משהו אדיר

הקורא הישראלי, כך מאמינים במערכות העיתונים, אוהב לשמוע על כלי נשק חדישים ומשוכללים הנמצאים בידי צה"ל. מטוסי קרב במעופם, שיגורי טילים, קריאות התפעלות מפי קצינים ששמותיהם המלאים אינם נמסרים – כל אלה הם חומרי מילוי נפוצים בלילות עימוד נטולי התפתחויות דרמטיות.

חומרי המילוי הללו אולי פופולריים, אך מבחינה עיתונאית יש בהם פגם: ככל שמכשיר המלחמה משוכלל יותר, וככל שהשימוש בו מסווג יותר, קשה יותר לומר לקוראים מה ואיך הוא בדיוק עושה; לעתים העיתונאים פשוט לא יודעים, ולעתים נאסר עליהם להסביר זאת לקוראיהם.

אם ממשילים מהדורה של עיתון לתרנגול הודו פשוק רגליים שהטבח מעוניין למלא בכל טוב, ואת המידע העיתונאי ממשילים למלית – כשמדובר בטכנולוגיה צבאית מתקדמת מתגלה לעתים קרובות שבמקום עיסה למילוי בני כנף שלחו למטבח צמר גפן סינתטי למילוי כריות. אף טבח שפוי לא ימלא גוש בשר בתערובת של סיבי ניילון, אבל במערכות העיתונים שורר היגיון מסוג אחר.

שני העיתונים הנפוצים בישראל, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", מקדישים הבוקר בגאווה את כותרותיהם הראשיות לנון-אייטם. בקרוב, כך עולה מעמודי השער, יגיעו לישראל מטוסי קרב ראשונים מדגם F-35, המכונה בחיל האוויר "אדיר". מתי זה יקרה? ביום שני. מה אפשר להגיד על זה? שזה יקרה ביום שני, ושההתרגשות רבה. אחרי אינספור המלים שנשפכו על המטוס החדיש – כולל עלותו האסטרונומית ואי אילו כשלונות בטיסות הניסוי – לא נותר עוד מה להגיד. ובכל זאת, העורכים נענים לאתגר.

ב"ידיעות אחרונות", למשל, מצאו טייס אמריקאי שבירך את מקביליו בישראל. "מזל טוב על האף-35 החדש שלכם", אמר הטייס, וב"ידיעות אחרונות" הדפיסו את הדברים בשער, על רקע תצלום גדול של המטוס. על גבי התצלום הודבקה תמונתם של שלושה טייסים ישראלים בקסדות טיסה המונעות את זיהוים. הטייסים האלה אמרו ל"ידיעות אחרונות" שהמטוס "נראה כמו מכונת מלחמה" ושהם "רק רוצים להיכנס פנימה, להתניע ולטוס". ראיון ארוך איתם מתפרסם במוסף הפוליטי.

מי שיעביר עמוד ויחפש את ההמשך ימצא ידיעה קצרה ואוורירית מאת כתב התעשיות הבטחוניות אודי עציון, שמפרט את לוח הזמנים של הגעת המטוס לישראל. ביום שלישי בשעה 12:00, הוא כותב, יערוך המטוס טיסת בכורה בשמי הארץ. ומה לגבי הברכה של הטייס האמריקאי? אל דאגה, יש הרחבה: "זה רגע היסטורי עבורכם – ועבור העולם", מצטט אותו העיתונאי (הסרטון המלא – באפליקציה). הכותרת הראשית מזכירה את משחקי המלים הדלוחים של החינמון המתחרה: "כוח אדיר".

ב"ישראל היום" מעדיפים הבוקר להימנע ממשחקי מלים, ומוסרים לקוראים את מילותיו של אחד הטייסים המיועדים. "גם ב'אדיר' הטייס ינצח", אומר "סא"ל יותם", מפקד הטייסת, והדברים נדפסים בכותרת הראשית.

אל מול הסיקור המגויס של "ידיעות אחרונות" מציבים עורכי "ישראל היום" את השלב הבא במחול ההערצה העיתונאי: ויתור מוחלט על גורמי התיווך. "גם ב'אדיר' הטייס ינצח", אומר הבחור בקסדת הטייסים, אבל הוא לא אומר את זה בשיחה עם כתב, ואפילו לא במסיבת עיתונאים, בקומוניקט צה"לי או בפוסט פייסבוק. הידיעה הראשית של "ישראל היום" היא טור אישי ודל פרטים מאת הטייס האנונימי, שהדבר הכי קרוב למידע שנמסר בו הוא השורה "בימים האחרונים לבשה הטייסת אווירת חג".

