ב-20.5.97, בשעה 17:00, הפעילה חברת החדשות של הערוץ השני גל פתוח, לקראת פרסום מסקנות היועץ המשפטי לממשלה בפרשת בר-און. את הדיווח, שהחל שעתיים לפני מועד מסיבת העיתונאים של אליקים רובינשטיין ועדנה ארבל, ניהלו מהאולפן שני המגישים הקבועים, יעקב אילון ומיקי חיימוביץ', בעוד שבזירות ההתרחשות היו מפוזרים ארבעה כתבים: בחצר הקדמית של משרד המשפטים התמקמה דנה וייס, הכתבת לענייני משפט, בחצר האחורית משה נוסבאום, הכתב לענייני משטרה, וליד לשכת ראש הממשלה ישבו על במה רעועה, זה לצד זה, שני הכתבים הבכירים של הערוץ השני, עמנואל רוזן וגדי סוקניק.
מיקומם של סוקניק ורוזן לא תרם דבר לשידור, פרט ללהטוט הצורני שבעצם הצבתם מול משרד ראש הממשלה, שכן בשתי שעות השידור של הגל הפתוח הם לא ריאיינו ולו אדם אחד בשטח. יתרה מכך, ראש הממשלה, כמעט בכל אותה העת, ישב בביתו, למרות דיווחים ש"הוא עומד להגיע בכל רגע", או ש"בעצם אולי הוא כבר הגיע מכניסה אחרת אל תוך לשכתו".
על שולחנם של סוקניק ורוזן היו מונחים כלי העבודה שלהם – ביפר ופלאפון לכל אחד. השניים הראו לצופים בשידור חי כיצד מתבצעת מלאכתם העיתונאית. היישר מהדיווחים שקיבלו דרך מכשירי הפלאפון והביפרים, הם העבירו את המידע לציבור.
כבר בתחילת השידור הודיעו השניים על עיכוב בפרסום מסקנות הפרקליטות. מלכתחילה, טוען מנכ"ל חברת החדשות שלום קיטל, לא היתה כוונה לפתוח את השידור שעתיים לפני מסיבת העיתונאים, אלא שהיא נדחתה, ובמצב שנוצר לא היתה לערוץ 2 דרך חזרה. בניגוד לרדיו, שיכול להשמיע שירים, נאלצה מחלקת החדשות של ערוץ 2 למלא את הזמן במלל. התוצאה: רוב הדיווחים של השידור החי היו במקרה הטוב ספקולציות. היו גם טעויות חמורות.
הספקולציה הראשונה היתה של משה נוסבאום. הוא זיהה את ניצב יעקב גרוסמן מגיע למשרד המשפטים, כשעה וחצי לפני מסיבות-העיתונאים. באותה שעה הדו"ח כבר היה כתוב. צוות הפרקליטות עמל על הניסוחים והתיקונים האחרונים. "אני מניח שרוצים לדווח לי על המסקנות", ענה ניצב גרוסמן לשאלות העיתונאים מדוע הגיע למשרד המשפטים. "אולי שאלו אותו משהו חדש שקשור לחקירה?", שאל יעקב אילון את נוסבאום מהאולפן. "בהחלט ייתכן", ענה נוסבאום, והמשיך לדווח על תווי הפנים של גרוסמן והאנשים במשרד, "שאולי מעידים על משהו".
דקות אחדות מאוחר יותר עבר השידור אל שני הכתבים בפתח משרד ראש הממשלה. רוזן: "אני לא זוכר כזה מתח, כזאת דריכות וכזאת מבוכה [...] אין לנו אפשרות להיכנס אל תוך המשרד". לאחר ראיונות מהאולפן עם משה קצב, שלמה בניזרי וחיים רמון, שבלית -ברירה שימשו תחליפים לגיבורים הראשיים, ולאחר הבאת פרשנויות נוספות, עבר השידור לסוקניק ורוזן. רוזן: "שרנסקי ואדלשטיין יצאו מהלשכה ברוגז. (פונה אל סוקניק) ישראל-בעלייה מונה שבעה מנדטים. הם יכולים לעשות צרות גדולות לנתניהו?". סוקניק: "[...] הם לא ששים לפרוש[...] יחד עם זאת הם כנראה לא יוותרו על הדרישה להדיח את צחי הנגבי. יש סברה כי ראש הממשלה ישתמש בהנגבי כקורבן, אבל נחכה ונראה".
