בסדרה "מיליארדים" שעלתה לאחרונה אצלנו בשידורי הלוויין מזמין איל הבורסה המולטי-מיליארדר בובי "אקס" אקסלרוד עיתונאי המסקר אותו לארוחת ערב ורוכש ממנו "דחייה של יום אחד" בפרסום סיפור מביך בתמורה ל"פגישה אחד על אחד" עם מנהל של רשת טלוויזיה שידסקס עימו אפשרות להגשת תוכנית. הכתב חוכך לרגע בדעתו, ומחליט להיעתר להצעה המפתה. המיליארדר הרוויח מעט זמן להתארגנות.
המיליארדר שלדון אדלסון, לו צפה בפרק, ודאי היה מגחך. במציאות המטורללת של חיינו, סדרת טלוויזיה, אפילו מבית היוצר האולטרה-תזזיתי של שואו-טיים, אינה יכולה לצפות מהלכים של מיליארדרים כמוהו. במהלך חול המועד פסח התרחשו שני אירועים שונים בתכלית זה מזה, המצביעים על עומק השפעתו של אדלסון על התקשורת הישראלית ועל חלקים מאחותה האמריקאית.
דו"ח "מדד חופש העיתונות" השנתי של ארגון Freedom House הוריד את דירוגה של ישראל אל המקום המדאיג שבו שרויות מדינות כנמיביה, איטליה וברזיל, והיא מוגדרת כעת כבעלת "עיתונות חופשית באופן חלקי", בעיקר בגלל תופעת "ישראל היום" – עיתון חינמי-פרבדאי המשרת את מנהיג המדינה ומצניח את מחירי הפרסום (הארגון מתייחס לראשונה גם לתופעה הגואה של תוכן שיווקי-פרסום סמוי בישראל, בעיקר כפי שבא לידי ביטוי באתרים כמו ynet מבית "ידיעות אחרונות").
ממש במקביל התפטר הנמסיס של אדלסון: ג'ון סמית, בעל הטור הבכיר ב"לאס-וגאס ריביו-ג'ורנל", הגדול בעיתוני נבאדה, עזב לאחר שנאסר עליו לסקר בטוריו את מהלכיו של ברון ההימורים, שעשור קודם לכן תבע אותו תביעת דיבה מתמשכת אך כושלת.
מחלק עיתונים של "ישראל היום" (צילום: הדס פרוש)
שני המופעים הללו שונים מאוד כאמור, אולם אפשר למתוח ביניהם חוט תקשורתי מחבר. זה לא יהיה כבל דיגיטלי מתקדם, אלא יותר חבל מהסוג שנהגנו למתוח בילדותנו בין שני גביעי אשל או גיל, מחלון לחלון, ליצירת "טלפון" מיושן. גם בעשור השני של המאה ה-21, אדלסון עדיין מחיה מושגים של העולם הישן-לכאורה: איומים כוחניים בתביעה על עיתונאים, השתלטות קרטליסטית על כלי תקשורת והזרמת הון לצורך הקמת חינמון שיחולק בקרנות הרחוב.
ומי אמר שהשיטות הללו לא עובדות? הנה, החשבון עם ג'ון סמית נסגר לבסוף, באיחור של עשור. הנה, "ישראל היום" המיושן בשפתו, הבלתי-רלבנטי למצוקות קוראיו או למצב הפוליטי והמדיני הסבוך של המדינה שבה הוא פועל, לא רק דוחק מהזירה עיתונים אחרים, "פחות פטריוטים" לשיטתו של בעליו, אלא גם משפיע באופן מעשי על תדמיתה הבינלאומית של ישראל, כמעין "שגריר הסברה" מהגיהנום. והפעם לא ניתן להאשים את ה-BDS או האירופאים המנוולים והאנטישמים. אנחנו, כל אחד ואחד מאיתנו שקוטף בחלון מכוניתו את המוצר הזה בדרך לעבודה, שותף אקטיבי לפגיעה בדמוקרטיה הישראלית, כך לפחות סבורים ב-Freedom House.
