עכשיו, אחרי שהמשטרה חקרה, הפרקליטות אישרה לפרסם, העדות ניתנה והעיתונאים ואולמרט כבר לא חברים, תום שגב מספר שכך היה מאז ומעולם – פוליטיקאים קיבלו דולרים במעטפות (וסטרלינגים או קרוגראנד במטבעות זהב מצלצלים) מכל מיני מליונרים חביבים ואוהבי ישראל מהעולם הגדול. כשהיה שגב ראש הלשכה של טדי קולק, אי-אז במאה שעברה, הוא חזה פעם בראש העיר האהוב חוזר מחו"ל אל לשכתו בבית העירייה ומרוקן את כיסיו על השולחן מול הממונים על מערכת הבחירות שלו. "הבאתי לכם קצת כסף" אמר קולק אז, ושגב מספר לנו היום ("עבריין קטן אך מסוכן", 29.5).

בן כספית מוסיף שלא רק שתמיד היה ככה, אלא שכולם היו כאלה. מי? מי לא: שרון, ברק, פרס, נתניהו. כספית, בסגנון הניימדרופינג האגבי שלו, מספר לכם מה שכל באסטיונר בשוק אמר מאז ומעולם, שכולם מושחתים. "כל מי שישב בניו-יורק", מספר לנו היום כספית בנונשלנטיות על מה שהיה אז, "ידע שאין כמו אריק בגיוס מזומנים" ("הטלנסקי של כולם", 29.5).

והאזרח הקטן, שאף פעם לא "ישב בניו-יורק" ולא ניהל לשכה של אף אחד, שואל את עצמו: איפה היו כל הכספיתים והשגבים בזמן הרלבנטי, למשל, בזמן הבחירות? אם כספית "ישב" בניו-יורק, או הכיר אנשים ש"ישבו" שם, למה לא טרח להגיד, אפילו בשקט, לפני הבחירות של 99' או של 2001, את כל מה שידע על תזרים המזומנים של שרון? עכשיו כולם מהנהנים בראשם, כל האנשים הצודקים שתמיד כותבים בעיתונים את הדברים הנכונים, ואמרים לנו: "נו, מה חשבתם? אנחנו הרי הכרנו את התכשיט הזה עוד באירופה"... ואנחנו מגרדים בראשנו ומשפילים מבט, באמת מה חשבנו? איך יכולנו לטעות בהם ככה שוב ושוב, בנבחרינו חובבי החיים הטובים? אלה הם אותם קולות ששמענו כשהתפוצצה פרשת קצב, בנוסח "תמיד ידענו". אם תמיד ידעתם, למה לא סיפרתם?

"כולנו אשמים" כותב ישראל הראל על פרשת אולמרט-טלנסקי, והוא מפרט את הנכללים ב"אנחנו" הזה: "כל אזרח מעורב – רבבות ישראלים אשר קובעים, משפיעים ומעצבים את דעת הקהל משתייכים לקטיגוריה זו – ידע מיהו אולמרט [...]. אף אחד לא קם".

האזרח הקטן, זה שמעורבותו מתמצה בתשלום מסים, שירות מילואים, הצבעה בבחירות פעם בשנתיים וקריאת כל הטורים הפובליציסטיים המייגעים הללו באינטרנט, רוצה לצעוק לישראל הראל שהוא לא ידע, שאף פעם לא יצא לו לפגוש במקרה את אולמרט בלונדון או את שרון בניו-יורק, ושהוא היה קם, בטוח היה קם, אילו רק היה יודע מה הולך שם בלשכות ובמשרדים ובמסדרונות בשעה שהוא בעבודה. אבל איך יידע? העיתונאים שלו מספרים לו תמיד כשזה מאוחר מדי. ולצעוק על מסך המחשב זה סתם חסר תועלת, וגם יכול להעיר את הילדים שסוף-סוף נרדמו, אז מה נשאר לו לעשות? לכתוב טוקבק בשולי אחד המאמרים, כדי שבכל זאת תהיה בהם איזו תועלת.