באולפן המשיכו הראיונות. סוקניק דיבר על אפשרות פרישתם של דן מרידור ולימור לבנת מהממשלה. השידור עבר לדנה וייס: "יצאו מפה שתי מעטפות. חרושת השמועות אומרת כי זה הדו"ח היוצא להדפסה, יוצא לבית-הדפוס". למרות שוליות המידע הזה, חשוב לציין כי גם הוא, כמו מידע אחר בשידור, היה שגוי. כחצי שעה מאוחר יותר דיווחה דנה וייס בעצמה על דו"ח הפרקליטות, שיצא "ממש עכשיו" להדפסה. לא במקרה זה וגם לא בהמשך השידור לא באה כל התנצלות על המידע השגוי ששודר קודם לכן. הדרך של וייס לומר לצופים שהפרטים שהיא מוסרת אינם אמינים היתה לייחס אותם ל"חרושת השמועות".
מווייס עבר השידור לנוסבאום. הוא בחר לספר לצופים על תסכולם של העיתונאים: "הכתבים ניזונים אחד מן השני. כל אחד מנסה למצוא את רסיס המידע. ספק רב אם מסיבת העיתונאים תתחיל בשש וחצי". כך נמתח השידור ונמרח. חצי שעה חלפה מראשיתו, וכתבי הערוץ השני לא הצליחו לספק מידע מעניין וחשוב.
ואז עבר השידור לרוזן וסוקניק. "אנחנו שומעים שנינו", דיווח סוקניק, "השליח היה צריך לצאת ולהביא את החומר... רק שנייה (התנצל סוקניק והרים את הפלאפון שהיה מונח לידו), "הלו, רק רגע" (התנצל באוזני המקור העלום ששוחח איתו), "השליח היה צריך כבר לצאת עם החומר, אך יש עיכוב". מדיווח זה היה ברור שדנה וייס טעתה בדיווחה הקודם על מועד יציאת השליח. עד אותו שלב מסרו הכתבים מידע שאינו נכון, אך גם לא ממש חשוב.
34 דקות מתחילת השידור דיווחה וייס את הידיעה שכה ציפתה לה: "ובכן, הדו"ח יצא להדפסה. מעטפה עם שמונים עמודים. אנחנו כמובן מצפים לאיזשהו מאורע גדול, אבל כנראה מישהו לקח את המעטפה, נכנס למכונית ויצא החוצה. ובכן, אפשר להתחיל לספור שעתיים-שלוש עד שיחזרו לכאן מאתיים עותקים".
מווייס עבר השידור לסוקניק: "מקורבים של דרעי אומרים שהוא שוקל לפרוש מהפוליטיקה... יש הודעה אפשרית על פרישה הערב מהפוליטיקה". בניזרי, שישב באולפן, היה מופתע למשמע הידיעה. דרעי, כידוע, מוסיף לכהן כראש תנועת ש"ס.
תוך כדי הראיון עם בניזרי, פרצה וייס לשידור. צחי הנגבי, שיצא ממשרד המשפטים, סירב לענות על שאלות העיתונאים. "הוא פשוט נכנס למכונית באופן מפתיע. כמו שאמרתי, הדו"ח מאוד קשה לגביו, ובגלל זה החליט לא התראיין", קבעה וייס בביטחון. "אני חייבת לציין, אני חייבת לומר, הוא נראה נסער ונכנס מיד לאוטו ויצא". בדיעבד ידוע שהביקורת על הנגבי בדו"ח הפרקליטות, לעומת הביקורות שמתחה על המעורבים האחרים בפרשה, היתה מתונה יחסית.
הדיווח על דחייה נוספת בפרסום המסקנות אילץ את חברת החדשות לספק מלל נוסף. שלום קיטל טוען בתוקף גם בדיעבד שלא היה מקום להפסיק לזמן-מה את שידורי הגל הפתוח.
