שלושה חודשים פחות יומיים חלפו בין החשיפה המרעישה של פרשת בר-און במהדורת "מבט" ובין פרסום המסקנות של צוות הפרקליטות. הממצאים מוכיחים כי הידיעה ששידרה אילה חסון לא היתה "עורבא פרח" ולא "קשקוש מוחלט", אלא הישג עיתונאי מהמעלה הראשונה. בדו"ח הציבורי זכה הערוץ הראשון לתשבוחות מצד התביעה הכללית, כמי שהביא לגילוי פגמים חמורים, שלא לומר שחיתות של ממש, בממשל הישראלי.
גם לאחר שכבודה המקצועי של הטלוויזיה הישראלית הרקיע שחקים – לכל מרכיב מרכזי בידיעתה של חסון נמצא אישוש בדו"ח הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה – יש מקום לבחון עד כמה חטיבת החדשות של ערוץ 1 הקפידה לשמור במקרה זה על הכללים המקצועיים הראויים ועל הנורמות האתיות שנדרשות.
"מסמך נקדי" הוא התדריך המקצועי והאתי של עובדי החדשות של רשות השידור. ראשיתו ב-1972, אך במשך השנים עודכן והורחב. המהדורה האחרונה שלו יצאה ב-1995, בעזרתו של עמית שכטר, שמונה באותה תקופה ליועץ המשפטי של רשות השידור. בתדריך מוצגים, בין השאר, נהלים ברורים כדי להבטיח שהחומר המשודר יענה על הדרישות בתחום הדיוק והאמינות. כלולות בו הנחיות שתכליתן להבטיח את זכות התגובה של אנשים שהם במוקד החדשות, את חובת ההתייעצות עם היועץ המשפטי של הרשות במקרים רגישים, ואת הצורך בניסוחים זהירים בידיעות על חקירות הנמצאות בעיצומן. מוזכרות במסמך נקדי גם השגות על שימוש בהקלטות שלא ביודעין.
עד כמה יושמו כללים אלה בטיפול הערוץ הראשון בפרשת בר-און? לפי שחזורם של עובדים בחטיבת החדשות, ב-22.1.96, בסביבות השעה ארבע אחר-הצהריים, הגיעה הכתבת אילה חסון מתל-אביב לירושלים והניחה את סיפורה על נסיבות מינויו של היועץ המשפטי לממשלה על שולחנו של עורך "מבט" לאותו הערב, נתן גוטמן. חסון לא שיתפה את גוטמן במקורותיה, אלא פנתה מיוזמתה לרפיק חלבי, ובסביבות השעה חמש ישבה עימו במשרדו ושיתפה אותו בממצאיה. למנהל חטיבת החדשות ולכתבתו נותרו פחות משלוש שעות עד שעת שידור המהדורה כדי לטפל במידע הלוהט ולהכין אותו לשידור.
בשלוש השעות הללו נמנעו חלבי וחסון מלעדכן את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בתוכן הרגיש של הידיעה שעמדו לשדר, והוא נחשף אליה כאזרח מן השורה, כאשר צפה במהדורת "מבט" במלון שבו שהה באותו יום על חוף ים המלח. לא ניזומה כל התייעצות עם היועץ המשפטי של רשות שידור, עמית שכטר. בשלוש השעות שנותרו, העורכים והכתבת לא עמדו על קבלת תגובה מרוני בר-און, שהואשם על-ידיהם בעבירה שהעונש המרבי עליה הוא תשע שנות מאסר. גם דוד אפל ואביגדור ליברמן לא קיבלו את הזכות להגיב. את תגובתו של אריה דרעי שמעו חלבי וחסון דקות ספורות לפני פתיחת המהדורה.
לאחר שידור תמונת היום, פתח חיים יבין את המהדורה: "אריה דרעי הוא שיזם...". הכותרת לא הזכירה את לוז סיפורה של חסון: ההבטחה שנתן לדבריה בר-און לדרעי להסכים לעסקת טיעון שתסיר מהנאשם את אשמת הקלון. לאחר ששודרו במהדורה שלוש כתבות, עלתה חסון על המרקע ודיווחה על השתלשלות האירועים ועל שתי העסקאות החמורות.
