מערכת "העין השביעית" פנתה לראש הממשלה והציעה לו לפרט בפניה את תלונותיו על התקשורת הישראלית. זה היה לפני פרסום הידיעה בערוץ הראשון על נסיבות מינויו של רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה. בנימין נתניהו לא נענה להצעה. הפצרות חוזרות ונשנות לא הועילו. ההסבר שניתן: נתניהו אינו מעוניין להיראות כמי שמחזיק בכיסו רשימה של עיתונאים עוינים שיש לו חשבון איתם. בין השורות ביצבצה סיבה נוספת: ראש הממשלה לא רוצה להתעמת עם התקשורת. אם יוכח בדוגמאות את טענותיו על התנכלויות העיתונות אליו, יעורר עליו את זעמם של העיתונאים הנוגעים בדבר והם ינקמו בו.
זו תגובה לא משכנעת. ראש הממשלה, שאמור לקבל החלטות אמיצות בענייני מלחמה ושלום, נרתע מהתמודדות עם עיתונאים שלכל היותר מסוגלים לכתוב, או לומר, כמה דברים לא נעימים עליו? התגובה גם אינה הוגנת. אבירותו של ראש הממשלה מנחה אותו להיזהר בכבודם של עיתונאים מסוימים, אבל היא אינה מגעת עד להימנעות מתקיפת התקשורת בכללה. אדרבה, נתניהו משתלח בתקשורת באופן תכוף, והוא עושה זאת בדרך מאוד לא אצילית. הוא מטיח בעיתונות כולה האשמות חמורות, גורפות, לא מנומקות. מי שהוא אנין מדי לבירור ישיר וקונקרטי של תפקודם של עיתונאים שיש להם שמות ותווי זיהוי, קהה דיו לתקוף את התקשורת כולה ולהוציא את דיבתה רעה.
איור: יערה עשת
הנה כמה תזכורות להאשמות שהטיח נתניהו בתקשורת: מיד לאחר נצחונו בבחירות הוא אמר שניצח גם "תקשורת עוינת ומכפישה". שלושה חודשים לאחר שנכנס לתפקידו הגיע למסקנה שהתקשורת פועלת נגדו, ואמר על כך: "הם טעו לפני הבחירות, והם טועים גם עתה". בישיבת הממשלה ב-27.12.97, שדנה באישור תקציב רשות השידור, אמר נתניהו: "יש רוב גדול בציבור שחושד שהתקשורת היא מגמתית, והדבר גורם לתסכול עמוק. אין במדינת ישראל היום חופש שידור". יום קודם לכן, בטקס הענקת פרסי ראש הממשלה ליצירה ספרותית, קבע נתניהו: "המצב כיום הוא שרוב מוחלט של כלי התקשורת אינם אובייקטיביים, ואין לסמוך על הדיווחים". יום קודם לכן, בעת ויכוח עם יוסי שריד במליאת הכנסת, נטפל נתניהו לתקשורת בדרך הבאה: "כיוון שח"כ שריד עוקץ, עוקץ, ומקבל כמובן יד חופשית בתקשורת המאוזנת, אני רוצה לשאול את האופוזיציה..." (והוא שאל כיצד נוצר גירעון של חמישה מיליארד שקל שהממשלה קיבלה בירושה). ב-23 בינואר 97', לאחר פרסום ידיעתה של איילה חסון, אמר נתניהו: "התקשורת מנוהלת על-ידי מתנגדי הפוליטיים". הוא גם העז לטעון שהעיתונות הסתירה את מחדלי הממשלה הקודמת מטעמים של אהדה פוליטית.