51 דקות מפתיחת השידור הגיע הסקופ הגדול של הכתבת וייס: "אני רוצה לסייג את דברי", אמרה ובכל זאת הודיעה: "אותו מקור, אותו מוסר מסרים, ממשיך לעדכן אותנו ולכן אני נתבקשתי להביא את הדברים לידיעתכם, לידיעת הציבור, אבל אני מבקשת באותה הזדמנות לסייג את הדברים. מכל מקום אני מבינה ששר המשפטים יוצא לפגוש את ראש הממשלה. שניהם, על- פי הדיווח, כך על-פי אותו מקור, נמצאו בלתי כשירים להמשיך ולמלא את תפקידם, וגם לגבי כתבי-אישום, אני מבינה שאפשר ונמצא אותם ברשימת כתבי-האישום. שוב אני מסייגת, אבל ברור ששניהם נמצאו לא כשירים, ומעורבותם בכל מה שקשור למינויו של רוני בר-און, הצגת המינוי בממשלה מבחינתו של צחי הנגבי, הצגת המינוי לראש הממשלה וחלקו של ראש הממשלה מביאים את הפרקליטות למסקנה שהם לא כשירים להמשיך ולמלא תפקידים".
הדיווח המבולבל הזה כלל מידע בעל חשיבות עליונה: וייס הודיעה בבירור שעל-פי מסקנות הפרקליטות, ראש הממשלה ושר המשפטים אינם כשירים להמשיך למלא את תפקידם; היא אף ידעה לספר שייתכן שנגד שניהם יוגשו כתבי-אישום. הדיווח מעורר כמה תמיהות: ראשית, מדוע נקטה וייס במינוי "נתבקשתי להעביר את המידע"? האם היא משרתת את מקורותיה? שנית, אם וייס דיווחה בתחילת דבריה שהיא מתבססת על מקור מסוים, מה גורם לה להבדיל בין המידע על "בלתי כשירים", שאותו הציגה כאמין לחלוטין, ובין המידע על כתבי-אישום, שאותו הציגה כהשערה בלבד? שלישית, האם פרסום המידע על הכרזת הנחקרים כבלתי כשירים, שבהחלט מפתיע, לא דורש לפני השידור לפחות בירור אצל אנשי מקצוע על תחום סמכותם של כותבי הדו"ח להחליט על כך, שלא לדבר על אימות המידע הזה עצמו? מומחי משפט טוענים, שאף כי פורמלית אין סעיף שמונע מהיועץ לפרסם מעין ניסוח שכזה ("נמצאו בלתי כשירים"), לא היה שום סיכוי שאכן יעשה כך. כפי שנראה בהמשך, הפרשן המשפטי שישב באולפן החדשות של ערוץ 2 היטיב לבטא זאת.
ואכן, גם באולפן החדשות הרימו גבה. אילון: "דנה, האם את יכולה להסביר מה פשר הביטוי לא כשירים?". וייס: "אה, אני מניחה שכאשר מדובר בעבירות של מרמה והפרת אמונים, כאשר מדובר באדם שנשא במשרה ממלכתית כה רמה וכה חשובה, לא כשיר משמע שהוא ניצל את הכוח הזה לרעתו, לרעת הציבור, ולא פעל כשטובת הציבור ניצבת לנגד עיניו, אלא טובתו שלו. כאשר מדובר בנאשם בפלילים, שמנסה להשתלט על התביעה, וזה מה שאנחנו נמצא בדו"ח, אותה מסקנה, שאכן היה ניסיון כזה, גם הספיקה (כך במקור; ב"ק). גם רובינשטיין כשופט אמר שיש כאן שימוש לרעה בכוח שהפקיד הציבור בידיו של אותו נבחר ציבור. זאת הכוונה כאשר מדובר באדם שנמצא כלא כשיר, כאשר הוא נושא בתפקיד ממלכתי כל-כך חשוב. ויש לציין, יעקב, ששר המשפטים צריך להיות נקי מכל רבב. ואם יש אדם שיש בו איזשהו דופי, הוא לא יכול לכהן במשרה הרגישה הזאת, האמון על שלטון החוק. תראה רק את הגלריה של שרי המשפט הקודמים ותראה שהם היו אנשי משפט גדולים, או כאלה שיושרם המוסרי היה דבר בולט וניכר לעין", כך הסבירה דנה וייס את עצמה.
את המידע המרעיש קיבלה וייס בביפר, ממקור "מקצועי" ולא פוליטי. במצב לחוץ של שידור חי, כשהיא רעבה כל הזמן למידע חדש, היא החליטה לשדר את הידיעה. לאחר הפרשנות האישית של וייס, ולאחר שידורו של רעיון מזדמן עם צחי הנגבי שצולם בבוקר, פנה יעקב אילון לפרשן המשפטי, ד"ר דורי קלגסבלד, שישב באולפן ושאל אותו בעקיפין על פשר דיווחה של דנה וייס. קלגסבלד: "קשה לי להאמין שהיועץ המשפטי יקבע שמישהו לא יעמוד לדין, אך בכל אופן יהיה בלתי כשיר [...] תביעה כזאת [...] קשה לי להאמין שתהיה".