יומיים לאחר פרסום הפרשה, הפכו הכתבת חסון ומנהליה למושא התעניינות תקשורתי. ממסקרים הפכו למסוקרים. ישיבות הכתבים של הבוקר בבניין הטלוויזיה היו מתוחות, ובמהלכן נשמעו טענות קשות שחטיבת החדשות אינה מטפלת כראוי בפרשה המתפתחת. נמתחה ביקורת שהמערכת לא התגייסה כולה לתת גיבוי לגילוי המסעיר, והועלתה טענה שהכתבים שהובילו את הסיפור במהדורות החדשות של הערוץ הראשון אינם מפרגנים לחסון. כתבים טענו כי חברת החדשות של הערוץ השני מטפלת בפרשה ביתר מקצועיות.
ואכן, בעוד שבערוץ השני הטילו על ארבעה כתבים לעקוב אחר הפרשה, בניצוחו של העורך הפוליטי גדי סוקניק, הופקד הטיפול בערוץ הראשון בידיהם של שניים: הכתב לענייני משפט מיכאל דורון, שמלכתחילה הטיל ספק באמיתות הסיפור, והכתב לענייני משטרה, אורי כהן-אהרונוב, שמיעט להביא גילויים חדשים ומעניינים.
המידע שסיפק דורון בכתבות המעקב שפירסם לא עלה בקנה אחד עם המידע ששידרה חסון בכל הנוגע למעורבותו של שר המשפטים צחי הנגבי. זאת ועוד: דורון והפרשן אמנון אברמוביץ' פירסמו מידע ביקורתי ביותר על עו"ד דן אבי-יצחק. בדיעבד ידוע כי אבי-יצחק היה העד המרכזי של המשטרה והמקור העיקרי של חסון. יש דמויות ציבוריות שנשכחו, או הושכחו, מאז הדיווח הראשון של חסון, כגון אהוד אולמרט, מי שעליו נאמר שהיה בסוד העניינים.
הערוץ הראשון הסתבך בפרסום ידיעות לא מדויקות. למשל, הידיעה על פשיטת המשטרה למשרדו של רוני בר-און התגלתה כלא אמינה; בר-און התבקש בנימוס להעביר אי-אלו מסמכים, אם ישנם, לצוות החקירה.
ביומן השבוע מה-21.2 נעשה מאמץ מרוכז לחזק את אמינות גרסתה של חטיבת החדשות: שודר בו מידע חדש שבדיעבד התברר שחלקו לא אומת ולא היה ראוי לשידור. ראשון הופיע אמנון אברמוביץ', שגילה כי פגישת ראש הממשלה עם החוקרים הפכה לחקירה תחת אזהרה. לאחר מכן הופיעה חסון וסיפרה על תיאומי גרסאות של הנחקרים בפרשה. בקטע הבא הופיע מיכאל דורון וסיפר, בין השאר, על אבי-יצחק: "הוא נחקר שלוש פעמים והוא בא עם הקלטות. מתברר שהוא הקליט כמה מן המעורבים, ובכללם את מרשו ח"כ אריה דרעי. באחת הקלטות מדבר דרעי בשבחו של בר-און כמועמד ליועץ משפטי".
הידיעה הזאת שודרה לאחר שרוב מנהלי הערוץ הראשון עודכנו בתוכנה: עורך היומן ישראל סגל, רפיק חלבי ויאיר שטרן. מרדכי קירשנבאום ועמית שכטר עודכנו רק ביום ראשון. בהמשך היומן כינה אברמוביץ' את אבי-יצחק "הפרקליט המקליט", האיר את בעיית הלויאליות שאליה נקלע, וסיפר על רעיון מכירת החנינה הכללית לדרעי. היומן כלל גם ראיון עם השרה לימור ליבנת, שבמהלכו התבטא ישראל סגל כי "הנגבי שיקר חמש פעמים את הממשלה". סגל לא סייג את עצמו שאשמה זו נבדקת בחקירה.
במהלך שידור היומן לא פורסמה שום תגובה, לא של אבי-יצחק ולא של הנגבי. הצופה, שאיננו צרכן ערני, יכול היה לטעות כי עורך היומן עשה את מלאכתו נאמנה. צמוד לפרסום על אבי-יצחק, קראה גאולה אבן את הטקסט שנמסר לה: "עו"ד אבי-יצחק מכחיש את הפרסום ב'ידיעות אחרונות' הבוקר, שלפיו העיר במשטרה שראש הממשלה נכנע לסחטנות או לאיומים של דרעי במינוי בר-און ליועץ המשפטי. אין אמת בידיעה הזאת באשר למה שהעדתי, אומר אבי-יצחק. לא זו בלבד...". גאולה אבן וישראל סגל לא הזכירו כל ניסיון לקבל את תגובתו של אבי-יצחק על הפרסומים הקשים עליו ששודרו באותה שעה עצמה ביומן שהם הגישו.
