לפני שנתיים קרה דבר טוב, אפילו טוב מאוד, למערכת קבלת ההחלטות בממשלת ישראל: הוקמה המועצה הלאומית לכלכלה. מועצה זו יושבת במשרד ראש הממשלה, ובראשה עומד פרופסור מנואל טרכטנברג, איש אקדמיה ותיק ומוערך. בנוסף אליו, עובדים במועצה כלכלנים בעלי השכלה כלכלית רחבה, כולם בעלי תואר שני לפחות.
קיומה של המועצה נראה כמו יישום של ההמלצות הנצחיות דווקא בנוגע למערכת קבלת ההחלטות הביטחונית – הוא שובר את המונופול שהיה למשרד האוצר בתחום הידע הכלכלי ובהגשת המלצות כלכליות לממשלה. בשני המקרים, הכלכלי והביטחוני, העובדה כי פקידי האוצר וקציני צה"ל (בהתאמה) הם, בשורה התחתונה, למרות הביקורת, אנשי מקצוע טובים, עזרה להתעלם מהבעיות שיוצר מונופול ידע כזה.
המועצה הלאומית לכלכלה מסוגלת לאסוף בעצמה מידע, לעבד אותו, לבצע ניתוחים כלכליים ברמה גבוהה ולגבש המלצות. אנשי המועצה דוברים את השפה הכלכלית, מכירים היטב את החומר, יודעים להתייעץ עם פקידי האוצר וגם לריב איתם, ובכך הם מאפשרים לממשלה לשמוע מגוון של דעות והמלצות כדי לשפר את איכות החלטותיה.
יש למועצה גם יתרון מובנה, ויש שיאמרו יתרון לא הוגן, על משרד האוצר -עומס העבודה המוטל על אנשיה הוא משחק ילדים לעומת הקצב המסחרר שבו פועלים אנשי אגף התקציבים, למשל. השקט הזה, והאפשרות לברור את הנושאים בהם הם רוצים לעסוק, מאפשר לאנשי המועצה התבוננות עומק שלא תמיד אפשרית במשרד האוצר.
פרופסור מנואל טרכטנברג, ראש המועצה הלאומית לכלכלה (צילום: מיכל פתאל)
המועצה אמנם יודעת לתת המלצות ברמה גבוהה, אלא שבכך מתמצית השפעתה. אין למועצה שום סמכות המעוגנת בחוק, וכלי ההשפעה היחיד העומד לרשותה הוא הקירבה לאוזנו של ראש הממשלה. אבל מלבד מהלך חקיקתי יש עוד דרך לתת לגוף החשוב הזה שיניים: פעולה במישור הציבורי. המלצות המועצה אמנם אינן מחייבות, אבל יהיה קשה הרבה יותר להתעלם מהן אם הן יקבלו סיקור תקשורתי רחב, ואולי, בחלק המקרים, אפילו תמיכה מפורשת בעיתונות הכלכלית. למעשה, גם התנגדות תקשורתית מפורשת להמלצות המועצה תתרום לחיזוק מעמדה.
המטרה שיש לחתור אליה היא שעמדתה של המועצה הלאומית לכלכלה תהפוך לחלק מרכזי בשיח הציבורי – בין כדי שתובנותיה יהיו חלק מתהליך קבלת ההחלטות של הממשלה ובין כדי שיהיו חשופות לביקורת הציבור.
למרות שהמועצה לא נעלמה לחלוטין מעיני התקשורת, מקומה בדיון הציבורי עדיין צנוע למדי. לפי חלק מאנשי המועצה, מדובר בהחלטה אסטרטגית של ראשיה. לשיטתם, ללא חשיפה תקשורתית הם יכולים ליצור סביבת עבודה נוחה יותר מול משרד האוצר, בלי לעורר אנטגוניזם מיותר, וכך להגיע להישגים רבים יותר. בנוסף, אין למועצה דובר משלה והיא נאלצת לתקשר עם הציבור באמצעות דוברות משרד ראש הממשלה. אך כיוון שדברור כלכלי דורש לעיתים כישורים ספציפיים, העבודה באמצעות דובר שאינו מומחה לתחום הכלכלי עשויה להיות מסורבלת. בכל מקרה, שמירת פרופיל תקשורתי נמוך היא גישה לגיטימית, אך התקשורת לא חייבת להשלים עמה.
במצב העניינים הנוכחי, המועצה נהנית מהשפעה משמעותית אצל ראש הממשלה, אולי בגלל שהוא זה שהקים אותה. לא ברור כלל, בלשון המעטה, שהיא תיהנה ממעמד כזה גם לאחר חילופי שלטון. כל עוד סמכויות המועצה אינן קבועות בחוק, הדרך היחידה שיכולה להבטיח שלהמלצותיה יהיה משקל משמעותי היא להגדיל את החשיפה התקשורתית שלהן. אם לפנות שוב להשוואה עם הדיון על ענייני ביטחון: כדאי לשאוף לכך שהחשיפה שתזכה לה אי ההסכמה של המועצה הלאומית לכלכלה עם משרד האוצר לשיעור הגידול בתקציב - תהיה דומה לזו שקיבלה אי ההסכמה של צה"ל והמוסד לעסקת חלופי השבויים עם החמאס והחיזבאללה.