מאותו רגע חלה תפנית בשידור הגל הפתוח של הערוץ השני. סוקניק ורוזן החלו להשתעשע באפשרות שהממשלה תיפול עוד באותו הלילה. רמון, שישב באולפן בתל-אביב, נשאל על-ידי היושבים בפתח משרד ראש הממשלה על תוכניות מפלגת המרכז, שהקמתה יוחסה לרמון, על הפריימריז, על האפשרות ששמעון פרס הוא זה שיעמוד בראש המפלגה בבחירות ההולכות וקרבות. למעלה מחצי שעה היה הצופה בשידור משוכנע כי התסריט הדרמטי ביותר ממשמש ובא – נפילת הממשלה. רוזן: "ראש הממשלה נמצא בביתו, ואם שר המשפטים הולך לראש הממשלה, הולך כנראה לביתו, אני יכול להגיד, מיקי, אולי ידוע כאן משהו ואולי לא, אבל בהמשך לדיווח...". סוקניק: "אם אכן מה שדנה אמרה... זהו הסוף של הממשלה הזאת". ורוזן הינהן: "ללא ספק, ללא ספק". סוקניק: "גם אם אין כתב-אישום, אזי ספק אם לא יימצא הרוב הדרוש בשתי המפלגות האלה (הדרך-השלישית וישראל-בעלייה; ב"ק), כדי לפרוש מן הקואליציה... אבל, על כל פנים, איך שלא יהיו הנוסחאות, ברור שאם אלה הדברים, הממשלה הזאת מתקרבת לקצה, אולי עוד הלילה". רוזן חיזק את סוקניק מידיעותיו על הממשלה: "זה לא רק המפלגות בקואליציה. זה גם שרים בתוך הממשלה. אנחנו מדברים כבר כמה ימים על לימור לבנת ודן מרידור. ברור לחלוטין ששני השרים האלה לא יעברו לסדר היום על מסקנות קשות נגד ראש הממשלה. אבל ישנם גם שרים נוספים, גם בתוך הליכוד. אין שום ספק שזהו קו פרשת המים". תוך כדי שידור המשיכו סוקניק ורוזן להביט בכתוב על הביפרים המצפצפים ולענות על הפלאפונים. האחד שידור והשני שוחח עם מקור נוסף.
הרמיזה הראשונית של חברת החדשות שדיווחה של וייס היה שגוי הגיעה כמה דקות לאחר פתיחת השעה השנייה של השידור. מיקי חיימוביץ' פנתה לסוקניק ורוזן ושאלה אותם: "ייתכן שבכל זאת לא יוגש כתב-אישום ונתניהו ייצא, פחות או יותר, נקי מהפרשה הזאת והממשלה תמשיך ותיכון. מה יהיה התסריט מבחינת מרידור והשותפים, לימור לבנת, מה יהיה העתיד שלהם בממשלה הזאת?". סוקניק ורוזן חילקו ביניהם את העבודה. סוקניק השיב לה על מרידור, ורוזן על לבנת. שבע דקות מאוחר יותר אמרה חיימוביץ', "בואו נעשה סדר בדיווחים", והחלה לשדר את כל מה שהיה ידוע (או משוער) לחברת החדשות על הדו"ח. ב"סדר" הזה לא הוזכרה כלל הידיעה המרעישה של דנה וייס.
