בטווח הארוך, ניוונם האטי של מוסדות חיוניים לקיום הדמוקרטיה יכול להיות מסוכן יותר להישרדותו של המשטר מאשר התקפות חזיתיות דרמטיות על מוסדותיו או מנהיגיו. הסכנות הטמונות בהתקפות האישיות על נשיא בית-המשפט העליון או ברצח של ראש ממשלה בולטות לעין, ועל כן יש בכוחן לגייס את הגורמים הדמוקרטיים למגננה אקטיבית. לעומת זאת, התפוררות ושחיקה אטית הן סכנות סמויות יותר מעיני הציבור, ולכן באופן פוטנציאלי גם גדולות יותר. מסיבה זו השאננות כלפי תהליך התנוונותו של השידור הציבורי בישראל צריכה להדאיג את כל מי שמכיר בחשיבותו של שידור ציבורי אמין ויציב לדמוקרטיה הישראלית.

זה כמה שנים שזהותו וייחודו, ועל כן גם זכות קיומו הנפרד, של השידור הציבורי בישראל מתערערים בהתמדה כתוצאה מחדירה משחיתה של ערכים מסחריים. מגמה הרסנית זו אינה נובעת מהחלטה ממשלתית להפריט את רשות השידור הציבורי, אלא מכישלון במנהיגות ובניהול של השידור הציבורי. למרבה הצער, משמש זה כמה שנים שמו הטוב של מנכ"ל רשות השידור מרדכי קירשנבאום (כאיש טלוויזיה מעולה, שהצטיינותו בדיווח ובסיקור עיתונאי היתה לשם דבר) ככיסוי והסוואה  לתהליך מואץ של שחיקת הצפנים הערכיים והאתיים של ערוץ 1. טלוויזיה ציבורית אמינה ורגישה, היכולה לתת במה תומכת לשיח ציבורי הוגן על בעיות חברה ומדינה, היא אחד מיסודות הדמוקרטיה. ואולם, טלוויזיה כזו לא יכולה להתקיים לאורך זמן ללא מנהיגות הנאמנה לייעוד של השידור הציבורי וללא נכונות להגן בתוקף על עקרונותיו האתיים והמקצועיים.

ואולם, מי שירצה לבוא להגן היום על הטלוויזיה הציבורית בישראל מפני האיומים לחסלה בדרך של הפרטה – כלומר מכירתה לידיים פרטיות – יגלה שכעת, לאחר השנים האחרונות בהנהגתו של קירשנבאום, קשה להגן על זכות קיומו הנפרד של השידור הציבורי יותר מאשר בעבר. למי שעומד היום בראש המערכת אין קונספציה לגבי מהותו וחשיבותו של השידור הציבורי ואין נכונות לשלם את המחיר הנדרש תמורת הגנה על הקווים האדומים המפרידים בין שידור ציבורי לשידור מסחרי. קירשנבאום אחראי, בין השאר, לאימוץ אסטרטגיה של תחרות עם הערוצים המסחריים במחיר טשטוש זהותה המיוחדת של הטלוויזיה הציבורית. למרות שלטלוויזיה ה ציבורית הישגים חשובים, שהבולט שבהם הוא עדיין התוכנית "יומן השבוע", הנכונות לפרוץ את המחסומים בפני חדירת כללי התחרות על הרייטינג עם הערוצים המסחריים ממוטטת וממוססת בהדרגה את הרציונל הערכי והמסגרת האתית של המערכת כולה.

איור: רקפת כנען

בין הביטויים המובהקים לכך בולטת התופעה של תשדירי שירות, שבשל התרחבותם ואופיים כבר קשה להבחין בינם ובין תשדירי פרסומת רגילים בערוץ 2. הנזק שגורמים תשדירי השירות הללו אינו מצטמצם רק בטשטוש הזהות הלא מסחרית של השידור הציבורי, אלא מתרחב אף לפגיעה באיכות השידורים עצמם בגלל הגברת הקצב וההפסקות ברצף השידורים.

פרשה שהמחישה באחרונה באופן המובהק ביותר את תהליך הניוון של יסודות השידור הציבורי בישראל היא תגובת רשות השידור להחלטתו של דן מרגלית לעסוק בפרסומת מסחרית. ההיתר שנתנה רשות השידור לעיתונאי בכיר, המגיש תוכניות אקטואליה וחדשות, להופיע בתשדירי פרסומת והתגובה הרפה, האדישה כמעט, מצדה לגל הביקורת הציבורית שנמתחה על המעשה – מעידים יותר מכל על שחיקת שיקוליה המקצועיים והמוסריים. כדי להבין את החומרה שבהיתר שנתן מנהל ערוץ 1, יאיר שטרן, לדן מרגלית, ואת חומרת שתיקתו של מרדכי קירשנבאום בעניין זה, צריך להבין את עומק הפגיעה שהסב המעשה לעיקרון של השידור הציבורי.

כעיתונאי המנחה תוכנית אקטואליה שהיא אולי המרכזית והמוצלחת בישראל ("פופוליטיקה"), כמגיש תוכנית חדשות בערוץ הטלוויזיה החינוכית ("ערב חדש") וכמי שהנחה את העימות בין שני המועמדים לראשות הממשלה בבחירות האחרונות, דן מרגלית הוא אולי בכיר עיתונאי הטלוויזיה בישראל. מעמדו זה נקנה לו הן בשל כשרונותיו והן בשל ההזדמנות שהעניקו לו הערוצים הציבוריים לרכוש ניסיון ולגייס את אמון הציבור בסגולותיו כעיתונאי, הכפוף לכללי האתיקה של עיתונות ציבורית אחראית והוגנת. האמון הזה שרוחש הציבור למרגלית כעיתונאי מקצועי הוא נכס חשוב לשידור הציבורי, ולכן גם לציבור הרחב. אמינותו של מרגלית – כמו אמינותו של שופט או של רופא – אינה נכס פרטי שלו, שהוא חופשי לעשות בו שימוש כרצונו.

