האגודה לזכות הציבור לדעת שיגרה לאחרונה איגרת לשר הביטחון אביגדור ליברמן ובה הבהירה שעל-פי חוות דעתה יש לו הסמכות המלאה לזמן אליו את מפקד גלי-צה"ל, ירון דקל, ולנזוף בו על הנעשה בתחנה. לא זו אף זו, לדעת האגודה שר הביטחון צריך לעשות זאת כדי לתקן את ה"עיוותים" בתחנה. עו"ד זיו מאור, מנכ"ל האגודה, הסביר בתוכנית "קול העין" מדוע שלח את המכתב לשר. להלן גרסה ערוכה של השיחה שקיים עם מנחי התוכנית, אורן פרסיקו ונמרוד הלברטל.

"לפני חודשיים הציבור הישראלי סער בעקבות ההחלטה העריכתית האומללה בגל"צ לעשות כבוד למשורר האנטישמי מחמוד דרוויש", אמר מאור, "והתעוררה שוב השאלה מה עושים עם הבעיה הזאת שנקראת גלי-צה"ל. שר הביטחון ביקש לזמן את מפקד גל"צ לבירור וקיבל התייחסות מהיועץ המשפטי לממשלה שלפיה הדבר אסור. עד כמה שאנחנו מבינים את החוק, זה לא המצב. הסמכות להתערב בנעשה בגל"צ בתקופת הביניים שאנחנו נמצאים בה, בין סגירת רשות השידור לבין תחילת הפעילות של תאגיד השידור הציבורי, מסורה לשר הביטחון – וייתכן שגם אחרי תחילת הפעילות של התאגיד זה עדיין יהיה מסור בידיו של שר הביטחון".

מה הקשר בין סגירת התאגיד להתערבות שר הביטחון?

"בחוק רשות השידור יש סעיף, שלא נעשה בו הרבה שימוש לאורך השנים, שלפיו רשות השידור היא האחראית של התכנים הלא-צבאיים בגל"צ. מליאת רשות השידור הקימה לאורך השנים 'ועדות גל"צ' שלהלכה היו אמורות לפקח על התוכן הלא-צבאי בגל"צ. בפועל, בסמכות הזו לא נעשה כל שימוש.

"חוק תאגיד השידור הציבורי פירק את רשות השידור מכל סמכויותיה, ואת סמכויות הניהול השוטף של רשות השידור העביר לכונס הנכסים הרשמי. הסמכות לפקח על התכנים של גל"צ אינה נוגעת לניהול השוטף של רשות השידור, ולכן היא לא מסורה בידי כונס הנכסים הרשמי. לעומת זאת, כל ההוראות בחוק השידור הציבורי שנוגעות לתאגיד השידור הציבורי נכנסות לתוקף רק אחרי שהתאגיד יתחיל לשדר, ואנחנו עדיין לא יודעים מתי בדיוק. בנסיבות אלה אנו פונים לחוק יסוד: הצבא, שקובע שמי שמפקח על מה שנעשה בצה"ל בכללו, לרבות גל"צ, שהיא יחידה צבאית, הוא שר הביטחון".

מה לגבי המהות? אתם אומרים שצריך לתקן את העיוותים בגל"צ. נניח שאתה היום שר הביטחון, מה אתה עושה? אילו עיוותים אתה מתקן ואיך?

"מוכר אותה. הופך אותה לגוף פרטי, שיהיה חשוף לרחשי הציבור באמצעות החשיפה שלו לפרסומות ולצרכים של המפרסמים. ככה אני מחבר את גל"צ לציבור ולצרכים שלו ולא הופך אותו לגוף עצמאי נטול כל פיקוח שמקדם סדר יום של מיעוט בחברה הישראלית".

זה חלק מתפיסת עולם שמתנגדת באופן עקרוני לשידור ציבורי, נכון?

"נכון. בוא ננסה להבין את הבעיה של התקשורת בישראל ולמה התקשורת בישראל היא לא תקשורת חופשית: יש מדינות דיקטטוריות, טיראניות, שבהן התקשורת נמצאת בבעלות הממשלה והממשלה מעורבת ישירות בנעשה בהן מבחינת התוכן. וזה כמובן מצב שאיננו רצוי, והוא גם לא המצב בישראל. יש מדינות שבהן התקשורת חופשית לחלוטין במובן הזה שהתקשורת היא מסחרית והיא קונה את הצדקת הקיום שלה בכך שהיא מאתגרת את סדר היום הפוליטי בנושאים שבאמת מעניינים את הציבור. בישראל, אם ניקח לדוגמה את תחום הרדיו, יש לנו שתי תחנות ארציות שעוסקות באקטואליה. שתיהן בבעלות המדינה. שתיהן לא מחויבות להציג שורת רווח כדי להצדיק את הקיום שלהן, ולכן הן לא מייצגות את הציבור בשום מובן ודרך".

לשידור ציבורי יש יכולת לבקר בעלי הון שאין לשידור המסחרי. האם אין זה ערך שכדאי לקדם?

"גם לבעל הון א' יש אינטרס לבקר את בעל הון ב'".