שאר הטור מוקדש לתיאור כללי של ההתרגשות שחש הכותב, לקביעה כי "בכל יום אנחנו רושמים דף נוסף בדפי ההיסטוריה" ולמתן קרדיט לטכנאים, לפקידת המבצעים, לאנשי השלישות וההדרכה ולמפעילי הסימולטור. דבריו נדפסים לרוחב כפולת העמודים הראשונה של החינמון – ישר ולעניין, ללא תיווך וללא מגע יד אדם.

עוד כותרות ראשיות

"בעמונה נערכים: יום פקודה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "גל שמועות על פינוי אפשרי כבר מחר בערב גרם לתושבי המאחז להאיץ את ההכנות למאבק", נכתב בכותרת המשנה. הכותרת הראשית של "מקור ראשון" מודיעה על "סבב שיחות ראשון בין ישראל לממשל טראמפ".

"בנט יוזם כללים להתבטאויות פוליטיות של מרצים באקדמיה", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ". על-פי דיווחם של חיים לוינסון וירדן סקופ, שר החינוך הטיל את המשימה על פרופ' אסא כשר. "בכתב המינוי ששלח אתמול בנט", מדווחים הכתבים, "נכתב כי 'לאחרונה מגיעות אלי בתפקידי כיו"ר המל"ג תלונות רבות בדבר תופעות מתמשכות של חפיפה בין פעילות אקדמית לפעילות פוליטית. [...] כולנו מחויבים לשמור על זכות הסטודנט ללמוד במוסד להשכלה גבוהה מבלי שיחויב להאזין להטפה פוליטית שאין לה דבר עם לימוד התחום המסוים".

לדברי לוינסון וסקופ, "החלטת בנט נראית כמתקפה חזיתית על האוניברסיטאות, ולפי בדיקת 'הארץ' עם כמה ראשי אוניברסיטאות, בנט כלל לא עדכן אותם או התייעץ איתם בנושא".

ידיעה אחרת, המתפרסמת בסמוך, נושאת את הכותרת "משרד החינוך יאסור על הזמנת שוברים-שתיקה" (להרצאות בבתי-ספר). הדיווח, בחתימתה של כתבת החינוך ירדן סקופ, מבוסס על טיוטה של הנחיה שלא ברור מה יהיה תוקפה גם אם וכאשר תתפרסם.

"החוזר מדגיש שלא תותר כניסתם של גורמים חיצוניים ודוברים חיצוניים שיש בפעילותם, בין היתר, לעודד גזענות, אפליה, הסתה, קריאה לאלימות, תעמולה מפלגתית שלא בהתאם להנחיות ושיח הפוגע בלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", מצטטת ירדן סקופ מתוך המסמך. "עוד נאמר בחוזר כי 'לא תותר כניסתם של דוברים של גוף שיש בפעילותו לערער על עצם הלגיטימיות של גופים ממלכתיים, כגון צבא ההגנה לישראל ובתי-המשפט".

מהנעשה ב"ידיעות אחרונות"

ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מקדיש נחום ברנע חלק בריא מטורו השבועי לחיכוכים בין ראש הממשלה לתקשורת. כנהוג ב"ידיעות אחרונות", הוא עושה זאת בלי להזכיר את המלים "ישראל היום" (עיתונו של אדלסון מוזכר רק כ"חינמון") ובלי להכיר בתרומה הנכבדת של העיתון שבו הוא כותב לסנטימנט השלילי כלפי התקשורת.

"המתקפה העיקרית מתבצעת הרחק מהדיון הציבורי", כותב ברנע. "נתניהו, במעמדו כשר התקשורת, מבקש לשתק את חברות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10. הוא יעשה את זה באמצעות הענקת רשיונות לכל", כותב ברנע, וממחזר השוואה שערך לא מזמן בין נתניהו לברלוסקוני: "יהיו המון ערוצים, וכולם יראו דוגמניות ארוכות רגליים, חידוני טריוויה ומטיפי דת. כסף לתחקירים לא יהיה להם, גם לא לכתבות שטח והתמודדויות עם תביעות דיבה. חופש ביטוי יהיה כאן בשפע. עבודה עיתונאית לא תהיה. מי שיתנהג יפה, יזכה להטבות מפליגות ממשרד התקשורת; מי שיתנהג לא יפה, ייענש. אתר 'וואלה' של אלוביץ' מתנהג יפה; חברת בזק של אלוביץ' מקבלת הטבות. לכאורה אין קשר, אבל הקשר הוא בעיניהם של בעלי גופי תקשורת אחרים. כרגע הם מצפצפים, אבל בסוף, כשהכיס הריק יעיק עליהם, הם יבינו".

