בדיחה ישנה מימי ברית־המועצות סיפרה על פועל שבסוף כל יום עבודה היה יוצא מהמפעל עם מריצה מלאה קש. הדבר כמובן עורר את חשד ההנהלה, ומדי יום היו השומרים עושים חיפוש יסודי במריצה. אולם הם מעולם לא מצאו דבר מתחת לקש. בסופו של דבר, אחרי הרבה זמן, נשבר המנהל ושאל ישירות את הפועל מה הוא הבריח כל הזמן הזה מהמפעל. "את המריצות", הסביר הפועל.

מי שמבקש לכתוב על חדשות ערוץ 2 נמצא במצב דומה למדי לזה של מנהל אותו מפעל. כי איך אפשר לכתוב על הכלי שמעביר את עיקרו של בסיס הידע המשותף על מציאות היומיום, כאשר העין מרותקת כל הזמן למציאות הזאת? איך אפשר לראות את הכלי עצמו, שמתיימר להיות רק מתווך שקוף?

אם צריך לבחור רגע אחד מהזמן האחרון שבו אפשר היה להבחין בבהירות במריצה שמתחת לקש, היה זה ביום שבו החלה מלחמת לבנון השנייה. חדשות ערוץ 2 שידרו משדר מיוחד שעבר בין כתבים בשטח לבין אורחים באולפן ובצפון. אחד האורחים היה חיים הכט, שדיבר בשם תושבי הצפון. עם תנועות הידיים התוקפניות המוכרות שלו ועם הדיבור השוצף והמסתחבק, הוא הבהיר שתושבי הצפון כולם מוכנים לשבת במקלטים ככל שיידרש, העיקר שהצבא יחטיף לחזבאללה. מהאולפן דיברה אורחת אחרת, חברת הכנסת שלי יחימוביץ'. היא, לעומתו, אמרה שכדאי לשקול את הצעדים לעומק ולא חייבים להיסחף אחרי האינסטינקט המיידי. העניין כאן הוא לא חילופי הדברים, מי תמך במלחמה ומי הזהיר, או כמה תמכו בכל עמדה. העניין הוא שמתוך הצמד הזה, חיים הכט מול שלי יחימוביץ', ברור מיהו הטלוויזיוני יותר.

המחוות החזקות, הרגש, החיזור אחרי העממי והדיבור בשמו - זה מה שעשה את המופע של הכט ליותר טלוויזיוני מזה של יחימוביץ'. אלה הדברים שהטלוויזיה אוהבת. אבל המחוות החזקות, הרגש, ה"עממיות" - הצירוף הזה גם מתיישב מצוין עם הקריאה למלחמה. יותר טוב מאשר, למשל, עם הקריאה לשלום, או סתם לאיפוק. הוא מתיישב כל־כך טוב עם הקריאה למלחמה, שקשה לעצור ולשאול למה בעצם. תשובה שאי־אפשר לתת היא כזאת שמנסה, בדרך זו או אחרת, לומר כי העממי הוא "באמת" כזה. אי־אפשר לומר שהעממי הוא "באמת" משהו, כי הוא מורכב מאוסף הדימויים השחוקים והקלישאות שבתוכם פועלת הטלוויזיה, שואבת מהם ומתחזקת אותם בו־זמנית. במובן הזה, זה בכלל לא חיים הכט שקרא למלחמה. זאת היתה הטלוויזיה עצמה.

הטלוויזיה, כזכור, לא היתה לבדה במלחמה. גם חברות מסחריות הזדרזו להביע תמיכה בלוחמים ובצבא. למה בעצם? כמובן: במלחמה כולם יחד. אבל כמו "העממי", גם "כולם" הזה הוא לא נתון סטטיסטי. היו אנשים שדיברו נגד המלחמה. תמיד יש כאלה. אבל אז הם פשוט לא שייכים ל"כולם". במלים אחרות, אולי נדמה ש"כולם" זה מה שמצדיק את המלחמה. אבל האמת היא שהמלחמה היא מה שיוצר יותר מכל דבר אחר את "כולם" בישראל, היא מעניקה לו קיום מוחשי עד כדי כך שגם בנק לא יחשוש להזדהות איתו.

