איסוף חדשות בביירות היה עניין אחד. שידורן מביירות - זה כבר היה עניין אחר לגמרי. שום תיאור של עבודת העיתונאים הזרים בביירות לא יהיה שלם, בלי שנזכיר תופעה שעיתונאים רבים נתקלו בה: איומים גופניים. כתבים, יהיו הם בביירות או בוושינגטון, אינם פועלים בחלל ריק. כדי לדווח באורח אובייקטיבי הם זקוקים למרחב - פיסי ופסיכולוגי - בין עצמם לבין העורכים שלהם, ובין עצמם לבין האנשים שעליהם הם כותבים. כדי ליצור את המרחק הזה, לבנות את המרחב הזה, וכדי שיוכל לדווח בצורה אובייקטיבית - מוכרח עיתונאי להתפשר עם הסביבה שלו. מצד אחד, עליו לפתח גישה קלה ויחסים של אינטימיות עם המקורות שלו, כדי להבין אותם. ומצד שני, עליו לשמור על ריחוק, כדי שיהיה מסוגל להתייחס לדברים באורח ביקורתי. זהו אכן איזון עדין ביותר, אבל הוא חיוני לעיתונאי אובייקטיבי.
עיתונאי לא יכול להיות הוגן ואובייקטיבי ביחס לקבוצת אנשים, אם אינו מבין אותם. אבל הוא לא יוכל להיות הוגן גם אם יכיר רק אותם. אינטימיות בלי ריחוק הופכת למחויבות כלפי צד מסוים; חוסר פניות, בלי שום אינטימיות, יוצר דיווח בנאלי ושטחי. שמירת איזון בין אינטימיות לחוסר פניות היא אתגר לכל עיתונאי, בכל מקום וזמן. אבל הניסיון לעשות זאת במקום כמו ביירות היה קשה במיוחד, משום שחיית בקרב צד אחד מבין שני צדדים המעורבים באותו סכסוך עצמו. וצד זה, בדומה לאחרים, לא נמנע אף מפגיעה גופנית באלה שהתייחסו אליו באורח ביקורתי מדי, או שגילו הבנה גדולה מדי כלפי היריבים שלו.
לא היה אפילו עיתונאי אחד בביירות שלא פחד, חשש או היה מודאג בזמן זה או אחר בשל דבר מה שנודע לו - ואשר חשב לכתוב עליו או כתב עליו - בנוגע לסורים, לאש"ף, לפלאנגות, או בקשר לכל אחת מבין 40 המיליציות של לבנון. כל כתב בביירות ידע היטב כי תמורת 1.98 דולר ועשרה בולים ירוקים יכול כל אחד לדאוג לכך שיהרגו אותך. העיתון שלך היה מקים קרן על שמך, וזה היה הסוף. כל עיתונאי שאומר שלא פחד בסביבה הזו הוא מטורף או שקרן. וכפי שעמיתי ג'ון קיפנר כתב פעם: "העיתונאים שהסתובבו בביירות הלכו עם הפחד ממש כשם שהם הלכו עם פנקסי הרשימות והעטים שלהם".
אמרתי שביירות היתה מפחידה, אבל אין בכוונתי לטעון שעיתונאים הובהלו עד כדי כך שהשתתקו לחלוטין. מבקרי עיתונות מסוימים מתחו ביקורת על העיתונאים ששהו במערב ביירות. הם אמרו כי אלה פחדו מן הסורים ומאש"ף, ולכן לא כתבו את האמת. זו לא יצאה לאור, ולכן נפגע כל-כך הדימוי של ישראל בעולם.
איור: עינת פלד
האמת היא כי רוב העיתונאים שפעלו בביירות בתקופתי היו מודעים לאווירה סביבם. הם לא סגרו את מכונות הכתיבה והתעלמו מכל נושא רגיש. להיפך - הם חיפשו דרכים אחרות להוציא את הסיפורים האלה החוצה. הסיבה לכך שהסורים - או אחרים - חיסלו עיתונאים היתה שכל אמצעי האיום האחרים, שנועדו להביא לכך שעיתונאים לא יכתבו את האמת עליהם, נכשלו. לא זכור לי אפילו מקרה אחד שבו ידעו עיתונאים בביירות על אירוע חשוב ובמתכוון לא דיווחו עליו, כי חששו מן התוצאות. וזאת, למרות שעיתונאים רבים היו קורבנות להפחדה.
כעיתונאים בביירות מצאנו מדי פעם דרכים חדשות בכל מה שנוגע ליצירת המרחק הנחוץ כדי ללמוד את האמת ולכתוב עליה. תוך כדי כך למדנו גם להגן על עצמנו. לפעמים שלחנו ידיעות אנונימיות, כדוגמת הידיעות על הסורים שחיסלו עיתונאים. לפעמים כתבנו כאילו הידיעות נשלחו מקפריסין או נכתבו בניו-יורק. כמו-כן היינו מצטטים תחנות רדיו של המיליציות בכל הקשור לסיפורים רגישים שידענו עליהם ממקור ראשון, אבל לא רצינו לדווח עליהם ראשונים. ופעמים רבות כתבנו ביקורת על אש"ף, על הסורים ועל הפלאנגות, וקיווינו שהדברים לא יתורגמו ולא יופיעו בעיתונות הערבית, ואם כן - שלא יראו אותם אלה העלולים להיפגע מכך. האם אפשר לומר כי דיווחנו על כל דבר שהיה ראוי לדווח עליו? לא. האם היה זה מצב אידיאלי? לא. האם היתה זו פעולת הסחה? לא.
אני מדגיש אמנם כי שום אמצעי הפחדה בביירות לא הצליח למנוע את פרסומו של סיפור חדשותי חשוב בחוץ לארץ, אבל היו סיפורים אחרים, פחות חשובים ופחות דחופים, שהתעלמנו מהם מתוך פחד. אני אהיה הראשון להודות בכך. כמה כתבות נשלחו מביירות על השחיתות הנהוגה זה זמן רב בקרב מנהיגות אש"ף, על ניצול לרעה של משאבים ועל הדרך שבה הפך ארגון זה למוסד בירוקרטי? הרי דברים אלה היו הסיבה למרד נגד ערפאת בקיץ 1982; אולם כמעט שאין להם רמז בדיווחים מביירות שלפני הפלישה הישראלית.
האמת היא שהעיתונות המערבית פינקה את אש"ף לא מעט, ולא התייחסה אליו באותה חומרה שבה התייחסה לישראל, לפלאנגות או להתנהגות האמריקאים באזור. כל כתב ביירותי ידע כי חשוב לו עד מאוד לשמור על קשרים טובים עם אש"ף, שכן בלי אלה לא יכולת לראיין את ערפאת כאשר - למשל - הגיע עורך החוץ של העיתון שלך לביירות. ההתמקדות של הכתבים במתרחש באש"ף ובפרשנות שנתן הארגון לאירועים השונים גרמה לכך שיתעלמו מן השיעים הלבנונים ומזעמם הגואה נגד הפלסטינאים, שהפכו את כפריהם בדרום הארץ לשדות קרב.
תומאס פרידמן הוא כיום הפרשן לעניינים בינלאומיים של ה"ניו יורק טיימס". הקטע מצוטט מספרו "מביירות לירושלים" שיצא לאור בעברית בהוצאת "מעריב" (1990) בתרגומו של יונתן פרידמן. הקטע מתפרסם באדיבותה של הוצאת "מעריב"
גיליון 6, נובמבר 1996