הניתוח של ברנע הגיוני (ניתוח דומה פורסם השבוע באתר זה), אבל קשה לקבל את טענתו שלפיה המהלך של נתניהו נעשה "הרחק מהדיון הציבורי". השימוש של נתניהו ברגולציה ככלי לאיומים על כלי התקשורת המסחריים בישראל זוכה לסיקור אינטנסיבי בעיתונות הכלכלית ובאתרי התקשורת. לו היה מעוניין בכך, בכיר העיתונאים בעיתון הנמכר במדינה ודאי היה יכול לעשות משהו כדי לגרור את הסוגיה אל לב הדיון הציבורי. גם עורכיו יכולים היו ליזום סיקור מקיף ומתמשך של המהלכים האלה, אך הם בחרו להימנע מעיסוק בתהליכים הסבוכים ולתקוף את ראש הממשלה בחזיתות אחרות.

אחת התרומות הגדולות של "ידיעות אחרונות" לניוון השיח הציבורי בישראל היא הזנחת הסיקור של מערכות היחסים שבין הכלכלה והפוליטיקה ואימוץ של נורמות סיקור פרסונליות שבהן פוליטיקאים מסוימים – ימנים, שמאלנים, חסרי דעה – זוכים לחיבוק, ואחרים להתעלמות. עורכי "ידיעות אחרונות" השתעבדו לרשת הנאמנויות של העיתון, ולא שמו לב שבדרך איבדו את היכולת לספק סיקור מהימן של הנעשה בזירה הפוליטית.

עם השתרשותן של הרשימות השחורות והלבנות של "ידיעות אחרונות" הלכו והתמעטו בשנים האחרונות התחקירים הפוליטיים בעיתון של המדינה. לפי עיתונאים שעבדו ב"ידיעות אחרונות", הסיבה לכך היא מסכת לחצים מתמשכת מצד המו"ל, ארנון (נוני) מוזס, שאייש את תפקידי המפתח בעיתון בעורכים רכי גב. במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת, ממשלת לפיד-נתניהו, הגיעה ההשחתה המקצועית לשיא יחד עם תקציבי המיליונים שקיבלה המערכת לשם פרסום כתבות מחמיאות על פוליטיקאים שרכשו אותן מתקציבי משרדיהם.

בשבועות האחרונים, עם פרסומן המהדהד של כמה חשיפות על עסקת הצוללות, הוכיחו בעיתון שאפשר לסקר את המערכת הפוליטית והצבאית גם בדרך אחרת. יוסי יהושוע, הכתב הצבאי, חשף בשבוע שעבר את חלקה של איראן בחברה הגרמנית שאיתה חתמה ישראל על עסקת הצוללות. היום, אחרי כמה ימים שבהם גורמי ביטחון ישראלים הצהירו שאין חשש שמידע רגיש יזלוג לידי האיראנים, הוא מדווח על מתקפת סייבר שבמסגרתה נגנב מידע סודי משרתי החברה – כך על-פי הודעה שהוציאה אתמול החברה עצמה.

"בהודעה הרשמית שפורסמה אישרו הגרמנים כי סודות טכניים נגנבו מחטיבת הפלדה ומהחטיבה ההנדסית במסגרת המתקפה. ההערכה: היא בוצעה ככל הנראה בפברואר האחרון והתגלתה על-ידי צוות האבטחה של החברה באפריל. אולם רק אתמול בחרה החברה לפרסם זאת, כנראה משיקולים פנימיים, על רקע הפרסומים האחרונים בישראל ובעולם על מכירת הצוללות לישראל", כותב יהושוע.

"עד כה, כך מסרו בחברה, לא נודע על פריצות בחטיבה הימית המייצרת את הצוללות ואת הספינות עבור חיל הים הישראלי", הוא מוסיף. "מפרטי התחקיר הראשוני עולה כי הפריצה נעשתה 'ברמת מקצועיות גבוהה ביותר' וכי מקורה כנראה בדרום-מזרח אסיה – ייתכן בסין".

במוסף הפוליטי, במדורו של אלכס פישמן, מתפרסם קדימון אפשרי לדיווחים העתידיים. "עשרה חוקרי משטרה כבר מסתובבים במשרד הביטחון, ומי יודע מה עוד יצוף שם", מבטיחה-מתריעה כותרת המשנה. בגוף הכתבה רומז הפרשן הצבאי כי הפריצה שעליה נודע השבוע אינה בהכרח הראשונה. בניגוד לרוח דיווחו של יהושוע, פישמן מוצא לנכון לציין כי במחשבי חטיבת ההנדסה של תיסנקורפ, שנפלו קורבן לפריצה, שמורות גם תוכניות הקשורות לבניית הצוללות הישראליות.