העיתונות תשרוד גם לאחר התקפותיו של ראש הממשלה. עברו דרכה לא מעט מנהיגים לאומיים, והיא למדה לעמוד בלחציהם ובאיומיהם. נתניהו אינו מפחיד. לפעמים הוא אפילו משעשע ביחסו לעיתונות. הרי עוד לא היה ראש ממשלה שעושה שימוש כה בוטה, כה שקוף, באמצעי התקשורת כדי להפיץ את דברו. גם את דבריו המסולפים נגדה. הקושי שנתניהו מציב מול קהילת התקשורת בארץ הוא בהסתה הגלומה בדבריו. וזו תופעה שלא נכון להקל בה ראש. נתניהו פונה לדעת הקהל, באמצעות כלי התקשורת שנענים באופן מוגזם לכללי המשחק שהוא קובע, ומסית אותה נגד העיתונות. הוא אינו מנמק את טיעוניו, הוא אינו מוגדר בהאשמותיו, הוא צובע את התקשורת כולה בצבעים דוחים וקורא לציבור כולו להסתייג ממנה. הוא יוצר בתודעת מאזיניו וצופיו רושם שהעיתונות הישראלית אינה ראויה לאמון, שהיא משרתת, כביכול, את האופוזיציה בגלל הטיות אידיאולוגיות. זו האשמה מקוממת שאין לה בסיס, ונתניהו יודע זאת, מן הסתם, אבל הוא חוזר עליה באופן שיטתי ומפרה בדרך זו את הקרקע שמוכנה מלכתחילה לקלוט את המסר, שהרי העם הוא נגד תקשורת עוינת.
מן הסתם יש לנתניהו גם טענות מוצדקות נגד עיתונאים מסוימים. התקשורת הישראלית אינה גן של ורדים. יש בה יסודות של ג'ונגל פרוע. מתנהלת בתוכה תחרות חסרת עכבות שמובילה לכשלונות מקצועיים, לתקלות וגם למעשי זדון (פרשת האזנות הסתר, למשל). הדרך הנאותה להתמודד עם תופעות אלו היא לתבוע מהנוגעים בדבר דין-וחשבון, ולא להטיל פצצות סירחון על ציבור העיתונאים כולו. הדברים נכונים דווקא בימים שבהם מוקלדות שורות אלו, בטרם נודעו תוצאות החקירה בגילויי ערוץ 1 על מינוי היועץ המשפטי לממשלה. ראש ממשלה נאור היה מבין את חשיבותה של התקשורת במקבילית הכוחות המעצבת את הדמוקרטיה הישראלית והיה שומר על כבודה. והוא הרי הצעיר בראשי הממשלות שהיו לנו, ולכאורה הגיע לתפקיד עם עולם מושגים מתקדם ופלורליסטי.
התקשורת היא ערב-רב של עיתונאים. היא אינה מסדר של נזירות, גם לא של חיילים. לכן, מי שמשקיף עליה כעל מקשה אחת ומאשים אותה בהטיה לכיוון אחד, מביס את עצמו. ריכוז כה סמיך של אינדיבידואליסטים אינו מייצר, מטבע ברייתו, מקהלה צייתנית. עיתונאים הם קהילה מגוונת. הם בחרו לעצמם מקצוע שהשפעתו, חרף המיתוס, די מוגבלת: לספק מידע שמקורו אצל אחרים, ולהיות האכסניה שבה מתקיים הבירור הציבורי. לא צריך לשטום אותם בגלל מקצועם, ודאי שלא ראוי להסית נגדם.
העיתונאים שמותחים ביקורת נוקבת על נתניהו אינם עושים זאת כיוון שבגבם תקועים מפתחות שמופעלים על-ידי ראשי מפלגת העבודה. הם שופטים את הממשלה וראשה על-פי מה שרואות עיניהם ועל-פי המידע שהם מצליחים לאסוף. כך נהגו גם עם ראשי הממשלה הקודמים. התקשורת אינה אויב. היא מטרד שמנהיגים לאומיים נבונים לומדים לחיות איתו ולסבול את נוכחותו. צריך לקוות שחמת הזעם של נתניהו על התקשורת היא גילוי נוסף של תהליך חניכתו בתפקיד ושהוא יתעשת בהמשך הדרך.
בשפע הדברים, לעתים הסותרים, שהשמיע נתניהו לאחר שנבחר לראשות הממשלה, היתה גם האבחנה הבאה: "התקשורת ממלאת תפקיד חשוב ברקמת החיים הדמוקרטיים בישראל. יש לשמור על מקומה זה. כל ויכוח בעניין תפקודה של התקשורת בישראל חייב להיעשות רק באופן ענייני, תרבותי ואחראי" (הודעת ראש הממשלה הנבחר, 3.6.96). את השטר הזה הוא מתבקש לפרוע בכל פעם שהוא מוצא לנכון להגיב על התנהגותה של התקשורת. הציפייה הזו תקפה שבעתיים לאחר פרסומי ערוץ 1 על נסיבות מינויו של רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה והסערה הציבורית שעוררו.
גיליון 7, פברואר 1997