הגיליון הראשון של כתב-העת המהודר "עוד!" מצטרף לגל של פרסומים מן העת האחרונה, היוצאים נגד תרבות הצריכה בחברת ההמונים הקפיטליסטית של זמננו: החל בתרגום ספרו החשוב של גי דבור "חברת הראווה", דרך רב-המכר "NO LOGO" וכלה בפרסומים של קבוצת התקשורת העצמאית "אינדימדיה".

עם פתיחת החוברת מוצאת עצמה הקוראת בתוך דיסקוטק של דימויים חזותיים: צילומים מעוררי בחילה של חלקי עוף; דוגמניות מוגדלות חזה בבגדי-ים; מגוון תרופות צבעוניות; פעוטות מתנודדים מעל הריסות בטון ושלל שלטי חוצות.

הטקסטים מועטים, ופרט לאחדים המעמידים אמירה שלמה יותר, מורכבים רובם ממשפטים קצרים דמויי סיסמאות פרסומת. המסרים, שאינם מתארגנים לכדי משנה סדורה, קליטים וחד-משמעיים: "מתי נקנה אוויר בבקבוק?", "ואיזה ריח יש לבית הרוס?", "כסף קונה חופש" וכו'. למיטב הבנתי, עיקר הביקורת הוא על הכפפת החיים כולם להיגיון הקפיטליסטי של השוק: הפיכת אנשים לסחורות, פגיעה בסביבה וכיוב'. לאלה מצטרפות אמירות על דיכוי נשים, דיכוי פלסטינים, דיכוי מזרחים, דיכוי בעלי-חיים ודיכוי חופש המידע. אין ספק כי כל אחד מה"דיכויים" הוא בעיה מוסרית-חברתית חמורה וראויה לביקורת, אך לדעתי אלה בעיות שונות, שחשיבותן שונה. כל אחת מהן דורשת התייחסות נפרדת. הפיכת כולן לסימפטומים של ה"מחלה הגדולה -שוביניזם כלפי השונה ממני", כמאמר אחד הכותבים, משטיחה אותן, מעקרת אותן מדחיפותן והופכת אותן ל"מותג" אופנתי שנעים להתהדר בו.

לפי "עוד!", בעידן המהפכה התקשורתית, המוציאים לפועל והאחראים להפצה של אידיאולוגיית המותגים הם אמצעי התקשורת. התקשורת היא חלק מהשיטה, קרי, נשלטת על-ידי אילי-הון ומקדמת אינטרסים כלכליים במסווה של מסירת מידע. באמצעות הצפתנו באינסוף פרסומות, התקשורת מטמטמת את חושינו וגורמת לנו להאמין שאנו "חופשיים לבחור" מתוך מגוון אפשרויות. היא אינה מספרת לנו כמה רעות נעשו כדי לאפשר את המוצר המוצע, כמה הוא יזיק לנו ועד כמה בעצם אין לנו ברירה אלא לצרוך עוד ועוד. בכך היא מועלת בתפקידה ועושה שימוש ציני בכוח העומד לרשותה.

מתוך מטרה לחשוף את השקר, משתמשים יוצרי "עוד!" באותן טכניקות של "השיטה" התקשורתית. והיא עובדת. פרט לפועלים הרומנים ולילדים הפלסטינים המככבים בכתב-העת, שבוודאי לא יוכלו להרשות זאת לעצמם - יוכל כל אחד מכם לרכוש לעצמו קצת חתרנות בכרומו צבעוני, במחיר של 40 ש"ח בלבד.

גיליון 38, מאי 2002