הדיווח של יהושוע על הפריצה הוא הבוקר המקיף ביותר מבין אלו המתפרסמים בעיתונים (ב"ישראל היום" הסיפור זוכה לידיעת טור צד באורך 60 מלה), וכולל גם פרט חדש: טענה של מיקי גנור, המתווך הישראלי, ולפיה לא ידע על האחזקות של ממשלת איראן בחברה. ובכל זאת, עורכי העיתון מורידים את הרגל מהגז, זורקים את הדיווח לכפולה השנייה ומוסרים עוד שער לחגיגות ה-F-35. חוזרים לשגרה.

סדר עדיפויות

"בעיני עצמי, אני קודם כל מפקד במילואים ואז עיתונאי" (יועז הנדל, "ידיעות אחרונות").

שחיתות פוליטית

כל העיתונים מפרסמים היום ידיעות חדשותיות המעדכנות את הקוראים על זהותו של חבר-הכנסת לשעבר שנעצר בחשד ללקיחת שוחד, אמנון כהן מש"ס. רק ב"הארץ" ממשיכים היום לחשוף מידע חדש על פרשה שקצותיה – לפי חלק מהעדויות – מגיעים עד כיסאו של אחד הפוליטיקאים הבכירים בישראל כיום, שר הביטחון אביגדור ליברמן.

ככל שמתקרב מועד הגשת כתבי האישום בפרשת השחיתות במפלגת ישראל-ביתנו החלו להתפרסם בעיתונים נתחים מתוך חומרי החקירה. היום חושף גידי וייץ מסמך שבו מפורטים תשלומים ששילמה תנועת הנוער עזרא לסגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום ולמקורביה – לפי החשד, כספי שוחד שקיבלה הפוליטיקאית תמורת הקצאת כספים קואליציוניים לתנועה. על-פי וייץ, בחלק מהמסמך שאינו נדפס בכתבה מופיע סעיף שכותרתו "הוצאות בחירות": 30 אלף דולר ששולמו לארתור פינקלשטיין, היועץ הפוליטי המלווה (בין היתר) את שר הביטחון ליברמן. פוליטיקאי נוסף שמוזכר בדיווח הוא חבר-הכנסת המנוח דוד רותם, שלפי המסמך קיבל מימון לטיסה באלפי דולרים.

וייץ, המסתמך גם על דברים שאמר מנהל עזרא דני אלינסון, כותב כי מחקירתו של האיש עלה שב-2010 דרשה קירשנבאום מתנועת הנוער לממן סקר שערך פינקלשטיין עבור ישראל-ביתנו בארצות-הברית. "שותפו של הסוקר, ג'ורג' בירנבוים, הסביר שהסקר נועד לבדוק 'מה היהודים חושבים על הממשלה ועל איווט. הוא כבר היה שר חוץ אז'", כותב וייץ. "כשבירנבוים נשאל אם ליברמן עצמו ידע מי מימן את הסקר, השיב: 'אני לא יודע. פאינה ידעה, כי היא ביקשה ממני לפנות לתנועת עזרא לצורך המימון'".

המורה של המדינה

"בעקבות האישומים: יוסי וסרמן מתפטר", מודיעה כותרת בינונית בתחתית שער "ישראל היום", העיתון שבו נחשפו כמעט מדי שבוע עדויות על מעשיו של איש החינוך הנאשם בשחיתות, במדורו של מרדכי גילת. "מזכ"ל הסתדרות המורים מואשם בעבירות של לקיחת שוחד וסחיטה באיומים. כיהן בתפקיד כ-15 שנים", מזכירה כותרת המשנה של ההפניה.

במוסף הפוליטי חוגג גילת את הגשת כתב האישום. "במשך שלוש שנים הצגנו כאן לסירוגין – אני, עוזי דיין ומיכל שבת – קטעים נבחרים מפרשיות השחיתות של מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסף וסרמן, ושל ראש אגף התרבות בארגון, יוסי אפרת. הצגנו כאן שני בריונים גסי רוח שניצלו את מעמדם להשגת טובות הנאה לעצמם ולחבריהם; שני מנוולים שעשו לביתם בכספי המורים; שני עזי מצח שסחטו על-פי החשד את סוכנת הנסיעות של הארגון ועד היום לא הביעו חרטה", הוא כותב.

