מקובל עלינו שמדינות דמוקרטיות נדרשות ל"מרחבים" ציבוריים, המאפשרים לאזרחים לעסוק בדיון בענייני הציבור – בינם לבין עצמם, ובינם לבין מוסדות השלטון. בעידן המודרני, כשהפורום המשותף של הדמוקרטיה האתונאית איננו ישים עוד, נדרש מודל חדש של השתתפות אזרחית. מאז המאה ה-19 קיבלה על עצמה העיתונות את תפקיד קביעת סדר היום לדיון הציבורי. פרסום המידע הפוליטי בעיתון עורר שיחות בין אזרחים בפורומים שונים (בבתי-קפה, ב"סלונים" ובאקדמיה), ותוך כדי הדיונים התגבשו דעות שונות בסוגיות שעל הפרק, והללו הובילו לפעולה פוליטית. ועכשיו, בעידן התקשורת האלקטרונית, יש לשאול אם הטלוויזיה, שהבידור בראש מעייניה, תורמת בכלל להשתתפות הפוליטית של הציבור, ואם כן, אם היא מסוגלת לעודד שיחה בענייני השעה כמו שעשתה העיתונות, או שהיא עצמה מייצגת את הדעות השונות על המרקע, ועל-ידי כך מחליפה (ומחסלת) את השיחה בענייני היום בין האזרחים.
בהקשר הישראלי אני מציעה לשקול את האפשרות שהפרטת ערוצי הטלוויזיה שמה קץ ל-25 שנים שבהן היו למהדורות "מבט" (שבהן נהגו לצפות כ-70 אחוז מהישראלים) מונופול על קביעת סדר היום הציבורי, והעתיקה את מרכז הכובד של הדיון הציבורי ל-talk shows – תוכניות האירוח, שהחליפו את ז'אנר החדשות בשעות צפיית השיא (הפריים-טיים). התוכניות הללו, ההולכות ומשתלטות על שידורי הערב בטלוויזיה, מספקות גרסאות חדשות ומתחרות של מרחב ציבורי, כשבלחץ הרייטינג כל אחת מציגה את עצמה כממלכתית, וכמי שמקבצת את עם ישראל כולו. אחוזי הצפייה של "פופוליטיקה" ו"דן שילון" – כ-18% ו-30% בהתאמה – מצביעים אמנם על הפיחות הדרמטי במעמדה של הטלוויזיה בכלל כמרחב ציבורי משותף, אולם במציאות של ריבוי ערוצים. גם סדרות הדרמה הפופולריות ביותר בטלוויזיה האמריקאית אינן מגיעות לאחוזי צפייה גבוהים יותר, ואפילו הבידור של דודו טופז אינו עולה על 40%.
נראה שתופעת הטוק-שואו הישראלית היא מוטציה ייחודית שצמחה על קרקע התרבות המקומית. בארה"ב (ואינני מתייחסת ל-PBS, הערוץ הציבורי השולי ביותר, וגם לא ל-CNN) ובבריטניה, תוכניות אלו משודרות מחוץ לשעות השיא. הן מוקדשות בדרך-כלל לחשיפה אינטימית, על גבול הפורנוגרפיה, של מרואייניהן, ומציבות את הצופים בתפקיד של מציצנים. בישראל חברו החובה של הערוץ השני לייצר הפקות מקומיות יחד עם דלות המשאבים וחוסר הניסיון בהפקת סדרות דרמה, אהבת הדיבור והתחרות בין ערוצי הטלוויזיה, ואולי גם המעורבות הפוליטית הגבוהה יחסית, להפקת טוק-שואוז בנוסח פולי-בידור בשעות צפיית השיא.
מנקודת המבט של תפקידן בדמוקרטיה, יש לשאול קודם כל אם הטוק-שואוז הן בעיקר בידור פסבדו-פוליטי, המתפקד כבמה ליחסי-ציבור לפוליטיקאים, או שהן אכן ממלאות תפקיד בשיתוף הציבור בדיון הציבורי בענייני השעה. נראה שהתשובה היא שעל אף תרבות הרייטינג המשותפת לשני הערוצים, התוכניות של של דן שילון ורפי רשף מספקות בידור, עם אשליה של "איניות" ושל היכרות אינטימית עם נציגי האליטות והממסד הפוליטי, בעוד ש"פופוליטיקה" מחזיקה מעמד כתוכנית שתורמת לדיון הציבורי.