ביום ראשון, יומיים לאחר הפרסום, הגיש הנגבי תביעת דיבה פלילית נגד עורכי היומן. סגל: "הנגבי הגיש תלונה במשטרה, המחויבת בהוכחת כוונת זדון. מעבר לכך, מה יטען להגנתו הנגבי? שהוא שיקר שלוש פעמים ולא חמש פעמים? הפעולה של הנגבי נועדה להדוף את הביקורת הציבורית שהיתה עליו באותה תקופה. אני עומד מאחורי כל מלה שאמרתי".
אבי-יצחק הגיב בחריפות רבה על פרסום ידיעתו של מיכאל דורון בעניין ההקלטות שעשה כביכול, והדבר עירער קשות את בטחונו של הכתב. מיכאל דורון: "הנחרצות של אבי-יצחק עוררה בי ספק, והבנתי שקרה משהו. לא ציפיתי לתגובה שכזו". דבריו מלמדים כי אם הוא ומנהליו היו מתנים את שידור הידיעה בקבלת תגובתו של אבי-יצחק, הם לא היו משדרים אותה, שכן בטחונו של דורון היה מתערער כבר אז. לאחר שחזר למקור שלו, הבין דורון כי טעה בהבנת דבריו. בדיעבד אומרים בערוץ הראשון כי מיכאל דורון נפל, כנראה, קורבן להשתלת מידע כוזב ביודעין.
החשד הוא שלמקור של דורון, שנושא במשרה בכירה ביותר ונחשב עד אז בעיניו למהימן, היה עניין להפיץ את המידע המטעה כדי להשפיע על חקירת המשטרה. ואכן עם תום החקירה טענה המשטרה כי הידיעה של דורון חיבלה בחקירה משום שגררה את הכחשתו הנזעמת של אבי-יצחק והבהירה בדרך זו לנחקרים שאין בידיו הקלטות. עד אז התנהלה החקירה תחת הרושם שמצויות הקלטות, והוא השפיע על גרסאותיהם של הנחקרים.
גם היועץ המשפטי, אליקים רובינשטיין, בדו"ח המסכם שלו, הסביר כי לא נמצאה "הקופסה השחורה" (היינו הקלטות המתעדות את הקנוניה המיוחסת לבר-און ולדרעי), ובכך נגזר דינם של שלושה מהחשודים העיקריים (נתניהו, הנגבי וליברמן) לחסד.
דורון מגיב: "למיטב זכרוני, הפרסום שלי ב'יומן' היה בשלב די מתקדם, ונראה קצת מוזר שהדיווח שלי השפיע. אני יודע שאריה דרעי שאל את השאלה אם יש קלטות, זה אחד הדברים שהטרידו אותו. הוא הבין שלחלקים מהדיווח אין מידע ממוסמך. גם אם הדיווח שלי השפיע, אז מה. אני לא עובד במשטרה".
למחרת שידור היומן הגיע לחטיבת החדשות מכתב אזהרה קשה מאבי-יצחק. דורון: "ההחלטה להתנצל לא היתה מתוך לחצים, זו היתה החלטה שלי. בבוקר ביקשתי להיפגש עם כולם על מנת להסביר את מערכת השיקולים. אנשי מקצוע הציעו לי לא לעשות כלום, להיות פסיבי, לתת לעסק לדעוך ולקוות שזה יתאמת. לסמוך על כך שמתביעת דיבה הוא (אבי-יצחק) יחשוש ולא יעשה כלום. אני עמדתי על כך שנמזער את הנזק מיד. הסברתי זאת בכך שלא משנה האיום בתביעת דיבה, אלא עצם הוצאת דיבתו של אדם ופגיעה בשמו הטוב. אין בכך צדק ואין לכך זכות. צריך אומץ להודות בטעות כמה שיותר מהר. לאחר שחזרתי למקור, הבינותי שמדובר באי-הבנה". מיכאל דורון אינו מוכן להסביר את פשר אי-ההבנה, אך מקפיד לציין: "המקור ידע מראש את תוכן הדברים שאני עומד לשדר".