"נכון, לא מדובר בכסף גדול, בגניבות עתק, במיליונים. מדובר 'רק' בשחיתות אישית מקוממת, בעבריינים שהפכו את קופת המורים לבנקומט שלהם", מצטדק גילת בהמשך. "מדובר במזכ"ל הסתדרות המורים שחויב לשלם עשרות אלפי שקלים בהליך משפטי פרטי והוציא את הכסף במרמה מהארגון; באדם שהיה צריך להעביר מכיסו הפרטי לעו"ד רונאל פישר 70 אלף שקלים – לצורך הכנת תביעת דיבה נגדי, נגד דיין, נגד שבת ונגד עורך 'ישראל היום', עמוס רגב – והוציא אותם במרמה מקופת הארגון; מדובר בסכום דומה שווסרמן הזרים לעו"ד רונאל פישר מהקופה הציבורית במקום מהכיס הפרטי כדי להגיש תביעה דומה נגד 'הארץ' ואנשי המוסף הכלכלי 'דה-מרקר' טלי חרותי-סובר, סמי פרץ ואיתן אבריאל".

במערכת "ידיעות אחרונות", שכבר כמה שנים מקיימת עם הארגון של וסרמן שיתוף פעולה הכולל מכירת כתבות וטורים בהיקף כספי לא ידוע, קברו אתמול את הידיעה על כתב האישום בטור צד בעמוד 31. המידע על התפטרותו של וסרמן נקבר היום בידיעה קצרצרה שמתפרסמת בתחתית עמוד 7 (יורם ירקוני). עד כמה קצרצרה? אזכור שמותיהם של ארבעת עורכי-הדין המייצגים את הצדדים תופס קרוב למחצית מגוף הידיעה. מי שיחפש הרחבה באחד המוספים יעלה חרס.

בשלוש השנים האחרונות, כשעננה של חשדות כבר רבצה מעל פדחתו של וסרמן, ב"ידיעות אחרונות" המשיכו להזמין אותו לנאום בטקס הסיום החגיגי של מיזם "המורה של המדינה". בעוד חודשיים, בפברואר, יגיע המועד שבו בדרך כלל יוצא לדרך הפרויקט המשותף. מעניין יהיה לחכות ולראות אם גם הפעם – כשהמזכ"ל יושב בבית, מחכה למשפט – יימשך שיתוף הפעולה הפורה בין הארגון ששחיתות פשתה בו לבין העיתון שעורכיו משחיתים שוב ושוב את הכפופים להם.

בין אם תתבטל השותפות האסטרטגית ובין אם לא, בעיתון כבר מסמנים אלטרנטיבה: "ועידת החינוך של 'ידיעות אחרונות' ו-ynet יוצאת לדרך", מבשרת כותרת המתפרסמת היום בעמוד 11. מקריאת ידיעת הקידום של הכנס (תמר טרבלסי-חדד) עולה כי נותנת החסות החדשה נבחרה גם היא מתוך שק הארגונים עתירי הנכסים והפרשיות המפוקפקות: קק"ל. בשנים האחרונות הזרים הארגון ל"ידיעות אחרונות" מיליוני שקלים עבור רכישת תוכן.

חינוך

"אני בשיחה", מדור הראיונות של איילת שני ב"מוסף הארץ", נושא השבוע את הכותרת "נצחון הנאציזם היה קודם כל מהפכה חינוכית". המרואיינת היא ד"ר תמר קטקו, שחקרה ספרי תעמולה ששימשו את מערכת החינוך הנאצית. החטיבה החותמת את הראיון מוקדשת לחינוך שקיבלה המרואיינת בביתה, מהוריה ניצולי השואה: מוזיקאית שניגנה בכפייה לד"ר יוזף מנגלה ("ברגע שתזייפי, הכלב שלי יטפל בך") ואיש זונדרקומנדו שהיה ממפקדי ההתקוממות באושוויץ ("הם לא רצו להרוג אותו – רק דפקו לו את הלשון בקיר עם מסמר, כדי שיהיה אילם, שלא יוכל לדבר ולספר מה היה").

"מה שמסוכן הוא החיבור בין האינטליגנציה הגבוהה לפנאטיות. כמכשיר פוליטי. ככלי לשליטה", אומרת קטקו. "אנשים נשאבים לזה. האדם הוא יצור מתמכר. רק צריך לתת לו מהות וסיבה, והוא שלך. אבא שלי הבין את זה. אותי גידלו שאסור להתמכר לכלום. אבא שלי אמר לי – את לא שותה, את לא מחוררת את הגוף, את תמיד בשליטה, תמיד עם עיניים פקוחות. שלא תהיי בתעתוע. שאף אחד לא יערפל אותך. אף פעם. הוא הוציא אותי לאימונים בשדות, העיר אותי בלילה. מה השעה? תגידי לי בלי שעון, תסתכלי על הירח".