אבל יש גם בעלי הון בעלי אינטרסים משותפים. האינטרס של ההון עצמו. האם לא ראוי שיהיה שידור משוחרר מכבלי ההון שיוכל להעלות את הטענות נגד ההון?

"אתה מעלה כאן בעיה תיאורטית, שלא קיימת במדינות שבהן יש עיתונות חופשית אמיתית. כמובן שיש בעלי הון שמחזיקים כלי תקשורת שלא מבקרים את עצמם, אבל לכלי התקשורת האלה יש מתחרים שמבקרים גם מבקרים את בעלי ההון שמחזיקים בכלי התקשורת המתחרים. לעומת זאת, אנחנו עוסקים בבעיה אקוטית ממשית. הציבור בישראל לא מוצא את ביטויו בתקשורת המרכזית".

אבל מה לגבי האינטרסים המשותפים לכל בעלי ההון? למשל, הקומפלקס הצבאי-תעשייתי בארצות-הברית. זה קומפלקס עצום ממדים, שפועל בזכות המבנה המסוים של הכלכלה האמריקאית ויכול להיות שכל מיני בעלי עסקים גדולים, או תורמים למפלגות, או בעלי הון שגם תורמים למפלגות וגם מחזיקים בערוצי שידור כאלה ואחרים, היו רוצים שהקומפלקס הזה ימשיך לשגשג. לעומת זאת, בציבור הרחב יכול להיות שיש אנשים שחושבים שעדיף להעביר חלק מהמשאבים לדברים אחרים. כלי תקשורת ציבורי, באופן עקרוני, יכול להיות משוחרר מהאינטרסים המשותפים לאוליגרכיה השולטת בשוק כזה או אחר ולבקר אותה. זה לא נשמע הגיוני?

"לא, זה לא נשמע הגיוני. ראשית כל, האם אתה יכול לומר לי במלוא הרצינות שהתקשורת הפרטית והמשוחררת בארצות-הברית נוהגת שלא לבקר את קומפלקס התעשיות הצבאיות בארצות-הברית? בוודאי שכך היא נוהגת. הסוגיה הזו היא סוגיה שמטרידה את הציבור האמריקאי ומטופלת בכלי התקשורת משום שהאינטרס הראשון במעלה של כלי תקשורת הוא לקנות את אמונם של הצופים והמאזינים שלו. כך מתפרנסים.

"אם יש טייקון מסוים שהוא גם בעליו של כלי תקשורת וגם מעורב מבחינת מניותיו בקומפלקס הזה – אז בכלי התקשורת המסוים הזה אתה לא תמצא את הביקורת בנושא הזה, אבל אי-אפשר לומר שקיים קונגלומרט, איזשהו קרטל של כלי תקשורת, שנמנעים במכוון ובמשותף מלעסוק בנושא מסוים משום שהוא משרת את מעמד ההון".

אז קח לדוגמה את המקרה של "ישראל היום". שוק התקשורת המודפסת בישראל הוא לא באמת חופשי כיוון שמיליארדר מפסיד כאן מיליונים כל חודש. הוא מציף את הרחובות בחינמון עבה ומכובד למראה. האם איזשהו כלי תקשורת ציבורי לא יכול לשמש משקל נגד להצפה כזו של השוק?

"התקשורת הציבורית בישראל היא הגורם לתופעה הזו. התקשורת הציבורית בישראל היא זו שגורמת לכך שלא ניתן בשום פנים ואופן לקיים מודל עסקי, רווחי של כלי תקשורת. אם אני מחר בבוקר מצליח להשיג רישיון מהרשות השנייה להקים תחנת רדיו ארצית שתתחרה בגל"צ וברשת ב', אני צריך להציג שורת רווח. גל"צ ורשת ב' לא צריכות, ועוד גל"צ פטורה מחוק חובת שכר מינימום משום שהיא מעסיקה חיילים. בתנאים האלה התקשורת בישראל היא לא עסקית. וכאשר אתה לא יכול לסמוך על האינטרס השקוף והגלוי של מי שמנסה למכור לך עיתון – אתה לא יודע מה האינטרסים האמיתיים.

"המקרה של שלדון אדלסון הוא עוד מקרה טוב, משום שאנחנו יודעים בדיוק מי זה שלדון, אנחנו יודעים מה סוג הקשרים שיש לו עם ראש הממשלה וכשאתה מחזיק 'ישראל היום' ביד – אתה יודע בדיוק לְמה לצפות. האם אותה תופעה מתרחשת גם אצל עמוס שוקן ונוני מוזס? אני לא יודע, אני לא יודע את האינטרסים שלהם".

אם כך, עדיף "ישראל היום" על פני רשת ב' או ערוץ 1?

"רשת ב', גל"צ, ערוץ 1 הם חרפה לדמוקרטיה הישראלית, כיוון שהם חלק מהממשלה. ממשלה שמחזיקה בבעלות על כלי תקשורת היא מעקש של חופש הביטוי ומשכך מעקש לתפקודו של מערך דמוקרטי".

בהכנת הכתבה סייע איתמר מרגלית

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.