האירוע הגדול הראשון שצריכה הייתי לסקר ככתבת "די-צייט" שזה עתה הגיעה לישראל היה הטבח שביצע ברוך גולדשטיין בחברון. כבר אז הבחנתי באופיים המיוחד של דיווחי הטלוויזיה הישראלית. במשך ימים שלמים שודרו דיווחים מיוחדים על הנושא, אותן תמונות זוועה הוצגו שוב ושוב לפרטי פרטיהן. אופי דומה לובש סיקורן של התקפות מחבלים על אזרחים ישראלים – מוצגים צילומים ארוכים וקלוז-אפס ממקום התרחשות הרצח. לאחר רצח רבין ראיתי כיצד נוטלת על עצמה הטלוויזיה את תפקיד הפסיכותרפיסט של עם שלם. מי שהיה משותק מרוב אבל יכול היה להשתתף בהתרחשויות ולהתייחס יום ולילה מול המסך הקטן.

העובדה שמהדורת "מבט" עוסקת במשך קרוב לשעה אך ורק בהתרחשויות בישראל ובאזור נותנת לצופה, לעתים קרובות, את התחושה שהוא נמצא במרכז העולם. העורכים במערכת לענייני פנים נאלצים להזכיר מדי פעם שיש סכסוכים, משברים קואליציוניים או בחירות גם במקומות אחרים בעולם.

מרחק זה מכביד במדינה שבה החדשות נשמעות מדי שעה, אפילו בזמן נסיעה באוטובוס ציבורי. אכן, קורה כאן לא מעט, אולם גם כלי התקשורת מדווחים הרבה מאוד. שני העיתונים היומיים הגדולים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", נאבקים על התפוצה, ומאבק זה משתקף, כמו בכל מקום, בעיקר בכותרות צעקניות ולאו דווקא בעליית רמת הכתיבה העיתונאית. פירושו של דבר הרבה "בלה-בלה", שבארצות אחרות מופץ על-ידי "העיתונות הצהובה". מאידך, אין בישראל, למרבה המזל, אף לא עיתון אחד מסוג ה"בילדצייטונג" הגרמני או "הסאן" האנגלי. לעיתונות ה"בלה-בלה" יש לשייך, בעיני, גם את העיסוק הרעשני במשפחת נתניהו. אין ספק שראש הממשלה, הדוגל בסגנון פוליטי פסבדו-אמריקאי, הביא זאת על עצמו. אולם, אפילו כמשקיפה מן הצד אינני יכולה להשתחרר מהחשד שאילו היה זה שמעון פרס שהיה מבזבז 3,000 דולר בבית-מלון בדאבוס, היתה לכך תהודה פחותה בהרבה. במקרה זה, ייתכן שהגישה התקשורתית השלילית, שנתניהו כה מרבה להתלונן עליה, מילאה בכל זאת תפקיד מסוים, אם כי קטן, שכן יש מספיק סיבות אחרות, ראויות, לדיווח ביקורתי.

התחרות על התפוצה מוליכה, לעתים, לפרסום סנסציות שהאקטואליות שלהן אינה עולה על 24 שעות. אולם כיוון שידיעות ישראליות המוצגות כחשובות מאומצות כמעט מיידית על-ידי כתבי העיתונות הבינלאומית, מופיעים בתקשורת האירופית והאמריקאית דיווחים על אודות אירועים שכבר אינם אקטואליים. לדוגמה, דיווח על ראיון עם פרופ' זאב מעוז, מנהל המכון ללימודים אסטרטגיים באוניברסיטת תל-אביב, שבו הוא מתייחס במלוא הרצינות לאפשרות של פוטש צבאי בישראל, הופיע ביומון הגרמני "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", אף שבאותה עת שוב לא זכה כלל לתשומת לב ציבורית. דיווח זה הוביל לקריאה טלפונית אלי ממרכז השבועון "די-צייט" בגרמניה, שעורכיו רצו מאמר מפורט בנושא לשבוע לאחר מכן. לאחר כמה וכמה שיחות עם "יודעי דבר", אושר לי את אשר כבר שיערתי קודם לכן: שהנושא הוא "זבוב שתוחלת חייו היא יום אחד", כפי שאופייני לתנאי התקשורת הישראלית. אך כיצד להבהיר זאת למערכת שבועון הבית שלי, שעורכיו קראו זה עתה על הנושא בעיתון היומי החשוב בגרמניה? לא כל מה שהתקשורת הישראלית מייצרת מדי יום ביומו הוא באמת "אקטואלי" כפי שהוא מוצג.

לעבוד ככתבת חוץ עבור שבועון מסוג "די-צייט" משמעו לדווח על התפתחויות ארוכות טווח. אולם, משום שכל העת מועברים מישראל כל-כך הרבה דיווחים אקטואליים, עלי ללחוץ על המערכת בהמבורג שוב ושוב שגם לה כדאי לפרסם נושאים חשובים שהם עדיין בלתי ידועים, ושאנחנו יכולים להדפיסם ראשונים. ברם, אם מתפוצץ מטען חבלה או יש התנגשויות אלימות, אין ברירה אלא להזיז מאמר מתוכנן על תום עידן הקיבוצים או על הקוניקטורה בתחום הטכנולוגיה המודרנית, לטובת המצב ה"אקטואלי באמת".

גיזלה דאכס היא כתבת השבועון הגרמני "די-צייט" בישראל

גיליון 9, יוני 1997