"רצה להציל אותך", מעירה המראיינת.

"כן, שלא אלך אחרי מישהו. הוא ידע שאידיאולוגית זה מסוכן, ששליטים יכולים להיות מסוכנים. אז את לא. את לא תקשיבי לאף אחד. את תדעי תמיד מה את עושה כל הזמן. עלייך אף אחד לא ישפיע. אותך אף אחד לא יכבוש".

סימנייה

"זאת היתה הופעה טובה במיוחד, אחת מאותן הופעות שאף אחד מהנוכחים, לא המוזיקאים ולא הקהל, לא רוצה שייגמרו. על הבמה עמדו 'צ'רלי מגירה ונערת ההפקר'. מיכל קהן, 'נערת ההפקר', לא זוכרת איפה היתה ההופעה, אבל היא זוכרת שכשהלהקה ירדה מהבמה, המתופף שניגן איתה ועם גבי אבודרהם, הלוא הוא צ'רלי מגירה, הביע את אכזבתו מכך שההופעה הסתיימה, הקסם פג וצריך לחזור לחיים הרגילים. אילו אבודרהם היה אדם שגרתי, הוא בטח היה אומר למתופף: 'ואללה, באמת מבאס'. אבל אבודרהם היה אדם ומוזיקאי בלתי רגיל. 'אל תדאג', הוא אמר ברצינות תהומית למתופף המאוכזב, 'ההופעה אולי נגמרה אבל היא ממשיכה להתקיים בממד הנצחי'" (פסקת הפתיחה של בן שלו לכתבת סיכום חייו של צ'רלי מגירה, שבחודש שעבר נמצא מת בברלין).

סופו של טור

במוסף "אתנחתא" של "בשבע" מתפרסם הטור האחרון של אבי סגל, אחרי 697 טורים ולמעלה מ-14 שנים, חלקן תחת שם בדוי. לרגל הפרידה מקוראיו מסביר להם בעל הטור מדוע הוא עושה זאת. "כתיבת הטור הפכה קשה מיום ליום, והפעם לא בגלל העצלנות הרגילה", הוא כותב. "הפעם זאת היתה תחושת הבלוף. נושאי הכתיבה, מהאקטואליה הקשה ועד קוצו של היו"ד במקש הסמארטפון, נראו לי יותר ויותר רדודים וחסרי ערך. המבט שלי הפך מרוחק, כמו ממעוף הציפור, ובפרספקטיבה הזאת כמעט הכל נראה חסר חשיבות לעייפה.

"הדיונים האקטואליים כבר מזמן נראים לי כמו דיבורי סרק וכיפופי ידיים של כלי משחק חסרי מודעות עצמית. העניינים החשובים באמת מנוהלים מעל לראשינו, וגם השיח הפוליטי עצמו – מבדר ככל שיהיה – מתחיל ונגמר בספינים של בעלי השררה וההון. לרוב אין בו יותר תוכן מאשר בכל תוכניות הלחם והשעשועים שאנחנו מוצאים בערוצים המסחריים. לפעמים, כמו בתחום הספורט, אנחנו מבינים את הבלוף ויודעים שהוויכוחים והצעקות הם לא יותר מאוויר חם".

פנקס המיואשים

"למען הסיכוי לשוב לשלטון, השמאל הישראלי זקוק לטראמפ משלו" (כותרת של טור מאת חמי שלו, "הארץ").

הגדול מכולם

לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על נוהג גרפי ייחודי שאימצו לעצמם עורכי "ישראל היום": כשבכתבה כלשהי עולה הצורך לפרסם מקבץ של תצלומי ראש של פוליטיקאים, ראשו של ראש הממשלה תמיד יהיה הגדול מכולם. היום, בראש טורו השבועי של מתי טוכפלד, נדפסת מוטציה של היציר הגרפי הזה: ביבי עדיין גדול מכולם, אבל יריבו מימין, בנט, התכווץ.

ענייני תקשורת

חופש הביזוי. במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה של יפעת ארליך העוסקת באיסור החוקי להשחית את דגל המדינה. "ערעור של חרדי שהורשע בניסיון להצית את דגל ישראל יגיע בשבוע הבא עד בית-המשפט העליון, שיצטרך להחליט בשאלה עקרונית: האם ביזוי הדגל מותר במסגרת חופש הביטוי, או שההגנה על רגשות הציבור גוברת", נכתב בכותרת המשנה.