איור: רות גוילי

וזה מחזיר אותנו לחברת החדשות של ערוץ 2. כאן, ב"כולם", נמצא החטא היסודי שלה, העיקרון שמקנה צורה פוליטית למה שאמור להיות מתווך שקוף. כי "כולם" הוא מצד אחד העיקרון הנייטרלי של הרייטינג. אבל מצד שני "כולם", בישראל, משרטט מערכת מושגים פוליטית שלמה ותוכן פוליטי מוגדר: פוליטיקה רגשית, מכורה לזעזוע, וזרועה התחסדות ואהבה עצמית. זאת פוליטיקה טלוויזיונית הנוטה לימין - מושגים של "יחד" ו"כולם" שייכים מלכתחילה לימין - למרות עמדותיהם של אנשי הטלוויזיה, שברובם מן הסתם נוטים לשמאל. שמאל מבחינת תוכן, ימין מבחינת צורה.

בסרט תיעודי שהופק במלאות עשור לערוץ 2, נשאל יעקב אילון מה היה רגע השיא בקריירה שלו. התשובה שלו היתה מצמררת ובו־בזמן מובנת מאליה: זה היה רצח רבין - ימי השידור שבהם נקבע בצורה חותכת המעמד המוביל של חדשות ערוץ 2. מדינה שלמה ישבה מול המסך של ערוץ 2. אנשי הטלוויזיה מזועזעים. אבל הטלוויזיה עצמה נהנית כאשר הם מזועזעים. הרי זה החלום שמניע את חדשות ערוץ 2: מדינה שלמה מול המסך (ואם מסתכלים לאחור על אותם ימים: "היחד", "כולם" היה ראשית המחיקה של הרצח. באותה נקודה החלה להיעלם האפשרות לדבר על שלום - לדבר בפאתוס, בצורה חגיגית, מעוררת מחלוקת עזה - הדרך היחידה לדבר על שלום כעל פיוס, ולא כהליך בירוקרטי בטחוני. זאת עורמת ההיסטוריה: הנהי השמאלני לכאורה היה מכת המוות לשמאל).

אפשר לשאול: מה נשמט בגלל האהבה של חדשות ערוץ 2 לדרמה הרגשית, לזעזוע? ניסוי מחשבתי: נשווה, למשל, את הזמן והאנרגיה הטלוויזיוניים שהושקעו בתאי הזרע של יגאל עמיר לעומת אלה שהושקעו, נאמר, בקיצוץ 30% מהפנסיה של מרבית אזרחי מדינת ישראל. איזו פרשה חרוטה יותר בזיכרון? איזו מזוהה יותר עם חדשות ערוץ 2? באיזו מהן אנחנו מזהים את השפה של חדשות ערוץ 2? הנה לנו מציאות שמזדחלת מעבר למסך החדשות, מעבר למצעד האייטמים, הספינים, הפרשיות, השערוריות. מה שבאמת קורה בישראל, מעבר לכל אלה, הוא תהליך התפוררות אטי של כל שירות ציבורי שפעם הסתמכנו עליו: מערכות רווחה, חינוך, בריאות, תקשורת ציבורית, אולי אפילו משטרה. אי־אפשר לומר שחדשות ערוץ 2 מתעלמות מהתהליכים האלה. מסקרים אותם - לרוב בגילויים הנקודתיים, השערורייתיים, שלהם, אם כי לעתים גם בצורה עמוקה יותר. אבל מה שנותר מופלא מעבר לכל סיקור הוא האופי ההכרחי שהתהליכים האלה לובשים לעינינו. שמענו כל מיני סיבות: פעם זה ביבי, פעם זה פקידי האוצר, פעם הון ושלטון. כל הסיבות האלה מעידות רק על חלקיותן. לא זה מה שיכול להניע את תהליך ההתפרקות האדיר הזה, שמופיע כמו כוח טבע. השערה: אולי מה שמשלים את התמונה, הסיבה הנוספת, החסרה, הוא אובדן היכולת לדבר או לחשוב על אפשרות אחרת. אם כן, אזי זוהי בדיוק הסיבה שחברת החדשות של ערוץ 2 לא יכולה להראות לנו, כי היא חלק ממנה. היא חלק מהסיבה בפיהוק שמשרות עליה מלים כמו "מדינת רווחה", "הסתדרות", "עובדים".