עורך היומן, ישראל סגל, סבור, למרות הכל, כי במקרים כאלה אין צורך להתנות את פרסום הידיעה בקבלת תגובה: "לפי דעתי מספיק לומר: עד לרגע מסירת הידיעה אי-אפשר היה לקבל את תגובתו של...". גם ניסוח מסוג זה לא נשמע במהלך היומן. לא הוזכר אפילו ניסיון לקבל את תגובתו של אבי-יצחק. סגל מוסיף: "אני יודע מי המקור הזה שלא הובן כהלכה. זה איננו המקרה היחיד, היה עוד מקרה. המקור הזה הוא מפוקפק".
לקראת המהדורה שבה שודרה ההתנצלות, ישבו מיכאל דורון, עמית שכטר, רפיק חלבי ויאיר שטרן וניסחו התנצלות רהוטה בפני הפרקליט הנפגע. סגל, שלא היה מעורב בניסוח, סבור שהוא לא היה מוצלח במיוחד, ולטענתו אפשר היה לנסח את ההתנצלות בצורה יותר חכמה ואלגנטית. אברמוביץ' טען כי הכינוי "הפרקליט המקליט" לא בא בעקבות מעשיו האחרונים של אבי-יצחק, אלא בעקבות מקרים קודמים שלטענת אברמוביץ' יש לו ראיות מוצקות להוכחתם.
הערוץ הראשון לא הקפיד על בקשת תגובות ופרסומן, לא ב"מבט" ולא ב"יומן". מכך סטה הן מהנורמות המקצועיות המחייבות והן מהוראות מפורשות של מסמך נקדי הקובעות: "יש לכבד את זכות התגובה, בעיקר למי שנפגע משידור". העורכים והכתבים טוענים כי לא השיגו את האנשים שהוזכרו בכתבה, לא בבית ולא בטלפון הנייד שלהם.
אילה חסון טוענת כי העיכוב בשידור הידיעה בתוך המהדורה (וכוונתה לכך שהידיעה שודרה כנושא רביעי, ולא ראשון, באותו ערב) היה עקב הניסיון להשיג את התגובות. אנשים במערכת החדשות של הערוץ הראשון טוענים, לעומת זאת, שמיקום הידיעה נבע משיקולים של סדרי חשיבות. ועוד אומרים שם שהניסיון להשיג את התגובות ברגע האחרון דווקא נבע מהחשש שהסיפור יודלף לערוץ 2.
עורך בכיר בחטיבת החדשות אומר: בדיעבד חשבתי שהיה צריך להשתדל יותר, רק כדי שלא תהיה מראית עין. צריך היה להראות שניסינו לקבל תגובות, אולם בשום פנים ואופן לא היתה צריכה להיות התניה לשידור. זה יכול להיות תקדים שלילי שימנע בעתיד שידורים על-ידי אנשים שיהיו מעוניינים בכך".
קיימת גם שאלת ההתייעצות עם היועץ המשפטי של רשות השידור. לאחר שנחשף כי אבי-יצחק ניצב מאחורי הסיפור של חסון, קל לשער מדוע לא התייעצו עם שכטר. בבוקר יום הפרסום עמד עמית שכטר מול הכתבים של הטלוויזיה הישראלית והרצה להם על בעיות משפטיות שעלולות לצוץ במהלך עבודתם. הוא סיפר להם, בין השאר, כי כיום בכל מקרה פרובלמטי מתייעצים איתו, הנוהל הזה מעוגן גם במסמך נקדי. באותו ערב עלתה חסון על המרקע עם סיפורה המסעיר, בלי ששכטר יידע על כך דבר.
שכטר איננו יודע מדוע לא פנו אליו. הוא מסביר כי על-פי השיטה הנהוגה ברשות השידור, העורכים והכתבים הם שמחליטים מתי להתייעץ איתו: "עקב הסטטוס המיוחד של יועץ משפטי, אין לי שליטה מתי מתייעצים איתי. אם עורך-דין היה יושב במערכת, הדברים היו נראים אחרת". שכטר, על כל פנים, איננו סבור שצריך לשנות את בסיס השיטה. "אם המערכת סבורה ששיקול הדעת היה לא נכון, הם יסיקו את המסקנות".
בדבר מעגל יודעי הסוד על זהות המקורות מעלה שכטר אפשרויות חדשות: "לאחרונה התפרסמה פסיקה אשר קובעת כי החיסיון הוא של המקור, ולא של העיתונאי. המשמעות של הדברים היא שמי שקובע את מעגל היודעים הוא המקור עצמו. לכן יכול להיות שההנחיה במערכת צריכה להיות שכשעיתונאי מתבקש על-ידי מקור לשמור על חיסיון ביחס לזהותו, הוא צריך ליידע את המקור, שהוא ישתף בתהליך הכנת הידיעה יועץ משפטי, אשר בפניו הוא יחשוף את זהותו.