בשכונה. קרולינה לנדסמן מראיינת ב"מוסף הארץ" את אמג'ד עומרי, העורך בפועל של העיתון הפלסטיני "אל-קודס". "לא מרשים לעיתונאים שלנו לעבוד בתוך ישראל. רק מי שיש לו תעודת עיתונאי ממשלתית יכול להיכנס, אבל לרוב הם לא נותנים. בעיתון שלנו, למשל, נותנים רק 10–12 תעודות לכל העיתון כל שנה", אומר עומרי. "אנחנו מפרסמים את כל המאמרים, גם מימין, גם משמאל, גם מהמרכז", הוא מוסיף בהמשך הראיון. "אנחנו מעוניינים שהקורא הפלסטיני יקבל תמונה אמיתית על מה שקורה בישראל, לא רק גדעון לוי ועמירה הס. הנה, היום תירגמנו את תמי ארד, עוזי ברעם, צבי בראל. הנה מאמר של קלמן ליבסקינד. זה ההבדל בינינו לבין העיתונות הישראלית, שאתם לא מעוניינים לשמוע או לראות או לתרגם ידיעות ומאמרים שלנו. הישראלי הממוצע לא מכיר את הפלסטינים".

ברשת. בהמשך "מוסף הארץ" מתפרסם מאמר של יובל דרור העוסק בענישה מקוונת. "לחברות הטכנולוגיה יש יכולת להעניש גולשים ופושעים דיגיטליים בדרכים שאינן קשורות לרשויות החוק. ההשלכות של כך עצומות", גורסת כותרת המשנה של הרשימה.

גלי-צה"ל. ב"7 לילות" מתפרסם ראיון הפרישה של אלי ישראלי מגלי-צה"ל, אחרי 42 שנות שידור (רז שכניק). בהתאם לאופי הפרישה (בכותרת המשנה נכתב שישראלי "נבעט" החוצה, בתחנה טוענים שלא ניתן היה להאריך את העסקתו בגלל סיבות ביורוקרטיות), המרואיין בא בטענות למפרישיו. "צריך להיות עיוור כדי לא לראות מה קרה", הוא אומר. "הניסיון להזיז את רזי ברקאי שלא צלח, תודה לאל, הצירוף של אראל סג"ל. בשנים האחרונות יש יותר חובשי כיפה ממה שראיתי בכל 42 השנים שלי שם. בדיוק כמו אצל ביבי בלשכה".

כשהוא נשאל על מפקד התחנה והעורך הראשי, ירון דקל, ישראלי משיב במלים קשות. "הוא משרתם של כל אדוניו. הוא ת"פ [תחת פיקוד] של שר הביטחון, של ראש אכ"א. הוא רוצה למלא את תפקידו לשביעות רצונם ולכן החל להצעיד את התחנה ימינה. ראש הממשלה מתווה דרך, נותן הוראה. זה עובר מאחד לשני עד שלא יהיה אדום בגל"צ. ביבי הפך את השליטה בתקשורת לאמנות".

ניר גונטז', במדורו הקבוע ב"מוסף הארץ", משוחח השבוע עם עו"ד עודד סבוראי, פרקליטו וידידו של תא"ל עופר וינטר ומי שהדברים המסולפים שמסר בראיון לגלי-צה"ל היו התירוץ לעוד השתלחות מניפולטיבית של ראש הממשלה (ואחרים) ברביב דרוקר. סבוראי מתפתל כהוגן, ובאופן טבעי זוכה לשטיפה מהמראיין, אבל בין ההתפתלויות גם מתחדד מה בדיוק הפריע לו בסיטואציה שבה ניסה חייל לשעבר של וינטר להוציא ממנו הודאה מוקלטת.

"אני מקווה שיש בך חלק שיודע שמה שעשתה מערכת 'המקור' זו עיתונות מעולה. ככה פועלת עיתונות. אני מקווה בשבילך שאתה יודע את זה", מטיף לו גונטז', וסבוראי משיב: "דעתי שונה בתכלית מדעתך. אני מאוד מקווה שיש חלק בך ובמערכת 'המקור' שיודע שלא מנצלים אמון בין מח"ט לחייל לשעבר, שכך לא פועלים. יש גבול...". "אפשר לחשוב, 'אמון של המח"ט'", מפטיר המראיין.

ב"בשבע", החינמון החרד"לי, מקדישים לפרשה את המדור הקבוע "שאלת השבוע", שבו מתבטאים מדי שבוע שלושה אורחים על סוגיה אקטואלית. השבוע, לצד עמדותיהם הצפויות של זיו מאור ("פסולת עיתונאית") ואמנון שומרון (שטוען שהתנועה לחופש המידע היא ארגון המקיים "זיקה לארגוני השמאל הקיצוני"), מתארחת תהילה שוורץ-אלטשולר.

