הבחירות לנשיאות ארה"ב יתקיימו בחודש נובמבר השנה, וכעת שתי המפלגות נמצאות בהליך הבחירות המקדימות. הבלוגרית הפוליטית טל שניידר, שיצאה לארה"ב כדי לסקר את הבחירות המקדימות בניו-המפשיר, שוחחה עם נמרוד הלברטל ואורן פרסיקו בתוכנית "קול העין" וסיפרה על הפן התקשורתי של מערכת הבחירות הסוערת והמפתיעה.

מה ההבדל העיקרי מבחינתך בין סיקור בחירות בישראל לסיקור בחירות בארה"ב?

"הפוליטיקאים הישראלים נגישים, אפשר להסתמס איתם ולדבר עם היועצים שלהם, והפוליטיקאים האמריקאים מרוחקים, מוקפים בשומרי סף למיניהם – לפחות עבור עיתונאים זרים".

דווקא ראיתי לפני כמה ימים שהעלית ציוץ עם סלפי שלך ושל הילרי קלינטון.

"אפשר להתקרב ולראות אותם, זה כן. מבחינת האבטחה המצב פה הפוך מישראל, זה ממש מצחיק, אבל מבחינת נגישות עיתונאית אמיתית, של לדבר עם מישהו בארבע עיניים או לדבר איתו בטלפון או להסתמס איתו, הפערים הם מאוד גדולים. אני חושבת שגם עבור עיתונאים אמריקאים, הם מסתמסים ומדברים עם אנשי הקמפיין, אבל הם בטח לא מקבלים נגישות להילרי קלינטון או לטראמפ".

זה מתוך ניסיון להגן על המועמד, אני משער.

"כן, הקמפיינים האמריקאיים הם גדולים יותר גם מבחינת הכסף וגם מבחינת המשמעות, והפוליטיקאים האמריקאים מתנהלים באופן מסורתי במה שנקרא 'משמעת קמפיין'. ניגשתי מאוד קרוב לרוביו, עמדתי מולו וביקשתי לשאול שאלה. עוד לא הספקתי לסיים את המשפט ושני העוזרים, הדוברים, קפצו עלי ואמרו לי שהוא לא מדבר עם התקשורת. הרחיקו אותי ובזה זה נגמר. עם הילרי קלינטון כבר למדתי את הלקח. לא אמרתי שאני עיתונאית, פשוט שאלתי אם אפשר להצטלם. אבל זה באמת נעשה רק מתוך קטע הומוריסטי ולא עיתונאי".

אילו עוד הבדלים את מוצאת בצורת הסיקור, מעבר לגודל ולעניין?

"אם אתה מתייחס לקמפיין נשיאותי, גם המועמדים וגם התקשורת צריכים לעבור מדינה-מדינה. וכמו בכל מקום בעולם, פוליטיקה בסופו של דבר עושים מדלת לדלת ומחוג בית לחוג בית. כשעוברים ממדינה למדינה, אתה כעיתונאי צריך לדווח יום אחד מאייווה, למחרת לדווח מניו-המפשיר ובעוד שבוע לדווח מדרום-קרוליינה. נושאים שונים, ציבור בוחרים אחר. זה כמו מדינות שונות.

"אנחנו בישראל יודעים לדווח ובסך-הכל לעבור מאשדוד לנתניה, לכרמיאל ובחזרה לתל-אביב או ירושלים. תמיד יש ביקורת על התקשורת בישראל שהיא לא נמצאת מספיק בחיפה או בטבריה, אבל אתה יכול בשעה לתקן את זה, אתה יכול לנסוע לחיפה ולדבר עם אנשים. פה, אתה לא באמת יכול להגיע ולדעת מה קורה בכל מקום".

בבחירות האחרונות בישראל היו כלי תקשורת שהזדהו לחלוטין עם מועמדים מסוימים. מה המצב הפעם בארה"ב?

"מבחינת התקשורת המשודרת, הטלוויזיונית, הזהות היא מוחלטת בצורה כל-כך מובהקת, שכדי ללמוד על הנעשה בקרב המועמדים של המפלגה הרפובליקאית עדיף לפתוח פוקס, כי הם יותר מומחים בעניין. זה קצת מצחיק, אבל אפילו יש התקפה עליהם מתוך המפלגה הרפובליקאית שהם לא מספיק טובים, כי המפלגה הרפובליקאית נמצאת היום בתהליך של הקצנה, והרבה מהתומכים של המפלגה טוענים שפוקס נהיו רכרוכיים מדי או שמאלנים מדי.

"אני חושבת שדווקא מהציבור האמריקאי הרחב פוקס-ניוז זוכה לסוג של הערכה ואפילו המוניטין שלהם טיפה עלה, כי הם כן שמו מבחינה עיתונאית את הגבול מול כמה מהמתמודדים ולא התכופפו לדרישות של טראמפ או קרוז. אתמול התפרסם פה ניתוח שלפיו אם טראמפ יהיה המועמד של המפלגה לנשיאות, פוקס יכולים לחטוף מזה מכה קשה, כי הוא מנהל נגדם מלחמת חורמה ברמה כזו שהוא הסיר את הכפפות. וזה גם עניין של רייטינג עבורם. אם הוא מחרים אותם, הם ממש נכנסים לבעיה".

ובצד הדמוקרטי, ה"ניו-יורק טיימס" אימץ את הילרי קלינטון.