במקרה כזה נדרשת מערכת יחסים של עורך-דין ולקוח, על כל המשתמע. זו מערכת יחסים שלא קיימת כיום. אני לא עורך-דין של הרשות, ובוודאי לא של עיתונאי הרשות. בהחלט תיתכן תיזה האומרת שכשם שברור שלעורך ישנה הזכות לדרוש מעיתונאי לחשוף את המקור, או לסרב לפרסם ידיעה, כך סמכות כזו צריכה להיות ליועץ משפטי".
רק לאחר פרסום הידיעה של חסון הפך שכטר למעורב מאוד. מאותו רגע התייעצו איתו אנשי חטיבת החדשות על כל צעד ושעל. בין השאר הוא היה מעורב בניסוח ההבהרה של חסון לגבי אי-מעורבותו של ראש הממשלה בקנוניה, ובהתנצלות של מיכאל דורון כלפי אבי-יצחק. הוא גם היה מעורב בניסוח חלק מידיעות המעקב.
הכתב מיכאל דורון אומר בגילוי לב כי ייתכן וטעו בכך שלא עירבו את היועץ המשפטי לפני פרסום הידיעה שלו: "אני חושב שאולי במקרה זה היה מקום לעשות זאת. ההחלטה היתה צריכה להיות של ישראל (סגל), או של רפיק (חלקי), בחוגים הגבוהים יותר. אינני חושב שזה היה מונע את הפרסום, אך ניתן להתייחס לכך כעוד בלם, עוד קול. היועץ המשפטי יכול להבהיר את הצד של הנפגע. לפעמים אתה מפרסם ואתה לא בדיוק נותן את הדעת על ההשלכות".
אילה חסון הגיבה אחרת: "השיקול המרכזי שעשינו, אני וחלבי, היה שנוכל לבוא ולהגיד: אמת דיברנו. זהו השיקול שהיה צריך לעשות". גם אחד העורכים הבכירים טוען כי לא היה צורך בעירובו של היועץ המשפטי: "אנו פונים ליועץ המשפטי בעיקר בסוגיות של קטינים ועד היכן מותר להראות תמונות מזעזעות; פחות בסיפורים פליליים. תביעות דיבה יכולות להיות מוגשות על רוב הדברים, ולכן אין טעם להתייעץ איתו על כל נושא ונושא".
על האפשרות שחלבי וחסון הסתפקו בייעוץ של אבי-יצחק מגיב שכטר: "בלי להתייחס מי היה המקור, ייעוץ משפטי חיצוני לא מספק אותי. לרשות ציבורית לא יכולה להיות חוות דעת, אלא על-ידי היועץ המשפטי של הרשות. אלו הן ההנחיות של היועץ המשפטי לממשלה. לא ייתכן מצב שבו כל עובד יעשה לו עורך-דין. בשום פנים ואופן לא".
למרות שעיקר סיפורה של חסון נמצא אמין על-ידי הפרקליטות, במשך שלושת החודשים מאז השידור הראשון היה ניתן לשמוע טענות רבות שהידיעה היתה צריכה להיות מנוסחת אחרת. כך אמר אמנון אברמוביץ' בהרצאותיו בבתי-ספר לתקשורת, וכך אמרו כתבים בכירים בערוך הראשון. יש יסוד להניח כי גם היועץ המשפטי היה ממליץ על ניסוח אחר. הכתבת חסון מגיבה לטענה בזהירות רבה: "אני לא מרוצה במאת האחוזים משום דבר. אני כל הזמן מבקרת את עצמי. אני לא יושבת על זרי דפנה ואומרת שהכל היה מושלם. אחרי כל דבר צריך להפיק לקחים. אנחנו פירסמנו פרסום עיתונאי גדול, ברור שכל פירוט יתר הוא בעייתי".
על-פי פרסום במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", אילה חסון קשורה בקשרים אישיים למשפחת נמרודי. גדי סוקניק מערוץ 2 טען בשידור כי עופר נמרודי פעל למנות את אבי-יצחק לשר המשפטים, ואם לא לתפקיד זה, אז למשרת היועץ המשפטי לממשלה (טענה שבגינה הוגשה תביעות דיבה ענקית נגד ערוץ 2).