בשני הערוצים, הטוק-שואוז משודרות בשידור חי, בפריים-טיים, מארחות כוכבי פוליטיקה וביטחון, ומחזיקות קהל צופים באולפן, שתפקידו להגיב לסטוצים (ולסמן לצופים בבית כיצד להגיב). השידור החי מאפשר גמישות בזמן (בהתאם לאירועים), ו"פריצת" חדשות שמתרחשות תוך כדי. אילוצי השמירה על רף הרייטינג מכתיבים קצב מהיר, סקופים, צ'ופרים ומירוץ צמוד אחרי כוכבים.
יחד עם זאת, בערוץ השני מתמחים במעין חשיפה של האדם שמאחורי הפוליטיקאי, ותורמים לטשטוש החושים הביקורתיים של הצופים. "פופוליטיקה", לעומת זאת, עורכת שורה של דיונים בסוגיות הבוערות שעל סדר היום הציבורי. פוליטיקאים, יחד עם אנשים מן השורה, לפעמים מומחים, מופיעים כמייצגים של נקודות מבט שונות לגבי הסוגיה שעל הפרק. הביקורת (המוצדקת) על הכאסח והעדר תרבות דיבור בתוכנית זו אינה צריכה להשכיח את העובדה שהנושאים הנידונים חשובים, ושדן מרגלית לא המציא את סגנון השיחה. המתח הדרמטי מקורו בקונפליקט בין יריבים בסוגיות השונות השנויות במחלוקת. לצוות הקבוע שמורה הזכות העיתונאית להתערב, לחשוף סתירות, לא לאפשר להתחמק, להיות מליצי השטן.
אצל שילון ורשף, לעומת זאת, מזמינים אותנו למפגש של אחווה בין כוכבי פוליטיקה, ספורט ובידור, נדכאי גורל (ילדים הם פופולריים במיוחד), פריקים ופושעים פליליים, המתענגים לרגע על סטטוס שוויוני מזויף. לשאלות של אקטואליה מוקדש חלק קטן בלבד מהתוכנית, וגם אז הן נזכרות במסגרת השיחה הסחבקית של אינטימיות גורפת. אין כל ניסיון לשאול שאלות קשות או ללחוץ את המרואיינים אל הקיר. הטוק-שואו בערוץ המסחרי מתפקד כאופרת סבון מהחיים, שבה מתערבבים אנשי ציבור הממהרים לחשוף פן לא נודע באישיותם או בעברם או להוכיח את כישוריהם האמנותיים, עם טרגדיות אנושיות המצפות לישועה מעמישראל, הרבה מוזיקה, והכל באווירה היוצרת את מצב הרוח הנינוח הדרוש לקליטת מקבץ הפרסומות הבא.
נכון שהדיון ב"פופוליטיקה" בוטה, לפעמים אלים, אך צלילי הקונפליקטים בין הקולות השונים בחברה הישראלית הם "מהחיים", ומוכרים מזירות אחרות. אין ספק שבערוץ הציבורי עוד מתקיים שיח פוליטי תוסס וחיוני בשעות השיא של הצפייה.
השאלה שקשה להשיב עליה באופן חד-משמעי היא אם הדיון ב"פופוליטיקה" ממלא את התפקיד העיתונאי הקלאסי בכך שהוא מתפקד כתמריץ לשיחה בין אזרחים מן השורה, ותורם בסופו של דבר לגיבוש של דעות בענייני הציבור ולפעולה פוליטית, או שהוא בא במקומו של דיון ציבורי. אם אכן הטוק-שואו בטלוויזיה הוא מודל חשוב של מרחב ציבורי, אז הוא אחראי על בחירת נציגי הקבוצות השונות בציבור, המייצגים אותנו בדיון על המרקע, והללו מקיימים בפנינו את השיחה הפוליטית שניהלנו בינינו לפני פריצת העידן האלקטרוני. במקרה זה, במקום לערב אותנו באופן אקטיבי, הדיון הציבורי בטלוויזיה תורם לשחרור האזרחים מהשתתפות פוליטית אמיתית.
בין אם "פופוליטיקה" ממלאת את תפקיד העיתונות במרחב הציבורי ובין אם היא מחליפה את הדגם הקודם של מרחב ציבורי, חשוב לנו לשמור עליה. המתקפה להפרטת הערוץ הראשון, ושכפולו של ה"ביחד" הדביק של שילון בפריים-טיים של ערבים נוספים, שם מחניפים לדימוי הציבורי שהפוליטיקאים בוחרים למכור לנו, הם סימנים מדאיגים לכיוון התפתחות הטוק-שואו כתוכנית בידור התורמת לדה-פוליטיזציה של הצופים, ודואגת ליחסי-הציבור של הפוליטיקאים לקראת הפיימריז הבאים.
תמר ליבס היא פרופסור במחלקה לקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים
גיליון 9, יוני 1997