משום כך, העובדה שמנהל הטלוויזיה התיר לדן מרגלית להשתמש באמון שרוחש כלפיו הציבור כבנכס פרטי, שבעליו מעמיד אותו למכירה ומקבל עליו מן הפרסומאי תמורה כספית, המשמשת לצרכיו האישיים, היא עובדה חמורה מאין כמותה. אדם המבלה את מרבית זמנו במתן שירות ציבורי לצופים מקבל היתר למכור את הצופים האלה כסחורה למפרסמים, תוך טשטוש הקו המבדיל בין שירות ציבורי נייטרלי לבין שיווק בתנאי השוק. לאחר הפרטה זו של אמון הציבור בשדר חדשות ואקטואליה בכיר, נפגעת יכולתם של ראשי ערוץ 1 והטלוויזיה החינוכית להדוף את איומי ההפרטה הנשמעים מחוגי הממשלה. אפשר לומר, אם כן, שהאיום החיצוני על מעמדו המיוחד של השידור הציבורי קטן אולי מהסכנות האורבות לו מבפנים.

יאיר שטרן והממונים עליו נתנו היתר למצב שבו המפרסם מרוויח, הפרסומאי מרוויח, דן מרגלית מרוויח, ואילו השידור הציבורי, הטלוויזיה החינוכית והציבור כולו מפסידים.

הנימוקים שנשמעו להצדקת המעשה היו מקוממים לא פחות. האם לא נופתע אם ראש המערכת המשפטית יתיר לשופטים לשמש גם עורכי-דין "כדי שאנשים ברמה גבוהה ימשיכו לשרת, למרות השכר הנמוך שנותן השירות הציבורי"? האם היינו מסכימים בשוויון נפש לכך שרופאים יוכלו להשלים הכנסה באמצעות שיווק התרופות שהם רושמים לחוליהם? מובן שיש לאפשר לרשות השידור לשלם לבחירים שבעובדיה המקצועיים שכר שיגן עליהם במידת האפשר מפיתויי השוק. הרגשת השליחות של עובדי השידור הציבורי חשובה, ואפילו חיונית, אך אינה מספיקה. ואולם, מי שנותן אישור להשכרת המוניטין המקצועיים של עיתונאי חדשות ואקטואליה העובד בשידור הציבורי לצורכי פרסום דומה למי שמאפשר לרתום את המוניטין של שופט לפעולה העומדת בניגוד לעקרונות המשפט.

הקוד האתי המסדיר את ייצוג המציאות ואת האיזון ההוגן בין דעות מנוגדות בשידורי חדשות ואקטואליה שונה בתכלית מהקוד המסדיר את ייצוג המציאות בידי המתחרים בשוק החופשי. כשאדם הולך לשוק, הוא ער לכך שכל דובר מנסה להציג גרסה חד-צדדית של המציאות לצורך קידום מכירתן של מכונית, נעליים או פוליסת ביטוח. ואולם מגיש חדשות מקצועי או מנחה תוכנית אקטואליה הכפוף לעקרונות של נייטרליות ואובייקטיביות חייב לאפשר הצגת השקפות שונות ואף מנוגדות.

בפרסומים ציבוריים ומקצועיים מעמידים אנשי המקצוע את השיפוט המקצועי שלהם לרשות הציבור, ולא לרשות מי שרוצה למכור לציבור. אין זה מקרה שנורמות האובייקטיביות, הרציונליות והביקורת שהתפתחו עם תרבות המדע המודרני שימשו, מבחינה היסטורית, מקור עיקרי לנורמות של העיתונות החופשית מראשיתה. דווקא בשל האמינות היתרה של הסמכות המקצועית, דווקא משום האמון האוטומטי כמעט שרוחשים חלקים נרחבים בציבור לעיתונאים מקצועיים, מעוררים האחרונים עניין אצל המפרסמים. המפרסמים משלמים לדן מרגלית, לרפי רשף או לרזי ברקאי תמורת אותו שבריר של שנייה שבו אין הצופה מבחין בין העיתונאי האמין לבין האדם המשווק, בשכר מוצר מסחרי. לשון אחר, המפרסמים משלמים לעיתונאים הללו בעבור טשטוש זהותם כמשווקים, בעבור הונאה אפקטיבית של הציבור.

בתרבות עיתונאית דמוקרטית תקינה, הקו המפריד בין מגישי תוכניות החדשות והאקטואליה לבין משווקי המוצרים צריך להיות מקודש. תגובותיהם הרפות והמתחמקות של ראשי הטלוויזיה הציבורית והחינוכית, מרדכי קירשנבאום ואהובה פינמסר, מצביעות על ליקוי מאורות וחוסר הבנה בסיסי למנדט שיש להם מן הציבור. אנשים אלה, שהיו צריכים להיות המגינים העיקריים של השידור הציבורי והבלמים נגד לחצים להפיכת הנכס הציבורי שעליו הופקדו לסחורה הנמכרת לכל המרבה במחיר, הפכו למוקדי החולשה במערך השידור הציבורי שלנו.

מי שאינם יודעים לנווט את ספינת הדגל של התקשורת הציבורית בישראל אל יעדה אינם ראויים לשמש קברניטים. לציבור משלמי האגרה בישראל יש זכות מוסרית מלאה לתבוע שידור ציבורי אמין והוגן, המופקד בידי אנשי מקצוע חסינים מפני השפעתם המשחיתה של פיתויי השוק.

ירון אזרחי הוא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 5, ספטמבר 1996