כבר כנער בן 13 חשק שלדון אדלסון בעיתונות. כבן למשפחה ענייה מרודה בשכונות הקשוחות של בוסטון, הוא ביקש הלוואה מדודו ו"רכש" פינת חלוקה לעיתונים. לימים סיפר לחבריו שההשקעה השתלמה והוא הצליח להחזיר את ההלוואה לדוד. היום אדלסון כבר לא מוכר עיתונים בקרנות רחוב (בישראל עיתוניו מחולקים בקרנות רחוב חינם אין כסף), אבל נדמה שהעניין שלו בעיתונות לא שכך.
בעוד שאת עסקי ההימורים החל בארה"ב והמשיך במזרח הרחוק, את עסקי התקשורת שלו בחר לייסד דווקא כאן, בישראל. עד עכשיו. לאחרונה נחשף כי הקונה האנונימי והמסתורי של ה"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל", העיתון החשוב בעיר ההימורים, הוא משפחת אדלסון. כתבי ה"ריביו ג'ורנל", מצדם, החלו בסדרת תחקירים על הבעלים החדש.
הפרשה שחשפו מעלה חשד לכינונו של ערוץ השפעה סודי על עיתונים ועיתונאים מנבאדה דרך קונטיקט ועד פלורידה. הדיווחים של עיתונאי ה"ריביו ג'ורנל" חשפו הכְתבות לסיקור מכוון-מטרה כביכול ביחס לשופטת בית-המשפט המחוזי בעיר, שדנה באחד התיקים המורכבים ביותר מבחינתו של אדלסון, תיק שהסב לו לא מעט כאב ראש בחודשים האחרונים ועלול להקרין על עתיד עסקיו.
בחשיפת ה"ריביו ג'ורנל" בולטת לרעה הטענה שיוזמות אלו לא נולדו מדרישות או מצרכים מערכתיים. מדובר רק במופע האחרון בשורה ארוכה של יוזמות שממחישות את האופן שבו אדלסון מעוניין להשפיע על השיח התקשורתי, לתעל אותו לצרכיו או לנווט אותו על-פי אמונותיו. החשיפה מספקת נדבך נוסף להנחה ההגיונית שכמו במקרה של הקמת "ישראל היום", כניסתו של הביזנסמן הממולח לשוק המידרדר של עיתונות הדפוס לא נבע ממניעים עסקיים טהורים.
אדלסון כבר תבע בעבר שניים מהעיתונאים הבכירים ביותר בעיר ההימורים – ג'ף סימפסון המנוח מה"לאס-וגאס סאן" (פעמיים) וכותב הטורים הבכיר של ה"ריביו ג'ורנל" עצמו, ג'ון סמית. התביעות נגד מאמריו של סימפסון נדחו, אבל התביעה נגד סמית היתה לסאגה שהפכה את חייו על פניהם, והופכת עד היום את קרביהם של עיתונאים אמריקאים רבים. סמית, שהוציא ספר על חלוצי תעשיית ההימורים בלאס-וגאס ("כרישים במדבר"), ובתוכו גם התייחסות לאדלסון, נדרש על-ידי הטייקון להתנצלות פומבית ומוחלטת, וכאשר סירב, נתבע בתביעת מיליונים שהביאה אותו, ואת בית ההוצאה לאור, לפשיטת רגל.
התביעה נמשכה בזמן שבתו של סמית נאבקה בבית-החולים בגידול סרטני חמור בראשה. כאשר נודע לאדלסון על המחלה, הוא לא הרפה מהתביעה, אלא הציע לסמית שיתנצל ויזכה לקרן על סך 200 אלף דולר למען בתו. סמית סירב, המשיך להילחם על האמת שלו, והצליח להביא להסכמת בית-המשפט לחשוף שורה של מסמכים מתוך דיוני מועצת ההימורים, הרגולטור שמעניק את הרישוי להפעיל קזינו בלאס-וגאס. סמוך לכך, ולפני שהמסמכים נחשפו, אדלסון הסיר את התביעה, שהסתיימה מבחינתו בעצם בלא כלום, אבל הסבה נזקים קשים וכואבים לעיתונאי שנלחם כמעט לבדו על שמו הטוב.
"אתם יכולים להיות בטוחים שאם האדלסונים ינסו להשפיע על הסיקור באמצעות הזמנת דיווחים, חיסולם או דילולם, הכתבים והעורכים של ה'ריביו ג'ורנל' יילחמו". הודעה בדף הפייסבוק של ה"לאס-וגאס ריביו ג'ורנל", 20.12.15 (צילום מסך)
מעניין להיזכר בהתנהלותו האיתנה של סמית בארה"ב ולהשוותה להתנהלותם המופתית של עיתונאי "ריביו ג'ורנל" בסיבוב הנוכחי מול אדלסון – הפעם כבעלים של העיתון. בשני המקרים הבינו העיתונאים שאם הם לא יעמדו בשער, איש לא יעמוד שם במקומם; בשני המקרים הבינו שיש עקרונות מקצועיים שחשובים יותר ממקום עבודה יציב ושלוות נפש מדומה.
התעקשותם של הכתבים ב"ריביו ג'ורנל" לפרסם בעצמם את המתרחש בתוך המערכת שלהם, תוך הקפדה על שקיפות מוחלטת, היא לא פחות מהירואית. העובדה שהם חותמים בעצמם על הכתבות המתעדות את המתרחש לנגד עיניהם בדסק החדשות, שראשיו מקבלים הנחתות מלמעלה, מעוררת קנאה.
די להשוות את ההתנהגות הזאת לכמה מהמקרים הדומים בישראל כדי לחטוף צרבת. כולנו זוכרים את נכונותם של כמה מהכתבים ב"מעריב" תחת נוחי דנקנר להעביר שאלות "מוזמנות" (ומביכות) לשלי יחימוביץ', עמוס שוקן ואליעד שרגא או להעלים ידיעות על נושאים שמקשים על תאגיד IDB; כמה מאיתנו זוכרים את סירובו של מנכ"ל ערוץ 10 והיועצים המשפטיים של הערוץ לעמוד לצדם של ראודור בנזימן, רותי יובל והח"מ בפרשת אדלסון, ואת ההחלטה לדבוק כלפי חוץ בגרסה מכובסת שלפיה "התשתית הראייתית בכתבה התבררה כרעועה" (טענה שהיתה ונותרה שקרית לחלוטין).
למעשה אין כמעט כלי תקשורת בישראל כיום שבו עיתונאים מוכנים לצאת בפומבי נגד המו"לים שלהם, גם כאשר אלה מתערבים באופן בוטה בעבודה העיתונאית. לכל היותר ידליפו לכתבי הברנז'ה באופן אנונימי, וגם זאת במשורה. ניכר שהעיתונאים ב"ריביו ג'ורנל" מבינים שמול התנהלות מן הסוג הזה, חובה להקים חומת ברזל אטומה, ללא פשרות ופרצות. מומלץ בחום ללמוד מהם.