הדיווח שהפריך סופית את הידיעה של וייס בא מפיו של עמנואל רוזן בדקה ה-85 של השידור: "דבר נוסף נוכל לומר, ושוב אנחנו מסייגים את הדברים, מסתמכים רק על מקור אחד, אמנם מקור שכנראה יודע מה יש בתוך דו"ח החקירה. לא מדובר בהמלצה לכתב-אישום על ראש הממשלה, לפי מה שאנחנו שומעים עכשיו, אבל כן ממצאים חמורים מאוד כנגד שר המשפטים צחי הנגבי. ככל הנראה גם נגד חבר-הכנסת אריה דרעי. דברים קשים בעניינו של ראש הממשלה, אבל לא כתב-אישום ולא משהו בסגנון: ראש הממשלה אינו יכול להמשיך בתפקידו. זה על-פי המקור שדיבר איתנו עכשיו, מקור אשר טוען שהוא יודע מה מופיע בדו"ח. אנחנו מביאים את הדברים ומסייגים אותם. נצטרך להמתין". וסוקניק הוסיף: "כלומר, הכל עכשיו יהיה תלוי בפרשנות של השותפות הקואליציוניות. ראש הממשלה יוצא פחות גרוע מכפי שהוא יצא מהמקור הקודם. צחי הנגבי, בהחלט יש לו סיבה טובה לדאוג". גם הניסיון להעביר את כובד הדו"ח מראש הממשלה לצחי הנגבי לא התגלה כרציני עם פרסום המסקנות האמיתיות.
בדיעבד מסבירה וייס שלפני ששידרה את המידע השגוי התייעצה עם "מי שישב בקונטרול" [חדר הבקרה של חדשות ערוץ 2]. היא מקבלת על עצמה את האחריות לדיווח, אבל מוסיפה: צריך להבין שלמדיום הטלוויזיוני יש מחסום טכני. הוא עובד על מיידיות; יש מעט זמן לבדוק את הדברים. צריך להיות מאוד ערניים". לשאלה אם בדיעבד היתה נוהגת אחרת היא משיבה: "היום הייתי שוקלת שוב אם לשדר את האינפורמציה הזו, אבל הבחינה בדיעבד היא בעייתית. צריך לזכור שבמהלך כל הדיווח על פרשת היועץ היו מניפולציות שכולנו נפלנו – מי יותר, מי פחות. זה היה משהו שמאוד קשה לסקר. בגדול אני לא מצטערת על הדיווח. באופן כללי, נתנו תמונה נכונה. אני חושבת שזו בדיוק הבעייתיות של הגל הפתוח; אנו נדרשים אליו בגלל התחרות".
לאחר שכבר היה ברור שבדיווח של וייס לא היה שום פרט נכון, לא טרחו המגישים להודות בכך בשידור. השיטה שלהם היתה להזרים מידע נוסף ולתת לדברים שנאמרו על-ידי הכתבת לשקוע באחד מתאי המוח המתים של הצופה. ההתייחסות היחידה היתה של וייס עצמה, שחזרה לשידור רק לאחר 45 דקות. היא השאירה את הדברים לוטים בערפל והקפידה לא לרענן את זכרון הצופה: "לגבי המידע שקיבלנו מקודם, צריך להבין, צריך להבין, שכל אחד מפרסם את האינפורמציה שמגיעה אליו, ואחר-כך מעביר אותה למקומות אחרים". חידת חמיצר.
הכתבים המשיכו בעבודתם. נוסבאום התעקש להשאיר פתח לאפשרות שהיה ניסיון ברגע האחרון לשנות דבר-מה בדו"ח: "לפני כמה דקות דווח לנו שסנדו מזור וניצב גרוסמן בדרכם למשרד המשפטים. לא ברורה סיבת הזמנתם. ייתכן שהם הוזמנו למסיבת העיתונאים, אבל קיימת גם אפשרות שהשניים נקראו כדי לתת מידע נוסף שקשור לחקירה הזאת, ובהקשר זה צריך להזכיר שבמכתב הסיכום שהעביר מזור לפרקליטות נאמר כי ייתכן ויידרשו השלמות נוספות לחקירה...". מיותר להזכיר שבאותו שלב היה ידוע שהדו"ח יצא לבית-הדפוס.
הכתבים התמידו בנסיונותיהם לגלות מה הם ממצאי הפרקליטות. לשולחן הביפרים והפלאפונים המשיך להגיע מידע חם. חלקו נכון, חלקו לא. על דרור חוטר-ישי דווח שיוזמן כנראה להמשך חקירה יחד עם אפל וליברמן. מידע לא אמין נמסר גם על הסעיפים שבהם יואשם אריה דרעי. וייס הודיעה כי הוא, "כנראה", יואשם בשיבוש הליכי משפט ולא בסחיטה באיומים. סוקניק דיווח על ישיבה של סיעת צומת שבה הועלתה אפשרות שלא לגבות את ראש הממשלה.