אולי אי־אפשר לכתוב על חדשות ערוץ 2 בלי לחשוב על אולפן "ארץ נהדרת". מדוע בעצם תוכנית הבידור האקטואלית המובילה מתרחשת במסגרת אולפן חדשות? מדוע היא לא מתייחסת לחומרי האקטואליה ישירות, אלא רק בתיווך החדשות? הרי הדמויות של אנשי התקשורת בתוכנית הן גם אלה שמעוררות את התגובה הרגשית הדלה ביותר, אם בכלל. אז מדוע הם שם? הם נמצאים שם כדי להתייחס אל המציאות: להזדעזע, להתפלא, לא להבין - להיות זה שמסתכל מהצד ולא מבין איך הדברים עובדים באמת, מין יפה־נפש שדבק בחוק היבש, או לפעמים סתם עיתונאי טמבל. אבל מה ש"ארץ נהדרת" מלמדת אותנו זה שבאופן משונה המבט הזה הוא חלק מהאובייקט שלו. קחו, למשל, את דמות הפוליטיקאי המושחת בתוכנית. רק מבטו הלא מבין של הכתב או המנחה הוא שמאפשר לשחיתות להופיע, לפרוח בטבעיות, לשקוע בהנאה היצרית שלה (שחסרה כל־כך לכתב ולמנחה). אבל מה שחשוב יותר מכך: רק המבט הלא מבין והמזועזע של העיתונאי הוא שמאפשר לנו, הצופים, לאהוב את דמות הפוליטיקאי המושחת. בלי "התקשורת" שם באמצע, זו אולי דמות מגעילה. בתיווך התקשורת היא נהפכת למקסימה. וזה בעצם מה שכבר אמרנו: הזעזוע הוא חלק מהסדר, מהשיטה, זעזוע קונפורמי לגמרי.

ואם כבר הזכרנו את "ארץ נהדרת", אי־אפשר לא להתעכב לרגע על השמועות בדבר מועמדותו של רפי גינת להחליף את שלום קיטל בניהול חברת החדשות של ערוץ 2. למרבה האירוניה, דמותו של גינת בתוכנית מבהירה בעצם מה מתאים בו לתפקיד. הדמות הזאת בנויה כולה על ההנאה שבזעזוע: העווית הגופנית האוחזת בה עם הקריאה המודגשת "סל־מו־נ־לה". כאן ההסתכלות של "ארץ נהדרת" חדה וחודרת. תוכניות "כלבוטק" אכן בנויות על העיקרון הזה: החשיבות המעשית של העובדות משנית למידה שבה הן מתאימות לתבניות של דרמה רגשית, לתיאור רווי בתערובות של פחד, מיניות ולאומיות (ערבי צעיר מתחזה לטייס קרב ומפתה נשים, ערבי זקן מבטיח לגרש את השטן מנשים וחותם איתן על "הסכמים שטניים" - לשון גינת - של שעבוד מיני). כלומר "כלבוטק" כבר מציגה בגלוי את מה שבחדשות ערוץ 2 הוא עיקרון נסתר. השינוי, כמו תמיד, הוא אל היותר: יותר ערוץ 2 מערוץ 2.

נועם יורן הוא מחבר הספר "ערוץ 2 - הממלכתיות החדשה"

גיליון 67, מרץ 2007