"בעשור האחרון מתרחשת בתקשורת הישראלית מהפכת גיוון. לא עוד שוק תקשורת מונוליתי, שמאלי, מנוכר לציבורים רחבים בחברה הישראלית", היא אומרת. "אבל מי שיתבונן במהפכה בעין בוחנת יראה שמדובר בתהליך שבו אנשי הימין תופסים עמדות של פובליציסטים, אורחי תוכניות אירוח ומגישי תוכניות רדיו. אין עדיין כמעט עיתונות תחקירים בתוך כלי התקשורת הימניים, ויש מעט אנשי ימין שעובדים בעיתונות תחקירים כמו זו שמייצרים 'המקור' או 'עובדה'.

"כדי לייצר עיתונות חוקרת צריך הרבה סבלנות, עמוד שדרה וגם כסף – כי לפעמים משקיעים חודשים ארוכים בסיפור רק כדי לגלות שאין בו ממש. כדי להיות עיתונאי חוקר אין צורך באובססיה כלפי נציג שלטון כזה או אחר, אלא בתודעת שליחות. וזו, ממש כפי שראינו ביחס לפובליציסטיקה, בוודאי שאינה נמצאת רק בצד אחד של המפה הפוליטית. לכן, הביקורת על דרכי הפעולה של דרוקר מפספסת עניין מהותי. אין לבקר את עצם הפעילות, אלא את העובדה שחסרה בישראל עיתונות תחקירים מימין".

קלמן ליבסקינד, אחד מאותם תחקירני ימין נדירים, מקדיש השבוע את שלושת עמודיו ב"מעריב" למאמר פובליציסטי שבו הוא מנתח את הפרשה. ב"גלובס" כותב יונתן כיתאין על מכתב ההתרעה החריג של חדשות 10 לגלי-צה"ל, ובו דרישה להתנצלות בשל דברים שהשמיע אראל סג"ל בתוכניתו. "ככלל", מצטט כיתאין מהמכתב, "אנחנו מתנגדים לפתיחה בהליכים משפטיים נגד גופי תקשורת, מהלך שעלול לפגוע בחופש העיתונות, אלא שכאן נקטה גלי-צה"ל פעולה שנועדה לפגוע בלגיטימיות של עיתונאי, לפגוע בגוף שידור ובכך לפגוע בעצמה בחופש העיתונות".

"גלובס". במהדורת סוף-השבוע של "דה-מרקר" מתפרסמת כתבה רחבת היקף של נתי טוקר על המאבקים הפנימיים בעיתון "גלובס" על רקע נסיונות מכירת חלקו של בעל השליטה לשעבר, אליעזר פישמן.

"אני אפילו כבר לא חושב על העיתון ולא עוקב אחר תהליך המכירה", אומר פישמן בראיון ליהודה שרוני מ"מעריב". הראיון המוזר, שבו מפרשן פישמן את גזר דינו של נוחי דנקנר, מתגלגל באופן טבעי גם לקשרים בין שני הטייקונים הקורסים. "זה נכון שבזמנו נוחי דנקנר התעניין בקניית העיתון וכבר סגרנו עקרונית על מחיר של 150 מיליון דולר ואת הפרטים האחרים. בשלב מסוים הוא התעייף וכבר לא היה לו אוויר".

בכתבה של "דה-מרקר", בין הפרטים החדשים על ביצועי החברה (לפי טוקר, בעשור האחרון הפסיד "גלובס" 100 מיליון שקל) והתיאורים על הנתק בין העורך חגי גולן וסגנו אלי ציפורי, ועל הדומיננטיות הגוברת של המנכ"ל איתן מדמון, נשמעים גם קולות מהסוג שבוקע לאחרונה מגוף תקשורת אחר שנקלע לתקופת דמדומים. "בעידן הנוכחי, אחרי עזיבת פישמן והשתלטות הכונסים, העיתון מתנהל אמנם בכאוס, אבל עיתונאים במערכת אומרים כי דווקא ניתן חופש עיתונאי מלא ואין מעורבות זרה", כותב טוקר.

התיאור הזה, שנשמע בחודשים האחרונים גם מפי עובדי רשות השידור, נראה אולי כמו סיבה לאופטימיות – אבל צריך לקחת אותו בעירבון מוגבל. הסיבה להורדת הלחץ (ככל שמדובר בתיאור מהימן) אינה רוח של חופש שנחתה לפתע על ראשי המערכת וההנהלה, כי אם הבנה שהסוס שפעם הוחזק קצר כבר מתקרב לרגע נפיחת נשמתו. אפשר לתת לו לשוטט, הוא לא יברח. מקסימום יגררו בחזרה את הגוויה עם טרקטור.