יש משהו מטהר וחיובי במלחמת י' בי', הניטשת בשבועות האחרונים בין היומונים "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". מדובר במלחמת הישרדות עקובה מהשמצות הדדיות, וציבור הקוראים נשכר ממנה בשל כמה טעמים.

ראשית, בגלל המלחמה הזאת הקוראים נחשפים לאג'נדה הסמויה של היומונים ושל אמצעי התקשורת בכלל. מבחינה זו, מדובר בשיעור מרתק בצריכה נבונה וביקורתית של תקשורת. במהלך הדו-קרב בין היומונים הניצים, מתברר שוב שלא רק שיקולים עיתונאיים ומקצועיים עומדים מאחורי סלקציה עיתונאית ולא רק הם מנחים עורכים ועיתונאים מה לפרסם ומה לא לפרסם. יש אינטרסים אחרים המווסתים את המידע הנמסר לציבור.

גם בעבר נפוצו שמועות על קיומה של רשימת שמות תלת-ספרתית(!), שהם בבחינת "פרחים שמורים" ובכבודם נזהרים ביומון מסוים. במשך שנים נשבעו עורכים וכתבים, אם בתמימות ואם בהתחסדות, כי המו"ל שלהם מעולם לא התערב בשיקולים העיתונאיים, ויש גם כאלה הטוענים שמעולם לא פגשו אותו. מה שהיה פעם בגדר שמועות ורינונים בתוך הברנז'ה הופך בימים אלה לסוד גלוי לכל: מערכות כפופות לאינטרס המו"ל, שאינו מהסס להתערב כאשר השכירים לא הפנימו אותו.

שנית, מלחמת היומונים ממחישה את השלכות הקשר המתהדק בין הון-עיתון-שלטון. חששות והתרעות, שנשמעו פעם לקוחים מדפי הספרות התיאורטית של פרופסורים "מנותקים מן המציאות", מתממשים ממש לנגד עיני הקוראים. תאגידי תקשורת שקידשו את הקשר המשולש עלולים לגלות שהוא פועל כבומרנג, וכי גם בעליהם עלולים להיפגע ממנו.

שלישית, מאחר שעיתונים פרטיים מתפקדים לעתים, מכורח הנסיבות, כבטאונים פוליטיים ומשרתים פרסונות פוליטיות, הם עלולים לאבד מאמינותם בעיני הציבור. ככל שההבדל המהותי בין עיתון לביטאון הולך ומיטשטש, כך פוחתת יכולתו של הראשון לתווך בהגינות בין קוראיו לשלטון. כמו הבטאונים המפלגתיים בעבר, היומונים מתגלים כנושאי פנים לבעלי שררה. עיתון מגויס הנושא פנים לצד אחד מאבד מיכולתו להעניק ייצוג הוגן של הציבור בפני השלטון. בפרפרזה על מאמר ידוע אפשר לומר ש"אין תיווך בלי ייצוג", או no mediation without representation.

רביעית, ההתפתחויות במפת התקשורת הישראלית מעוררות ספק גם באשר לתרומתה החיובית של הטכנולוגיה. במשך שנים שררה הערכה ותקווה שהטכנולוגיה עתידה לתרום לדמוקרטיזציה. אמנם הטכנולוגיה מעודדת ריבוי אמצעי תקשורת, אך ההתרבות הבלתי מבוקרת מובילה לתחרות חריפה ביניהם, להיחלשותם ולעתים להעמקת תלותו של כל אמצעי תקשורת בחסדי גורמים פוליטיים ומסחריים.

לבסוף, הקשר של העיתון עם הציבור עלול להשתבש ככל שקיומו תלוי פחות בנכונות הקהל לרכוש אותו. החינמיזציה עלולה להביא לקץ הקשר המיוחד, ושמא החוזה, בין העיתון לקוראים. קוראים שילמו עבור עיתון ולו רק כדי שייצג אותם ויתווך נאמנה בינם ובין השלטון. המחיר המשולם בעבור העיתון הוא כמעין חוזה בינו ובין קוראיו. חופש העיתונות נועד, בין היתר, לאפשר לעיתון למלא את החוזה עם ציבור הקוראים.

ייאמר מיד, החינמיזציה של אמצעי התקשורת אינה תופעה חדשה או ייחודית לישראל. אפשר שהמקומונים היו הסנונית לכל התהליך, ובעקבותיהם גם ערוצי השידור המסחריים, טלוויזיה ורדיו, ולאחרונה גם אתרים ברשת, ובכללם עיתונים מקוונים, חינכו את הציבור בהתמדה לקבלת תכנים ללא תשלום ישיר.

למעשה, אין ארוחות חינם. מישהו חייב לפרוע את החשבון, יהיו אלה מפרסמים או פוליטיקאים. בכל מקרה, ההפסד לציבור כפול ומכופל: לא רק שהוא יעד חשוף לתעמולה מסחרית או פוליטית, הוא גם מאבד מיכולתו לתבוע מאמצעי התקשורת לשמש מתווך הוגן.