התוכנית "האח הגדול", המשודרת בערוץ 2, מעוררת אי-נחת אצל המבקרים. ההצלחה של הערוץ הייעודי המשדר 24 שעות ביממה מהמתחם שבו מצולמת התוכנית עוררה תדהמה: המחשבה על שידור לא ערוך וממושך של התרחשויות סתמיות בקרב חבורה של אנשים הסגורים בבית אחד מעלה דימוי קיצוני של בהייה מעולפת חושים בטלוויזיה. אבל במקרה של "האח הגדול" חשוב במיוחד לחרוג מהקובלנות המתחסדות הרגילות על רמה ירודה של הטלוויזיה, על שטחיות, רדידות וכדומה. אם רוצים להבין באמת את הדבר המטריד שמעוררת התוכנית, חשוב קודם כל להבין את הקסם שלה.

והדבר המפתיע הוא שיש בה קסם. קל מאוד לשקוע בצפייה בחבורת האלמונים הסגורה בבית, בשיחות ביניהם, בהתנהלות היומיומית. ההסבר המתבקש לקסם הזה יזכיר בוודאי מציצנות, ואת העובדה שהאנשים בתוכנית הם אנשים אמיתיים (להבדיל משחקנים או דמויות).

בהסבר הזה, גם אם הוא נכון בבסיסו, יש משהו מטעה. אנשים אמיתיים הרי יש סביבנו בשפע, ואילו אלה שב"אח הגדול" מרתקים אותנו לא בדיוק משום שהם אמיתיים, אלא בעיקר משום שהם בטלוויזיה, כלומר משום שהם "אמיתיים בטלוויזיה". גם המונח מציצנות מטעה באותה דרך: המציצנות בהקשר לתוכנית הזו אינה קשורה באיזה תוכן מיוחד, אסור או מגונה שרואים, אלא נובעת פשוט מפעולת המסגור של המסך – כל מה שנראה בו מושך את המבט (אותו אפקט מהפנט נוצר כאשר אנחנו מביטים מבעד לחלון אל ההתרחשויות הרגילות לגמרי בבית אחר – גם כאן המסגרת לבדה הופכת את היומיומי למקסים).

האפקט המהפנט

זה, כנראה, הגרעין המטריד שהתגלה ב"האח הגדול": האפקט המהפנט שמלווה צפייה באנשים מעצם העובדה שהם בטלוויזיה. או בניסוח יותר מטריד: המחשבה שאנחנו צופים בהם בטלוויזיה פשוט משום שהם בטלוויזיה.

האם זה ייתכן? האם המעגליות האידיוטית מסבירה את הצלחת התוכניות האלו? צריך לזכור כי אותה מעגליות נמצאת ביסוד הישות המכונה "מפורסם": גם בו אנחנו מתעניינים פשוט משום שהוא בטלוויזיה. כלומר, לא בדיוק: אנחנו רואים אותו, למשל, בתוכנית אירוח, משום שהוא התחיל להופיע, נאמר, בסדרה חדשה. משתתף בתוכנית ריאליטי רק מקצר את המעגל הזה, מציג את הקוטב האידיאלי שלו: רואים אותו בתוכנית משום שהוא מופיע בתוכנית.

מהבחינה הזאת אפשר לומר אפילו שבתוכנית הריאליטי יש משהו ישר יותר מאשר בתוכנית האירוח. היא מגלה איזה עיקרון שבתוכניות אירוח תמיד נשאר נסתר, כי בהן אנחנו תמיד רואים את האורחים המפורסמים בגלל "משהו אחר" (ושוכחים שגם המשהו האחר הזה הוא, באופן כללי, טלוויזיה).

הדוגמה הזאת אולי אומרת משהו כללי יותר. אולי הבוז והזעם שמופנים לעתים כלפי תוכניות ריאליטי מכוונים למטרה הלא נכונה. כשלעצמן הן לאו דווקא מזיקות, אבל לעתים הן מציגות עקרונות שבהקשרים טלוויזיוניים אחרים יכולים להיחשב מזיקים או מאיימים. הדוגמה החשובה ביותר היא של הטלוויזיה הרצינית, של החדשות והאקטואליה בטלוויזיה. כיצד הריאליטי מאיר על עיתונות הטלוויזיה? הוא מצביע על כך ש"טלוויזיוניות" – מערך השיקולים שקשור באופן מובהק למדיום, למסך, לשידור – היא לפעמים איום על הטלוויזיה כעיתונות.

כיצד רואים את האיום הזה על עיתונות הטלוויזיה? אפשר להבחין בו, למשל, דרך החדירה של המונח "פורמט" לתחום החדשות. נדמה שבכל מקום שחשיבה במונחים של "פורמט" – כלומר, במונחי המבנה הטלוויזיוני גרידא – נוגעת בחדשות, הטלוויזיה סוטה מעט מתפקידה העיתונאי.