דקות לפני הפרסום הרשמי של המסקנות שידור רוזן בהבעה רצינית: "שועל פוליטי ותיק ורציני, לא פחות מאיתנו, אני מעריך (סוקניק: "יש כאלה?"), אומר שלימור לבנת ודן מרידור לא יוכלו לעמוד מנגד ולעבור לסדר היום על דברים כל-כך קשים שכותב היועץ המשפטי לממשלה, על הונאת הממשלה. לפי הערכתו, הם יפרשו". סוקניק, ששידר תוך כדי התבוננות בהודעות הנרשמות לו בצג הביפר, אמר: "גם המקורות שלי מאשרים שהממצאים לגבי נתניהו והנגבי חמורים מאוד". ברגע זה התפרץ רוזן עם הפלאפון בידו ואמר: "כאן, ממש בטלפון הזה שאתם רואים עכשיו, שי בזק, שיושב עם ראש הממשלה בתוך הלשכה, קורא את הדו"ח ואומר: אני לא יודע על מה אתם מדברים. מדובר בדו"ח מצוין. דו"ח יוצא מן הכלל מצדו של ראש הממשלה. בעלי המקצוע שיושבים לידו אומרים שהדו"ח מצוין".
על מרקע הטלוויזיה כבר נראה צוות הפרקליטות תופס את מקומו, לקראת מסיבת העיתונאים, וסוקניק הוסיף לבשר, בשינוי מגמה: "המקור שלי מאשר כי למעשה הדברים על ראש הממשלה אינם כל-כך חריפים", והוסיף: "כפי שבעצם חשבתי מההתחלה". סוקניק ורוזן המשיכו לדווח ממקורותיהם על ממצאי הדו"ח גם כאשר רובינשטיין וארבל התיישבו על כסאותיהם ועמדו לפתוח במסיבת העיתונאים. רק קולו של יעקב אילון הפסיק אותם ואיפשר למידע המדויק לצאת מפיותיהם של היועץ המשפטי לממשלה ושל פרקליטות המדינה.
בדיעבד נכון לקבוע שעיקר ערכו של השידור החי של ערוץ 2 במקרה הנדון היה בדרמה הטלוויזיונית שהוא יצר, ובהעמדת המרקע לשידור ספונטני של כתבי השטח. המידע הקשיח האמין שהגיע לצופים היה אפסי; להפך, הגל הפתוח איפשר שידור מידע לא נכון וחסר אחריות. סוקניק אומר כי אלה הם כללי המשחק: "מלבד העבודה העיתונאית, מדובר בהחלט בשואו טלוויזיוני. זה כמו איזה אירוע שסביבו בונים ערב. ברגע שאין לך מידע, אתה צריך להגביר את המתח, ולמרות זאת כל מה ששידרתי באותו ערב היה מידע אמין ומדויק", הוא טוען. סוקניק מסביר את אופי עבודתו: "לפני השידור הרמתי טלפונים למקורות שלי כדי שיספקו את המידע. בזמן השידור הצלבתי אינפורמציה מהמקורות השונים".
במהלך השידורים היה לפעמים ערבוב בין ספקולציות לעובדות.
אני בעד כמה שיותר עובדות. אם אין לך עובדה, זה לא בלתי נסבל, רק שיהיה ברור שזו הערכה. כל עוד אין אישור, אסור להציג אינפורמציה כעובדה.
שלום קיטל מדגיש כי לא היתה כוונה לקיים את השידור במשך שעתיים; הוא נמשך זמן רב רק בגלל העיכוב במועד תחילתה של מסיבת העיתונאים. לטענתו, מרגע פתיחת הגל הפתוח אין דרך חזרה, ומחלקת החדשות חייבת להמשיך למלא את הזמן: "ברור שקיימת אלטרנטיבה, אתה יכול לרדת מהשידור, אבל אז לאבד את הצופה. השיקול במקרה כזה הוא ברירת מחדל".
על הדיווח השגוי של דנה וייס מגיב קיטל: "מאחר שאני יודע מי היה המקור, הוא פשוט פירש את המשמעות של המסקנות, ועל-פי הפירוש שלו היא שידרה. ברור שאת המסקנות כל אחד מסיק על-פי הבנתו. אין ספק כי בשידור חי ארוך אנחנו נחשפים יותר לטעויות כאלה. אני מסכים שאם לא תשדר חי, לא תטעה". שלום קיטל אינו פוסל את השימוש בהשערות: "מותר להביא ספקולציות, בתנאי שהן מבוססות על מידע אמין. שידור מכופתר מדי לא יהיה שידור נכון". ראוי לזכור כי הספקולציות במקרה הזה לא היו על תרחישים אפשריים בעתיד כי אם על מסמך שהוא כבר כתוב ועומד לפני פרסום. מעין נבואה על אירוע שכבר התרחש.