טריק ושמו טינה עמוקה
המאבק הבלתי-מתעייף בסמית, כמו גם החדירה הבלתי-מתפשרת אל שוק העיתונות הישראלי, מוכיחים שוב את מה שידענו כבר קודם: אדלסון אינו רואה בשווקים קטנים או בעיתונאים בודדים זוטות שניתן להניח להן לנפשן. כאשר נכנס בסערה לשוק העיתונות בישראל הכריז על מטרתו להפוך עיתונות זו ל"מאוזנת והוגנת", fair and balanced, אימרה המושאלת מהנוסחה המצליחה שהזניקה את רשת פוקס-ניוז השמרנית לצמרת.
האיזון וההוגנות באים כעת לידי ביטוי בהשפעות רחבות שבינן לבין עיתונות אין דבר וחצי דבר, ממאבקו של ראש הממשלה ב"חוק ישראל היום", שעל-פי חלק מההערכות הוליך מדינה שלמה לבחירות מוקדמות אשתקד – ועד לתוצאה המביכה במדד של Freedom House בשבוע שעבר.
ג'ון ל. סמית (צילום מסך מתוך חשבון הטוויטר שלו)
לסיפור המדהים של ג'ון ל' סמית הקדשנו פה בעבר טורים. התפטרותו המאולצת מהעיתון שעמד לצדו לאורך כל השנים הרבות והקשות מנשוא שבהן נאבק על זכותו לכתוב אמת בעיר שכולה מבוססת על מקסמי שווא, יכולה לדכא גם את האופטימיים שבעיתונאים.
תקציר הסיפור: באמצע העשור הקודם תבע אדלסון את סמית לדין בעקבות קטע קצר בספר שפירסם. התביעה דירדרה את מצבו הכלכלי של סמית, והוא נאלץ להכריז על פשיטת רגל. כאשר בתו חלתה בסרטן בראשה, אדלסון לא ויתר, ובמקום זאת הציע לסמית עסקה: התנצלות תמורת הקמת קרן על סך 200 אלף דולר למימון הטיפול בבתו. סמית סירב להצעה, נאבק כאריה בבית-המשפט והביא לסגירת התיק בלא-כלום. נצחון הרוח על החומר, האמת על הכסף – תקראו לזה איך שתרצו. בתו של סמית החלימה, והוא המשיך לכתוב טורים שנחשבו מהטובים בעיר, בעיתון שהיה מגדלור של חופש עיתונאי.
עד כדי כך מגדלור, שמשפחת אדלסון חשה צורך לרכוש אותו, בסכום אדיר של 140 מיליון דולר, בעסקה שפרטיה הוסתרו בתחילה מהציבור. זה קרה רק לפני מספר חודשים, ובארצות-הברית חגגו שוחרי חופש העיתונות את מלחמתם הבלתי מתפשרת של עיתונאי ה"ריביו-ג'ורנל" בבעלים החדש כאשר התעקשו לחשוף בפומבי כל אפשרות לסתימת פיות.
אבל מאז זרמו הרבה ז'יטונים במכונות, ומערכת העיתון, כך נדמה, מתחילה להיכנע. חלק מעיתונאיו הבכירים עזבו, כולל העורך הראשי, ובאחרונה התבשר סמית כי עורכו החדש, ג'יי קית מויר, אוסר עליו מכאן והלאה לסקר את אדלסון בטוריו – "כל עוד אני עורך" – וזאת בגלל "ניגוד עניינים". מהו ניגוד העניינים? התביעה ההיא של אדלסון (שכאמור, הסתיימה מזמן).
גם על איל הקזינו השני הגדול בעיר, סטיב וין, נאסר על סמית לכתוב מסיבות דומות. "כשיש כזאת טינה עמוקה אני חושב שזה בעייתי שסמית יכתוב על אדלסון", נימק מויר את החלטתו בפאנל שבו השתתף, וביקש להדגיש שמדובר בהחלטה שקיבל באופן עצמאי, ללא לחצים מצד המו"ל החדש.