מסמך נקדי מבהיר היטב את החשש מהאינטרסנטיות של מקורות חסויים: "אלה מבקשים לעשות מניפולציה של הכתב לתועלת העניין שלהם. כל ידיעה מהסוג הזה טעונה בדיקה והשלמת התמונה". בתשובה לשאלה, האם ייתכן שהידיעה שירתה גורם אינטרסנטי, ענתה חסון: "לכל אלה שטוענים זאת צריך לומר שהרשימה של ל"ו צדיקים נסגרה מזמן. כל מקור הוא אינטרסנטי, השאלה היא מה אמיתות המידע. צריך להבין שדרך העבודה העיתונאית איננה מחקר אקדמי. מחקר חדשותי הוא מיידי, שטחי בסך-הכל, ולמרות הכל, נעשו הבדיקות".
אין זו הפעם הראשונה שבה חסון נוגעת בחומרים רגישים שקשורים לגורמים אינטרסנטיים בעולם המשפט ובעולם התקשורת. כמסקרת הראשית של פרשיות האזנות הסתר, היה בידיה מידע בעל אופי מפליל. מנהל חטיבת החדשות דאז, דוד גלבוע, מנע ממנה לשדר חלק מהידיעות שהיו ברשותה, כיוון שחש כי לא היו מבוססות דיין.
חסון השתמשה בהקלטת סתר. על-פי דיווחי קול-ישראל, היא עשתה זאת לדוד אגמון, ראש לשכתו הקודם של נתניהו, במסגרת מאמציה לאסוף ראיות לגיבוי כתבתה הראשונה, כחודש לאחר פרסומה. ייתכן שנהגה כך גם עם מקורות אחרים. מסמך נקדי מנסח את הנורמות בעניין זה כך: "במשדרי חדשות וענייני היום אין להקליט או לשדר שיחה טלפונית בלא ידיעתו ובלא הסכמתו של המרואיין. מבחינת החוק, ההקלטה מותנית בהסכמת אחד מבני השיח, גם אם זה הכתב עצמו". כלומר, חוקי אך לא אתי.
ההקלטות של חסון חרגו ממסמך נקדי, גם בכל הנוגע להתייעצות מוקדמת: "אין להטיל או לאשר משימות של עיתונאות חוקרת, אלא באישור מנהל המדיום. אם החקירה כרוכה בשימוש באמצעים בלתי שגרתיים – התחזות, הקלטה נסתרת, צילום נסתר וכד' – יש לקבל את אישור המנכ"ל מראש". על-פי הפרסומים בעיתונות, היא עשתה זאת על דעת עצמה.
אך העובדות הבאות חמורות מהעבירות על מסמך נקדי. חסון שכרה את שירותיו של רפי פרידן, חוקר פרטי המואשם בפלילים בפרשת האזנות הסתר, פרשה שחסון היתה המסקרת הראשית שלה. היא שילמה לחוקר מכספה הפרטי, מעשה שמהווה עבירה ברורה על כללי רשות השידור. לאחר חשיפת פרשה זו אסרו עליה מנהליה לסקר את פעולותיו של פרידן, מחשש לניגוד אינטרסים. זו השרשרת הבעייתית שהיתה: חסון, המקורבת לנמרודי, השתמשה בפרידן (שסיקרה אותו בעבר), אשר על-פי החשד, פעל בשירותיו של נמרודי (בפרשיית ההאזנות), אשר מיוצג על-ידי עו"ד אבי-יצחק, אשר הוא המקור (העיקרי? הבלעדי?) של אילה חסון.
עמית שכטר: "אני סבור שאילה עשתה שיקול דעת מוטעה, ואכן ביקשתי שיעירו לה על כך. הטעות שלה היתה בפנייה לאדם חיצוני לבצע ההקלטה והתשלום לכך מכספה הפרטי, כל זה בלי לקבל את אישור הממונים עליה. צריך לזכור שההקלטה עצמה איננה בלתי חוקית. לאור הדברים הללו, הוצאנו הנחיות ברורות לעיתונאים בנושא שימוש באנשים חיצוניים לביצוע הקלטות ובנושא תשלום כסף. בכל מקרה הטעות הזאת של אילה בטלה בשישים לעומת ההישגים שלה בפרשה".
דבריו של שכטר נכונים. הישגה המקצועי של אילה חסון נדיר: מעטים המקרים שבהם פרסום עיתונאי מקבל אישוש כה מלא בחקירה משטרתית.
ברוך קרא הוא סטודנט לתקשורת
גיליון 8, אפריל 1997