אני מדבר עם שירות הלקוחות של הסלולרי. הבחורה הצעירה אומרת לי שאני משלם 12 אגורות על SMS. אני עונה: "אבל לפני כמה שנים הצטרפתי לחבילה של 9 אגורות". היא משיבה מיד: "זה בלי מע"מ". כמובן, כמו שהיא יודעת היטב, 9 אגורות גם בתוספת מע"מ לא הופכות ל-12. אבל היא מנסה – אולי יצליח. יתר על כן, אני זוכר אותו דיאלוג בדיוק בשיחה אחרת עם נציג החברה לפני שנתיים על מחיר זעיר אחר. כלומר, זאת טכניקה. לא ברור מי מלמד אותה ואיך היא עוברת מפה לאוזן, אבל זאת טכניקה.

לא 3 האגורות האלה משנות כאן – ואפשר להוסיף עליהן עוד הרבה צורות אחרות של שקרים גדולים יותר או קטנים יותר (למשל: "ואני גם נותן לך מתנה...") – כי העניין העקרוני באמת הוא תרבות השקר שחברות מהגדולות והבולטות במשק מקדמות. החברות המכובדות והמהוגנות האלה מפעילות מערכות של שקר שיטתי, שמעל ראשן מתנוססת הכותרת השקרית מכולן: "שירות לקוחות" (את מי משרתים משרתי הלקוחות?).

החברות הללו – והאירוניה העצובה היא שחברות התקשורת הן כנראה המובילות בכך – מחנכות מאות או אלפי צעירים שהתגובה הראשונה לתלונה של לקוח היא שקר. מחנכות אותם כמה קל, טוב ומועיל לשקר, ושבשביל לסחוט עוד כמה אגורות מותר לשקר. ומה שבאמת עצוב כאן זה שבשבילן זה עוד כמה אגורות או עוד כמה עשרות מיליונים – אבל ההשלכות של המערכות האלה על כולנו הן בתחומים חשובים הרבה יותר: השלכות על מה שאפשר לכנות אקולוגיה תרבותית. הן תורמות לעיצוב תרבות של שקר וציניות. ובמידת מה אולי הן כבר עיצבו אותה; כמו שזה נראה, יש הסכמה שבשתיקה בין החברות האלה שכך נוהגים בלקוח. חברות מתחרות מסתמכות על כך שגם האחרות משקרות – זה טוב לכולן.

מי שטובל ידיו בפעם הראשונה בהתמודדות עם "שירות לקוחות" בוודאי יהיה מופתע בעיקר מהשיטתיות של מערכת השקר. היא ניכרת בכל תווי המנגנון: החשבוניות שאינן ניתנות לפענוח, טכניקות המכירה המיומנות, ההצעות המורכבות (תקנה חבילת תוכן שאתה לא צריך, ואנחנו נחזיר לך את הכסף בתנאי ש...), ואפילו הגודל והנוכחות של המנגנון – כדי לטפל בבעיות של לקוחות לא צריך מנגנון כל-כך גדול (למשל: לעלות שלוש רמות עד שמישהו באמת מתייחס לתלונה שלך); צריך אותו, לעומת זאת, אם השיטה הכללית היא ליצור באופן עקבי בעיות, אי-בהירויות וחיכוכים.

כמובן, לא כל החברות הגדולות – ואפילו לא כל אלה שקיבלו הרשאה לקחת לנו כסף ישירות מהחשבון – שותפות לתרבות השקר. נדמה לי שסימן בדוק לכך הוא היקף הפרסום של החברה. ככל שהחברה מציפה אותנו בפרסומות חייכניות, אופטימיות ואוהבות אדם, כך אפשר לשער ששירות הלקוחות שלהן יהיה מכוער ושקרי יותר. זה בעצם עיקרון כלכלי פשוט: כיוון שכבר השקיעו כל-כך הרבה כסף וכישרון כדי לחייך אלינו דרך הטלוויזיה, יהיה זה בזבוז טהור להיות באמת אדיבים אלינו גם במציאות.

זאת כלכלה של שקר. אפשר לומר שהחברות האלה שמחייכות מעל המסך ומרמות במציאות בסך-הכל מצייתות להיגיון של הכסף. אם אפשר לעשות עוד אגורה, אז אי-אפשר לסרב להזדמנות לעשות עוד אגורה. למעשה, פרס נובל בכלכלה הוענק למי שהכיר, במובלע, במרכזיותו של השקר בכלכלה. ג'ורג' אקרלוף, חתן הפרס בשנת 2001, זכה לתהילה בעיקר בשל מאמר שהדוגמה העיקרית בו היא שוק המכוניות המשומשות. אקרלוף שאל: מדוע מחירה של מכונית יורד מרגע שהיא יצאה מאולם המכירות – גם אם המכונית עצמה לא השתנתה? והתשובה שלו היתה: כיוון שבשוק המכוניות המשומשות למוכר יש תמיד יותר מידע על מצבה של המכונית מאשר לקונה. כל מי שקנה או מכר מכונית משומשת יודע מה מסתתר מאחורי הניסוח הדיפלומטי הזה: המוכר "יודע יותר" פירושו אינו אלא "משקר", "מסתיר", "מסבן".

עם זאת, לומר שהחברות האלה בסך-הכל מצייתות להיגיון של הכסף זה לחלץ אותן בזול. יש מחסומים שהיו יכולים למנוע מהן לציית לו. למשל: הגינות, כבוד לאדם ואפילו נימוסים, במובן העמוק של המונח. נדמה שזה אופייני לתרבות הישראלית העכשווית שהמחסומים האלה רופפים. מדוע? יש לי השערה: אולי זה משום שכל-כך הרבה זמן היינו בטוחים שאנחנו חברה קולקטיבית וסולידרית, עד שהתעוררנו וגילינו שאנחנו ההפך המוחלט. ממש כשם שהיינו בטוחים שאנחנו חברה סוציאליסטית עד שהתעוררנו וגילינו שמשתולל כאן הקפיטליזם האכזרי ביותר. בכל אופן: בישראל היום קשה לומר "לא" לכסף. תסתכלו, לדוגמה, על הסדרה "מסודרים" (אבל על כך בפעם הבאה).