שלדון ומרים אדלסון בראיון לכתב "גלובס" (צילום מסך)
היומרה לאסור על עיתונאי לכתוב על גורם שתבע אותו תביעת דיבה מחמת "ניגוד עניינים" אינה זרה למקומותינו. נתניהו ניסה להכתיב לחדשות ערוץ 10 איסור שכזה כלפי רביב דרוקר – וניגף בצדק בידי ראשי הערוץ. גם אני שמעתי את הטיעון הזה מופנה כלפי מספר פעמים בעקבות "פרשת אדלסון", וכמובן שדחיתי אותו על הסף. מדובר בנחשול נוסף של אובדן בושה באגם הגואה של תביעות הפחדה והשתקה שמשתלט על הענף. למעשה, ככל שעורכים יאמצו את הבלוף האתי-כביכול הזה, כך יתקדם מהר יותר מותה של העיתונות החוקרת.
הנה תמצית הטיעון הקלוש של עורך ה"ריביו-ג'ורנל" (ודומיו): סמית כתב על אדלסון; אדלסון תבע אותו; סמית בהכרח נוטר טינה לאדלסון; הטינה מונעת ממנו להפעיל שיקול דעת עיתונאי בסיקור אדלסון; לפיכך עליו לפסול עצמו מסיקורו של אדלסון. המשמעות המבהילה של הנוסחה הזאת היא שכל מי שרוצה שיפסיקו לכתוב עליו פשוט צריך לתבוע דיבה, או טוב יותר – פשוט לאיים בתביעת דיבה.
המשמעות המבהילה של הנוסחה הזאת היא שכל מי שרוצה שיפסיקו לכתוב עליו פשוט צריך לתבוע דיבה, או טוב יותר – פשוט לאיים בתביעת דיבה
אין צורך להוכיח שהעיתונאי שיקר או טעה, די בפעולת התביעה (פעולה חד-צדדית, שלעיתונאי הנתבע אין כל שליטה עליה) כדי לפסול עיתונאי מלעסוק באדם ואולי אף בתחום שלם. גם אם העיתונאי (כמו במקרה של סמית) סיים את ההליך המשפטי כשידו על העליונה, הוא עדיין בבחינת "חשוד מיידי" בבואו להמשיך בדיוק את אותן הפעולות העיתונאיות שבהן נקט לפני שנתבע. על פניו, זוהי סנקציה נטולת סופיות: ה"טינה" שעליה מדבר מויר תישאר באוויר לנצח, שנים אחרי סיום ההליך המשפטי.
במלים אחרות: עורך ה"ריביו-ג'ורנל" דן את בכיר עיתונאיו לשיתוק, וחרץ את דינו במשתמע (לפחות במובן האתי) במשפט שדה עיתונאי. הוא משדר לעולם כי מדובר בעיתונאי פגום שאינו יכול להפריד בין רגשותיו לבין אופן סיקורו, ומעביר הלכה למעשה את שרביט השליטה ממערכת העיתון אל בכירי מסוקריה, אשר ברצותם יוכלו לפסול כל עיתונאי בהינף ריטיינר של עורך-דין.
צאו וחשבו אילו סכנות מטילה השיטה הזאת לפתחה של העיתונות הישראלית, זירה שבה נשלחים איומים בתביעות דיבה כלפי עיתונאים כמעשה שבשגרה. סמית הוא עיתונאי מוערך המועסק בשוק עיתונאי רב-ממדים, הנהנה מהגנה משפטית רחבה מאצלנו כנגד תביעות השתקה, ולכן יש לשער שימצא עד מהרה את דרכו המקצועית במקום אחר, מה גם שנדמה כי הברנז'ה בעיתונים המרכזיים מתייצבת לצדו. מעניין כיצד היה מתמודד מול כוחות כאלה בארץ הקודש. אותה מדינה שבה, בזכות אדלסון, פועלת כעת "עיתונות חופשית באופן חלקי".