"האימוץ של מערכות העיתונות הכתובה, מה שנקרא פה ה'אנדורסמנט', זה לאו דווקא אומר שה'ניו-יורק טיימס' אימץ אותה, אלא שיש מאמר מערכת כזה. הוא משפיע על דעת הקהל, אבל אני חושבת שהאנדרוסמנט של מאמרי המערכת הוא בשוליים. MSNBC, שיותר מזוהים עם הצד השמאלי, פחות מנהלים את כל הקמפיין בתשוקה המטורפת הזו שאתה רואה בפוקס-ניוז. צריך גם להגיד שהם רשת עם פחות שיעורי צפייה. ההבדל הוא שבשטח, המפלגה הדמוקרטית כיום היא יותר חזקה, שמונה שנים בשלטון, ויש האומרים שהיא גם יותר חזקה בהמשך הדרך בגלל החיבור שלה למיעוטים.

"אני לא יודעת להגיד אם יש איזה אימוץ לברני סנדרס, אבל מבחינת הקמפיין הוא טען שכלי התקשורת מתעלמים ממנו כי הם חושבים שהוא לא ריאלי. זה נגמר חד וחלק החל מניו-המפשיר. הוא עכשיו יקבל אותו טיפול, וזה לא תמיד טיפול נעים. יתחילו לחטט בכל דבר ועניין. אשה ראשונה, ילד מהנישואים הראשונים. בניגוד לתקשורת הישראלית, נכנסים כאן הרבה יותר לחיים הפרטיים של המועמדים. בארץ יש – למרות שהרבה חושבים שזה לא קיים – כבוד מסוים לצנעת הפרט של המועמדים. יש איזשהו קו שהעיתונאים שמים לעצמם, ופה זה לא קיים".

את יכולה לכמת את מספר העיתונאים שהולכים ביחד עם הקרקס הנודד הזה?

"זה מטורף. אתה נכנס לחלק מאירועי הקמפיין, אתה נכנס לספרייה ציבורית שיש בה אולי 40–50 אנשים שבאים לראות מועמד, ומגיעים משהו כמו 40 עיתונאים. גם עיתונאים מקומיים, בכל עיר יש עיתון קטן ורדיו קטן. אתה רואה את הרשתות הגדולות ששולחות ואתה רואה את המקומיים, זה פשוט מטורף כמויות העיתונאים שמציפות כל אירוע, ולהערכתי בחלק מהאירועים זה מגיע לשליש עד חצי מהנוכחים. ואז אתה מתחיל לדבר עם הקהל, ואתה רואה שאחד הוא מתנדב מאוהיו וההוא מתנדב מניו-ג'רזי. בסופו של דבר הקהל המקומי, להערכתי, שנמצא באירועים הוא אולי שליש באירוע".

איזה תפקיד יש לתקשורת בקרקס הזה אם הנגישות למועמד מאוד מוגבלת?

"כמה מהעיתונאים כן מביאים סיפורים מבפנים. לנוכחות הפיזית של להיות ליד המועמד יש בעיקר את היכולת בתור עיתונאי, כמו מאז שחר ימי ההיסטוריה, לראות את הדברים קורים מול העיניים. ודברים קורים מול העיניים, מועמד שמתמוטט וקשה לו או קמפיין עם צוות שלא יודע לתפקד. הצורך בכל מדינה להתחבר לצורה המקומית ולראות את צוות הקמפיין מנתח ועובד, זה דבר שאתה לא יכול לעשות מהמשרד שלך בבוסטון או בישראל. לא חייבים לסקר קמפיין ככה, אבל אין ספק שאתה יושב ליד ויכול לדבר עם היועצים ולהבין את הרוח של הבן-אדם, את הגישה המנטלית שלו.

"השבוע עיתונאית מ'פוליטיקו', אנני קרני, כתבה שקלינטון הולכת להחליף את צוות הקמפיין אחרי ההפסד בניו-המפשיר, והיא כתבה את זה לפני ההפסד. כמובן, הקמפיין הכחיש את זה בטירוף וצעקו עליה בטלפון, כועסים עליה איך היא מפרסמת כזה דבר. ואז שוככת הסערה, ומתברר שהסיפור כנראה נכון. זה דבר שהיא לא יכלה להביא אם היא היתה יושבת בוושינגטון או בניו-יורק".

איזה יחס נותנים במרכזי התקשורת לבלוגרים כמוך?

"אני מעולם לא ראיתי את ההבדל בין בלוגר לעיתונאי. אני מחזיקה תעודת עיתונאי, אני מציגה את עצמי בכל מקום כעיתונאית ובלוגרית. זה לא כזה סיפור. יש לי יותר בעיה בתור עיתונאית זרה ולא כבלוגרית, כי כשאתה מגיע מהעיתונות הזרה קשה להירשם לחלק מהאירועים, כיוון שהם לא מכירים את השמות. לדוגמה, ניסיתי להיכנס לעימות של MSNBC, נרשמתי והם אישרו לי כניסה, כי יש מספר מקומות מוגבל.

"ופתאום, ביום של העימות, הם הודיעו לי שאני לא מוזמנת, ביטלו לי את הכניסה. עשיתי מה שישראלים עושים – שלחתי אימייל לסגנית נשיא MSNBC, שיושבת בניו-יורק ולפני כמה שנים ריאיינתי אותה לכתבה ב'גלובס', ואמרתי לה, 'דיאן, זוכרת שאמרת לי שתעזרי לי בכל דבר שאני צריכה באמריקה? הגיע הרגע'. והיא בתוך שנייה סדרה לי כניסה, וחיכו לי בלובי עם 'יור וולקאם מיסיס שניידר'. זה בקטנה. אם לא הייתי הולכת לעימות, זה לא היה טרגי. לא מדובר פה ביכולת להיכנס באמת ולדבר עם ברני סנדרס. זה בסך-הכל לשבת ולראות איך זה מבפנים".

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. את התוכנית מפיקה רתם שרעבי, סטודנטית בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית".

עוד על התוכנית ה-38 של "קול העין"