במקום לשמש מבט על המציאות, הטלוויזיה מתחילה לחפש מה במציאות מתאים לפורמט, מה "טלוויזיוני". באופן מסוים, במקום להתבונן בעולם, הטלוויזיה נסגרת, כמו דיירי "האח הגדול", בעולם משל עצמה. לדוגמה, התוכנית החדשה "מה קורה" במפורש אינה מדווחת על המציאות, אלא על "מה הצופים רוצים לראות", ובפינה "סיכום עולמי" בחדשות מוצאי שבת, אירועים עולמיים הם חומר גלם לרצף דחוס של תמונות מרהיבות.

יאיר לפיד, למשל

הנה דוגמה חשובה לאיום של ה"טלוויזיוניות" על עיתונות הטלוויזיה. ההחלטה לבחור ביאיר לפיד למגיש של אולפן שישי בערוץ 2 מייצגת נטייה כזאת, להעדפה של מקצועיות טלוויזיוניות ולאו דווקא מקצועיות עיתונאית. נדמה שהיא קשורה גם למגמה להפוך את חדשות יום שישי לרכות יותר (כמו שמגדיר זאת אתר האינטרנט של הזכיינית קשת: "בכל יום שישי יאיר לפיד מקבל את השבת עם הכתבות הכי מעניינות, שחודרות לעומק").

בהקשר הזה אפשר לחשוב על המשפט הראשון שאמר לפיד בראשית דרכו כמגיש חדשות – "ערב טוב, אני יאיר לפיד, ויש לי עניבה" – לא רק כפליטת פה אומללה. היום כבר אפשר לחשוב עליו כהצהרה על סגנון חדש: החדשות האמיתיות הן יאיר לפיד; כלומר, הטלוויזיה היא חלק מהחדשות.

ניקח, לדוגמה, מחווה שנראית טיפוסית ללפיד. אחרי כתבה על בני זוג ישראלים שהואשמו בניסיון לקנות תינוק מעובדת זרה שהרתה לישראלי, לפיד מסכם: "יש מצבים שאין בהם אשמים – רק קורבנות". הדחף שמתבטא במשפט הזה, שהוא הפוך מדחף עיתונאי, הוא השאיפה למסגר את הסיפור, להפוך אותו לסיפור סגור העומד בפני עצמו ומנותק מכל הקשר.

סיפור שהמציאות שלו היא קצת כמו זו של "האח הגדול": משהו שמתקיים רק כל עוד אנו צופים בטלוויזיה. כמובן, גם כתבות על החיים באי פלאו, על ילד איראני שעובר ניתוח בישראל או על ילדי פנימייה שמפעילים סלון לכלות – גם הם סיפורים חסרי הקשר כאלה. אבל בכתבה על הזוג הישראלי והעובדת הזרה, ההקשר הפוליטי והכלכלי הטעון מובן מאליו, והאמירה "כולם קורבנות" רק מוחקת אותו כדי להפוך את הסיפור לסיפור טלוויזיוני.

"פרטים חדשים על הרצח הנורא"

יונית לוי מציגה כתבה בחדשות ערוץ 2: "פרטים חדשים על הרצח הנורא בהוד-השרון". מצפייה בכתבה, שאחר-כך מוצגת ככתבה הפותחת של אתר האינטרנט של חברת החדשות, מתגלים הפרטים: אשתו של קצין המשטרה מייקל פישר ברחה מפניו לסלון, ושם הוא ירה בה למוות. בנו הקטן יובל בא לראות מה קרה, והאב ירה גם בו. אחר-כך הוא ניגש למיטת התינוקת וירה בה למוות. לבסוף הוא ניסה להתאבד וירה לעצמו בלסת, ומכיוון שלא נהרג מהירייה, ירה לעצמו שוב בראש ומת.

הכתבה יכולה בקלות לעבור כעבודה עיתונאית מקצועית: יש פרטים חדשים, ראיונות עם בני משפחה, עדכונים. גם העורך שכתב את הפתיח של המגישה עשה עבודה מקצועית, והפנה את האצבע למידע החדש, שגם פתח את הכתבה עצמה.

לכל זה יש צורה של כתבה עיתונאית, אף על פי שהתוכן – תיאור מדוקדק ופרטני של האופן שבו בוצע הרצח המשולש – הוא חסר ערך עיתונאי, ויותר מכך, סביב שידורו כחדשות עולה תהייה מוסרית. אבל מובן שדווקא הדמיון לעבודה עיתונאית אמיתית הוא הדבר החשוב כאן. הוא מראה כיצד גם צורה עיתונאית יכולה להיות מוצא למשיכה של הטלוויזיה לזעזוע, לדחף שלה להתקרב ככל האפשר אל הדבר המזעזע, להיות חלק מהזעזוע, לגלם אותו (זאת תהיה טעות לומר שהטלוויזיה שואפת להראות ממש את זירת הרצח: תמונה כזאת תשים קץ לתנועת ההתקרבות האינסופית אל הזירה).

ובכל אופן, גם כאן: הטלוויזיוניות היא לפעמים איום על עבודת הטלוויזיה.