גם קיטל, כמו סוקניק, מבהיר שלמימד הדרמטי יש חלק לא קטן בשיקולי השידור. הוא מאשר שהצבת שולחנם של סוקניק ורוזן בפתח משרד ראש הממשלה לא היתה מקרית: "בהחלט היתה כאן מחשבה. המדיום הטלוויזיוני משלב עיתונות ושואו. אם היינו מבקשים מעמנואל וגדי להתמקד רק בצד אחד, היינו מפסידים את היכולת הטלוויזיונית שלהם. יש לזה ערך מוסף. הציבור מחפש את האנשים שמאחורי האינפורמציה".
האם אתה לא רואה בעיה בשידור ישיר מהפלאפון למיקרופון?
צריך לזכור כי מדובר באירוע חריג ולא בפרקטיקה עיתונאית יומיומית. היו הנחיות ברורות בעניין, אבל בעיקר סמכתי עליהם.
ומה על האמינות והדיוק? השידור היה מלא אי-דיוקים.
מי שמצפה שידיעה עיתונאית תהיה צילום מדויק של נתונים, מייחס לעיתונות תכונות אוטופיות. גם כשיש מאה אחוזי אמינות, זה רק בשפה העיתונאית. האם בשידור חי יש סיכוי שהרמה תרד קצת? התשובה היא כן.
קיטל מציין שדווקא בגלל האילוצים האלה הוא מחייב את כתביו שמשדרים בשידור חי ביתר ריסון ובמשנה זהירות. קשה להתרשם שההנחיה הזו מולאה בקפדנות בליל השידורים הנדון. הגל הפתוח של ערוץ 2 הציף את הצופה במידע ספקולטיבי ובחלקו העיקרי מוטעה לחלוטין. ימים אחדים לפני כן, ב"יומן השבוע" של הערוץ הראשון, פירסם אמנון אברמוביץ' את עיקרי ממצאי הפרקליטות. עבודת השטח המוקדמת של אברמוביץ' נתגלתה כאמינה לאין ערוך מהשידור החי של הערוץ השני.
איור: מרב סלומון
יורדים באמינות
כתבי העיתונות מקבלים קריאות ביפר ללא סוף. עיתונאים שעומדים באילוץ של שידור חי ועל צג הביפר שלהם מופיעה ידיעה מרעישה מתפתים לא פעם לתת לה ביטוי בשידור, אם בהסתייגות ואם לא. כך היה בשידורה של דנה וייס במקרה הנדון, כך היה לאחר הפיגוע בדיזנגוף, כאשר כתבים דיווחו בשידור חי כי יוסי ביילין, אהוד ברק וחיים רמון נפגשים על מנת להדיח את שמעון פרס. היו ששידרו זאת כידיעה ספקולטיבית (ערוץ 2), היו ששידרו זאת כשמועה (ערוץ 1), אבל כולם שידרו. הידיעה השקרית הזאת נשלחה לעשרות ביפרים ולא אומתה משום מקום אחר. הדוגמאות האלו ממחישות את חולשותיו של השידור החי.
בכמה מוקדים בתקשורת האלקטרונית מתנהל ויכוח על הגל הפתוח וחולשותיו. אמנון נדב, מנהל קול-ישראל, ושלום אורן, מנהל חטיבת החדשות ברדיו, מצדדים בשידור החדשות בהתהוותן. לעומתם, שדרים ועורכים ותיקים כמו נילי אמיר וכרמית גיא מסתייגים. הגיעו הדברים לידי כך שבעת הפיגוע בנהריים התעמתה אמיר עם מנהל חטיבת החדשות שלה, שדרש ממנה להמשיך לשדר כל הזמן, גם כשלא היתה אינפורמציה חדשה. אמיר: "אנחנו הגענו ראשונים לאירוע וקיבלנו אינפורמציה ראשונים, חלק מירדן וחלק מעפולה. המנהל שלי אמר, תמחזרי חומר. זה לא היה מקובל עלי. מאוחר יותר, כשהתבררו לי הפרטים, ממש פחדתי שבמהלך השידור נאמרו דברים שייתנו אינפורמציה להורים (שעוד לא ידעו דבר על גורל ילדיהם) על מה שקרה. שלום אורן אמר לי, תכניסי אינפורמציה. אמרתי לו, אתה רוצה? תערוך את השידור אתה".
