט בכל ערב ירי פנטזיות מנשק אוטומטי בחתונות המתקיימות בנצרת ובכפרים שסביבה. מדי פעם נפגעים חפים מפשע מהירי, והמשטרה נראית חסרת אונים. מדוע? הסיבה לכאורה פשוטה: הדבר אינו בעדיפות גבוהה לגבי המשטרה, מבצע כזה מחייב מאמץ גדול ו... המשטרה יודעת מתוך הניסיון המר כי השופטים, בדרך-כלל, פוטרים עבריינים כאלה בעונשים מצחיקים.
אז מדוע כה רבים המופתעים מהעימותים של אוקטובר? בהעדר חוק ייפרע עם (לא רק חזון), הדברים האלה נכונים, לגבי כ ו ו ו ו ו ל ם.
עוזי בנזימן כתב ב"הארץ" שתגובת ההנהגה הפלסטינית ל"ביקור" ח"כ שרון בהר הבית היא עדות לכך שהפלסטינים אינם נכונים לאפשר חופש גישה למקומות הקדושים. אני מניח כי הוא היה צודק אילו זה היה ביקור תמים.
האם אריאל שרון בא, באמת, כמבקר? אגב, "הביקור" בספטמבר 2000 נערך בעיצומם של ימי הזיכרון ל"ביקור" קודם בספטמבר 1982 במחנות הפליטים ליד ביירות. זוכרים? הפלסטינים זוכרים עדיין וכואבים.
▪ ▪ ▪
את המאמר כתבתי באותן שעות שבהן התארגנה בנצרת עילית חבורה של צעירים יהודים אלימים כדי לנצל את "יום הכיפורים" ללמד לקח את תושבי נצרת, וזאת לאחר ארבעה ימים של רגיעה ושיבה לחיים "נורמליים" בריכוז הגדול של הערבים בישראל. תוצאות הפוגרום הזה: שני הרוגים ו-45 פצועים ערבים, מהם שבעה שנזקקו לאשפוז ממושך. קול-ישראל, כולל השידורים בערבית ברשת ד', ושני ערוצי הטלוויזיה שבתו לרגל יום הכיפורים. הבטיחו לנו כי במקרה הצורך תופר השתיקה ו"הגל השקט" ישדר חדשות. היו שהגיעו למסקנה כי הפוגרום בנצרת לא הצדיק את הפרת השקט.
אבל אין להסיק מכך כי העדר העיתונות הישראלית האלקטרונית הורגש בצורה חריפה. הטלוויזיה של נסיכות קטר ("אלג'זירה") שידרה את הידיעה כבר ברגעים הראשונים לאחר פרוץ הפוגרום. רדיו-2000 (של הרשת השנייה), המשדר מנצרת, סיקר את המהומות בצורה ספונטנית – ללא כתבים כלל. שדרנים שמעו ושידרו את המהומות כפי שנראו לאנשי ציבור בשטח. בין השאר ראיינו את ראש העירייה בנצרת עילית, את סגניהם, חברי-כנסת וסתם אזרחים שתיארו את "מראה עיניהם", את הרופאים בבתי-החולים – ולמאזין בנצרת היה שפע מעצבן ומזוויע של אינפורמציה, החסרה את גרסת המשטרה ואת העריכה המיומנת של עיתונאים מקצועיים. למחרת היום ניתן היה בקלות להבחין בשיפור ניכר בשידורי התחנה. כתבים נפרסו במוקדי החדשות, והמגישים בתחנה סירבו לשדר דברים לא ברורים של שואפי פרסומת.
לסיכום: צרכני התקשורת המזרח-תיכונית, ערבית ועברית, היו לאורך המלחמה חשופים לתעמולה יותר מאשר לעיתונות מאוזנת. אלה שניסו להאזין ולאזן את החדשות נאלצו להתנסות במקלחות חמות וצוננות לסירוגין.
הרגשה מדכאת למי שאינו מוכן להשתעבד לתעמולה חד-צדדית.
עאטללה מנצור הוא סופר ועיתונאי
גליון 29, נובמבר 2000