אחד המושגים הכי אופנתיים כרגע במדעי החברה הוא Emergent Property. זה מושג שלקוח מדיסציפלינות "קשיחות" יותר, ממדעים מדויקים וממדעי החיים, ושהאדפטציה שלו למדעי החברה מתייחסת על-פי רוב לתחום של מקרים שבהם לא ניתן לעשות רדוקציה של מערכות גדולות, חברתיות, לרמת האדם הבודד. הפעולה בקנה המידה של האדם הבודד מקיימת חוקיות מסוימת, אבל כשהיא גדלה לכדי מערכת מורכבת, מתרחשת "הגחה" שטיבה לא לחלוטין ברור, ולא ניתן עוד להסביר את המערכת המורכבת במונחים של היחידה הבודדת.

אני מניח שב"הארץ" אמרו לעצמם שהערך של פרסום מאמר הדעה של נתן אשל ביום שישי האחרון, שבו קרא לראשי מפלגת העבודה לשוב לשולחן המשא-ומתן על הרחבת הממשלה, אינו מתגלם ב"דעה" המקושקשת המובעת בו, אלא שעצם כתיבתו היא-היא בגדר חדשות. כלומר, שהקריאה של אשל, הסנשו-פנשה של ביבי, בשם אדוניו, להיכנס לקואליציה היא מעין "פעולת דיבור" (Speech-act) שעצם הגייתה עוד עשויה לחולל תמורה ממשית במציאות.

מעבר לכך שההנחה הזאת מפוקפקת במקרה הטוב, ומעבר לכך שהמשמעות המיידית שלה היא דברורו של נתניהו ושל האינטרס הרגעי שלו כפי שאלף דוברים לא יוכלו לדברר, ישנן המשמעויות הכבדות הנובעות מעצם ההחלטה לתת לנתן אשל לכתוב טור אצלך בעיתון. והן לכל הפחות צורמות.

בכל זאת, נתן אשל. אדם שהודח בבושת פנים משירות המדינה אחרי שנטען כנגדו שהטריד עובדת; שב אחר-כך בדרך לא דרך לנהל משאים-ומתנים בשם ראש הממשלה, תוך צפצוף על כל נורמה ערכית; קיבל חצי מיליון שקל מעמותה שבראשה עמד מייסד החברה למשקאות קלים, מוזי ורטהיים, ומבלי שהובהר עד היום מה בדיוק היא עושה; וממשיך להוציא ולהביא מבלי לתת תשובות לאף אחד ובשום מקום – זה אדם שלא משנה מה, אסור לתת לו לחמוק. בטח אם אתה עיתון שמכבד את עצמו.

כך שלהעניק לאשל ברוב כבוד מיקרופון פתוח, רק תבוא ותדבר, ולהזניח אגב כך את כל השאלות שהוא צריך – חייב – לענות עליהן (אך כמו המעסיק הלא פורמלי שלו, מתחמק מכך בעקביות), זו התנהלות שמסגירה חוסר רצינות במקרה הטוב. היא בוודאי לא עולה בקנה אחד עם הנורמות המקצועיות של "הארץ" בשאר ימות השנה – אחרי הכל "דה-מרקר" הוא העיתון שחשף את הקשר בין אשל למוזי ורטהיים.

ומה הקשר לאותה "הגחה" שעליה דיברתי בפתיחה? נדמה לי שהעובדה שהמוזרוּת הזאת ראתה אור פעלה לפי עיקרון דומה. לפני כן אקדים ואומר שאני לא חושב שהסיבה היא תאוות רייטינג פשוטה – אני נותן לעורכי העיתון קרדיט. אז מה כן? ככל הנראה תחושת אשמה כללית שטבועה בדנ"א של "הארץ". מאחר שההסבר הרציונלי כביכול, המערכתי, שציינתי למעלה, לא באמת מתמודד עם הבעייתיות שבעצם ההחלטה להעניק לאשל במה ומיקרופון פתוח על כל המשתמע מכך – את הקשקשת מטעם נתניהו יכול היה להביע גם כל פונקציונר אחר, ולא בהכרח בפורמט היוקרתי של טור דעה – הבעייתיות נותרת בעיניה, דורשת הסבר.

מה שעשוי לספקו הוא אותו רגש כללי, ארוך שנים וחמקמק של אשמה, שאינו ניתן להסבר במונחים של עבודת העיתון היומיומית, או אפילו תפיסותיהם של האנשים שאמונים עליו, ולכן נדמה כמעין "הגחה". האשמה הזאת מעניינת משום שהיא כל כולה הפנמה של טענות הימין על כך שהשמאל משתיק (שהליברל הנאור-כביכול ישתיק את השמרן? איפה נשמע כדבר הזה?!), או לא ענייני, או אטום, או לא ברור מה. או שבעצם ברור מה: מתנשא. זה הרי תמיד זה.

האירוניה היא, כמובן, שפרסום הטור מתוך אשמה זו ההתנשאות הגדולה ביותר. יש בה משום אמירה שהימין הוא ילד מוכה וקצת מפגר ולכן השמאל ניאות לתת לו חיבוק ולאפשר לו את מבוקשו (רק הפעם, כן? זה לא שנתן אשל יכתוב עכשיו בקביעות ב"הארץ". קצת כמו הורה שנשבר וקונה לילד צעצוע). יחס לא מתנשא, לעומת זאת, היה נראה כך: סירוב חותך בשל מניעים ענייניים שהמשתמע מהם הוא: אנחנו ואתם יריבים, יש חוקים למשחק, וכעת שהטוב בינינו ינצח.