בניגוד לאמיר, שלום אורן חושב שפעל נכון בפיגוע בנהריים: "יש הרבה מחזורים, כי מצטרפים מאזינים חדשים. אסור לשדר שירים כי המאזין יחפש תחנה אחרת. יש מחיר לגל הפתוח. מזבלים קצת, ולפעמים גם לא מדייקים". על הטענה שהורים עלולים היו לקבל מידע על גורל ילדיהם באמצעות הרדיו, אומר אורן: "פירסמנו כמו כולם שמדובר בבית-ספר בבית-שמש. פעם לא היו אומרים את זה. באותו יום היו הרבה טיולים שנתיים. אם לא היינו אומרים את שם בית-הספר, היינו מכניסים אלפי הורים להיסטריה. שידרנו את שם בית-הספר, ומי שאכל אותה, אכל אותה".
ביסודו של דבר מחזק אמנון נדב את דעתו של אורן: "מן הרגע שהכללים השתנו, אין מה לעשות. הציבור התרגל לסגנון החדש. לפעמים העובדות פחות חשובות מהדרמה העיתונאית. זאת האסכולה האמריקאית, ואליה הציבור התרגל. אם לא תתאים את עצמך לנורמות החדשות, אתה תהיה מדויק, אבל ללא מאזינים". על הוויכוחים בעניין השידורים החיים בקול-ישראל אומר נדב: "לעתים אני נאלץ להתעסק בגן ילדים, כמו במקרה שהעורך לא הסכים לשדר. בסך-הכל אנחנו משתדלים שיהיה איזון בין גישת הדור הישן לדור החדש". נדב מדגיש: "ברור לי שאם היינו עד עכשיו במאה אחוז אמינות, אנחנו יורדים ל-98 אחוזים. אם לא היתה תחרות, הייתי נשאר נאמן למאת האחוזים. אני לא יכול שינגחו אותי: 'אתה יודע ששידרו את זה לפניך?'".
גם חיים יבין אומר שאין דרך חזרה: "זה עניין של היצע וביקוש. אנחנו משדרים כי אנשים מתעניינים בנו. אנשים התרגלו לסגנון השידור הזה. זו בעצם התניה של הצופה". על שידור דו"ח הפרקליטות בפרשת בר-און בערוץ 2 אומר יבין: "סוקניק ורוזן יכולים לעמוד, גם אם אין להם אינפורמציה, כל זמן שהם אומרים את האמת לציבור. היות שלא ראיתי את השידור אני לא יכול להביע את דעתי. יחד עם זאת חשוב לזכור שאי-אפשר לרמות את הצופים. כל זמן שכתב אומר 'נדמה לי', הוא חוטא לתפקידו, גם אם זה קורה בשידור חי". בסיטואציות מסוימות, משוכנע יבין, יש לגל הפתוח ערך רב: "בכל השידורים שאחרי הפיגועים, הגל הפתוח מחבר את האנשים לאירוע. הטלוויזיה מקרבת רחוקים. במקרה כזה לתסמונת המדורה השבטית יש ערך חיובי".
לדעתה של נילי אמיר, סגנון הגל הפתוח עונה במידה רבה על צורכי האגו של השדרן: "לשם מה קרן נויבך צריכה לעמוד ליד פרס ולומר בשקט מול המצלמה על מה הוא מדבר, כאשר אפשר פשוט לשמוע אותו. העיתונאי התחיל לחשוב שהוא הסיפור. יכול להיות שהדעה שלי היא שמרנית. העיתונאים קיבלו את ההחלטה המאוד קשה, שהם יודעים מה טוב לציבור. אגודת העיתונאים, או רשות השידור, היתה צריכה לעשות סקר מעמיק שיקבע אם זהו אכן רצון הציבור. אני לא חושבת שרשות השידור ניסתה פעם לבדוק אם הצופה רוצה לקבל את כל החומר כולו, או שהוא עדיין רוצה שהעורך יפעיל את שיקול דעתו. היום פשוט מכניסים הכל".
ברוך קרא הוא סטודנט לתקשורת
גיליון 9, יוני 1997