המשבר הכלכלי האחרון חשף, בין היתר, את נקודות החולשה של חברות החדשות בשני ערוצי הטלוויזיה המסחריים, ערוץ 2 וערוץ 10. בניגוד גמור לעיתונות הכלכלית המודפסת, הפורחת בשנים האחרונות, ואשר פירותיה הצפויים מבשילים בימים אלה, הסתפקה העיתונות הכלכלית בטלוויזיה המסחרית במועט, ואולי לא במקרה. שכן, כל אחד משני הערוצים הוא בבעלותם של תאגידים כלכליים.
אחדים מ"ראשי המשק" מושקעים בכל אחד משני ערוצי הטלוויזיה, ובדיעבד גם מממנים את חברת החדשות. אין להתרשם יתר על המידה מהצהרות נאורות של מו"לים ובעלים על שאינם מתערבים בשיקולי העריכה. האינטרסים הכלכליים של בעל הבית ספוגים בוורידיהם של העורכים והכתבים באשר הם – בעיתון, ברדיו או בטלוויזיה. לחץ הדם של אילי ההון מנחה מדי רגע מה מותר ומה אסור, מה רצוי ומה בלתי רצוי לבעל הבית.
אירועים מכוננים כגון המאבק בשידור תחקיר "עובדה" על ישרא-אייר או הסרט התיעודי "שיטת השקשוקה", שעסק בקשר שבין הון לשלטון, עשויים להזריק לאותם ורידים תזכורת לגבי "מיהו הבוס ומהם האינטרסים שלו".
מטעמים אלה ואחרים משתלם יותר לחברת החדשות בערוץ מסחרי להסתפק בדסק כלכלי חלש, שכתב/יו אינם מחטטים מדי בעסקי התאגידים של בעלי הזיכיון ואינם יוזמים תחקירים בנוגע להם.
תחת זאת, עדיף להתמקד בתוכניות קלילות כמו-כלכליות, שאינן מזיקות, כגון טיפול בענייני צרכנות, שליחת מנחם הורוביץ למשימה יומית כלשהי, שעשוע הצופים בעוולות הביורוקרטיה הציבורית או תוכניות תחקיר על דגי רקק – נוכלים ומתחזים, גנבים מרשתות שנתפסים במצלמה נסתרת, מטרידים מינית או סרסורי זונות. אלה נושאים פיקנטיים, מעט צהובים, ומבטיחי רייטינג.
דווקא בימי המשבר הכלכלי שב ומתגלה יתרונו של השידור הציבורי על פני הערוצים המסחריים. הדסק הכלכלי מתוגבר יותר בערוצי הרדיו והטלוויזיה הציבוריים וגם מסקר יותר ענייני כלכלה וחברה, לעומת הסיקור המצומצם בערוצים המסחריים. שדרים ברשות השידור מעיזים לשאול שאלות על מקורות המשבר הכלכלי ועל הליברליזם הכלכלי שהונהג בשנים האחרונות.
זהו הליברליזם שהכשיר בזמנו את הקרקע להנהגת שידורים מסחריים, ל"שמים פתוחים" ולתחרות הולכת ומחריפה על כל תשדיר פרסומת. שום עורך אחראי לא יעז לפצוע את היד המאכילה אותו. כך שעם פרוץ המשבר הכלכלי, נקלעו מערכות החדשות בערוצים המסחריים לנאמנות חצויה – בין הצורך לסקר מגה-אירוע ובין הצורך לא לפגוע לא בבעלי התאגידים המושקעים במישרין בערוצים, ולא במקורות ההכנסה, הלא הם המפרסמים.
הרי כל האטה וכל מיתון עלולים לצמצם את היקף הפרסום, שהוא החמצן של כל ערוץ מסחרי. ייתכן שמחקר עתידי יגלה שלוש דרכים, ואולי יותר, שבהן מערכות החדשות בערוצים המסחריים הלכו בין הטיפות:
1. פרשנות במקום סיקור. בהעדר מספר מספיק של כתבים כלכליים בעלי יכולת, מתמלא זמן השידור בפרשנות. בדרך כלל הפרשנים מגיעים מאותו כפר, ולכן גם מתנבאים פחות או יותר באותו קול, כמי שקיבלו הנחיה מ"דף מסרים" של תועמלן חרוץ: אסור להיכנס לפאניקה, הפחד הוא הדבר שממנו חייבים לפחד, אסור לפרוץ את מסגרת התקציב, מה שעלה ב-50% מפסיד כיום רק 15%, ועוד.
בדרך זו מצטרפים הערוצים המסחריים למרבית העיתונות הכלכלית, ומשמשים ביטאון אידיאולוגי של הקפיטליזם הישראלי. הפרשנות החדגונית עוקפת בדרך כלל את המחלוקת בין שתי השיטות הכלכליות – קפיטליזם וסוציאליזם – שניצתה ביתר שאת בציבור הישראלי.
2. פיחות (Downgrading) הערך החדשותי של המשבר הכלכלי. בדרך כלל הוקצב במהדורות חדשות זמן מועט יחסית לערך החדשותי של המשבר ונופח הערך החדשותי של אירועים אחרים, בעיקר פליליים ופוליטיים. במקרה הטוב, המשבר הכלכלי העולמי מוצג כעוד אייטם במהדורת החדשות. כך, באחד הימים הקשים בבורסה (2.11), החליטו עורכי המהדורה המרכזית בערוץ 2 לפתוח משום מה בידיעה בלעדית על צאתה לקנדה של א', המתלוננת מפרשת קצב.
3. רוטיניזציה של המשבר הכלכלי. לעתים נדמה שהשדרים בערוצים המסחריים מדחיקים את אירועי המשבר ולו רק כדי שלא להעריך את ההשלכות על עתידם המקצועי. בניגוד לערוץ הציבורי, שהקדיש ערב שלם למשבר הכלכלי העולמי, לוחות המשדרים בערוצים המסחריים דבקו בשגרה. כמתוכנן מראש, שני הערוצים המסחריים סוחטים את מירב הרייטינג מתוכניות הריאליטי, "האח הגדול" ו"היפה והחנון", שמתבררות כסמי הרדמה.
למעשה הצלחתה של כל תוכנית ריאליטי תלויה בבריחה המונית מהמציאות ומהאג'נדה השוטפת. כמו הנפשות המסוגרות באולפן, כך התוכנית מצליחה להניב רייטינג ככל שהיא שואבת לתוכה צופים שמתנתקים מן המציאות החדשותית. על כן מערכת החדשות מתבקשת לגלות התחשבות מרבית ולא לטלטל מדי צופים השקועים באשליית הריאליה הטלוויזיונית.
אם הייתי נמנה עם מתכנני הכנס השנתי באילת של אגודת העיתונאים בסוף חודש נובמבר, הייתי מציע מושב בנושא "יודעים עיתונאי ועורך נפש בעליהם".
פרופ' דן כספי הוא ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון