עידן לנדו הוא פרופסור לבלשנות מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ובשעות הפנאי בלוגר המפעיל את הבלוג "לא למות טיפש". לנדו מפרסם בבלוג, לצד קטעי הומור וסאטירה ומאמרי דעה קצרים, גם טקסטים בני 5,000 ו-10,000 מילה, מורכבים מאוד ומקיפים מאוד, כל פעם על נושא אחר. לאחרונה פרסם עוד טקסט כזה על הייצוא הבטחוני של תעשיות הנשק הישראליות לברזיל, והשלכותיו על היחסים בין המדינות.

בשיחה עם אורן פרסיקו ונמרוד הלברטל, במסגרת התוכנית "קול העין", סיפר לנדו על עבודתו העיתונאית, על ההקשר החסר פעמים רבות בתקשורת הזרם המרכזי ועל האפשרות של האינטרנט לתת ביטוי לקולות אלטרנטיביים.

כשאתה ניגש לבצע משימה עיתונאית שכזו, מה המטרה שלך ואיך אתה בונה את הטקסט? מקריאה נראה שהכל מתבסס על מקורות גלויים.

"כן, הכל מקורות גלויים, אני לא עיתונאי. אתה מדבר על 'עבודה עיתונאית', אבל זה סוג של עבודה עיתונאית מסדר שני כי אני בעצם נסמך על מקורות ראשוניים. הנחת העבודה שלי תמיד היא שיש מידע גלוי, הרבה מאוד, על הרבה צדדים לא מחמיאים של המשטר, וכל מה שצריך זה לנבור ולמצוא אותו, גם בעיתונות המקומית וגם בעיתונות הבינלאומית, ואז לעשות את החיבורים, לעשות את הכרונולוגיה, לתת את ההקשר. ואז מתגלות אמיתות שאי אפשר לראות אותן אחרת, כי אנחנו בעצם טובעים במידע הזה.

"נכון שלפעמים צריך להתמודד גם עם מקרים של הסתרת מידע בעיתונות הישראלית ואז אני פונה לעיתונות זרה. נדיר מאוד שבבלוג הלכתי וראיינתי אנשים. רק אם היה מקור שלא בטחתי בו והייתי צריך לאמת. זה כמעט לא קורה, זה לא סוג העבודה שאני עושה".

שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, מבקר במפעל התעשייה האווירית (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

כלומר, העבודה שלך היא יותר של ליקוט, עריכה ובנייה מחדש.

"עסקאות הנשק לא מדווחות כמעט בעמודי החדשות, רק במוספי הכלכלה. זה מאוד תמוה. אלה עסקאות שיש להן השלכות פוליטיות ומדיניות מאוד חשובות"

"כן, זה תמיד מתחיל ממשהו שתופס לי את העין בעיתונות, ואז זה מתויק באיזו מגירה, ואז עוד משהו תופס לי את העין. בתקופה האחרונה התעסקתי קצת יותר בנשק ובייצוא בטחוני, זה התחיל בדרום סודן, מאמר שכתבתי יחד עם איתי מק, והתחלתי לקרוא עוד קצת. פתאום ברזיל, עם פרשת דני דיין, עלתה לכותרות. אני לא יכול לשחזר בדיוק איך כל הסינפסות עובדות בראש שלי אבל יש איזושהי מאסה קריטית של מידע שפתאום אני אומר לעצמי 'רגע, אני צריך לארגן את זה, אני לא לגמרי מבין מה קורה', ואז אני נכנס לזה.

"חשוב להגיד שכשאני נכנס אני לא יודע איך אני אצא. אני לא יודע כמה מילים יהיו בסוף, ואני לא יודע מה יהיה המבנה. וספציפית לפוסט הזה, שהוא באמת מהארוכים והיותר מתוחקרים שהיו בשנתיים שלוש האחרונות, לא שיערתי שהוא יגיע לממדים כאלה. פשוט, תוך כדי הכתיבה אני מבין שאני רוצה להגיד עוד משהו ועוד משהו ואני לא רוצה לפרק את זה, כי הכל קשור. אז יוצא מין מאמר בסדר גודל כזה. אני לא יכול להגיד אם היה עדיף לעשות זאת כך או אחרת, זה פשוט באופן אורגני לגמרי צמח לממדים כאלה. ולאט לאט אני מקבל תגובות שבכל זאת יש הצדקה לסדרי הגודל האלה".

איך אתה ניגש לחיפוש החומר?

"ישראל מייצאת לברזיל, וגם למדינות אחרות כמו מקסיקו והודו, טכנולוגיות של שליטה באוכלוסיות שהן בדרך כלל מודרות, עניות, ממורמרות, שכל הזמן מתקוממות כנגד השלטון המרכזי"

"זה מתחיל מעיתונות ישראלית בדרך כלל, ואני שואל שאלות שכל קורא עיתונות צריך לשאול. נגיד, עסקאות נשק. העסקאות האלה לא מדווחות בכלל כמעט בעמודי החדשות, הן מדווחות רק במוספי הכלכלה. זה מאוד תמוה. אלה עסקאות שיש להן השלכות פוליטיות ומדיניות מאוד חשובות, לפעמים אתה קורא על הריקושטים של זה בעמודי החדשות והקורא הממוצע לא מבין מאיפה זה הגיע כי הוא לא יודע שהיתה בכלל איזו עסקה מפוקפקת כזו. הקורא, נגיד, לא ידע שבזמנו התפוצצה פרשת תע"ש בהודו כי היה שם שוחד מאוד גדול והטילו עליהם חרם לעשר שנים, זה השפיע מאוד על היחסים ובסופו של דבר עקפו את זה בכל מיני דרכים. זה הכל, ככה, נדחק לשוליים.

"מה עוד, שבמקרה של ברזיל, וזה סוג של לקח שעלה לי תוך כדי עבודה בצורה מאוד ברורה, זה משליך על הסכסוך עם הפלסטינים. איך שהוא נתפס בעולם, ואיך שהתעשיות האלה משווקות את עצמן בעולם. המסקנה העיקרית שעולה מהתחקיר הזה הוא שבעצם ישראל מייצאת לברזיל, וגם למדינות אחרות כמו מקסיקו והודו, טכנולוגיות של שליטה באוכלוסיות שהן בדרך כלל מודרות, עניות, ממורמרות, שכל הזמן מתקוממות כנגד השלטון המרכזי. בהודו זה יכול להיות בקשמיר, במקסיקו זה יכול להיות בחבל הצ'יאפס ובברזיל זה בפאבלות שעליהן כתבתי לעומק.

"אתה נכנס לעניינים ואתה רואה שבעיתונות המקומית במדינות האלה יש על זה כיסוי נרחב. האנשים האלה יודעים מאיפה מגיע הנשק והאנשים האלה מוחים על זה. כל הסיפור עם פרשת דני דיין, שזה גם כן לא כל כך הובן בארץ, המחאה הגיעה מלמטה לגמרי. לא רק בגלל שהוא מתנחל אלא בגלל שהוא מייצג משטר שממשלת ברזיל קונה ממנו בסדרי גודל של מיליארדים לאורך שנים נשק וטכנולוגיות שחלקן מופנות כלפי אזרחים עניים בפאבלות. ההקשר הזה לגמרי נעדר מהכיסוי הישראלי והיה לי חשוב לעשות את החיבור הזה. לקחת את הידיעות הלכאורה תמימות שמופיעות בעמודי הכלכלה, מאוד מאוד מנוקות וסטריליות, ולתת להן את ההקשר הפוליטי".

אהוד ברק בוחן ציוד במפעל אלביט, 2010 (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

למה לדעתך לא מדווחים על זה בישראל בהקשר המשמעותי יותר? אפילו מבחינת רייטינג, זה מעניין. מבחינת יוקרה, מי שיעשה תחקיר על זה יקבל את הכבוד מהברנז'ה.

"אני מצאתי כמה דברים, יש יחידי סגולה שעושים את זה מדי פעם ואני גם עוקב לראות מה קורה עם הגילויים שלהם. זה כמו אבן שצוללת במים עמוקים. היתה לפני כמה שנים ב"מעריב" כתבה של שרה ליבוביץ'-דר על הייצוא הבטחוני. כתבה נהדרת, ארוכה, מאוד מפורטת, עם הרבה פרטים אפלים. אני לא ראיתי שום פולו-אפ על זה כמעט וזה נכנס תחת הרובריקה של הישראלים יודעים שאנחנו סוחרים עם משטרים מלוכלכים. עשינו את זה עם דרום-אפריקה באפרטהייד, יודעים על האיראן-קונטראס אבל בעצם הישראלים לא כל כך יודעים.

"לפני חצי שנה היתה כתבה גם כן מצוינת של שי אספריל, על נייס ועל ורינט ועל שאר החברות של מה שנקרא הסייבר ההתקפי, כל החברות שמוכרות תוכנות מעקב לממשלות, בדרך כלל ממשלות של משטרים רודניים במרכז אסיה ובמפרץ הפרסי, והוא נסמך על תחקירים בינלאומיים והדלפות לוויקיליקס. זו היתה כתבה ענקית, ואני לא ראיתי שום פולואפים לזה".

למה? עורכים לא חושבים שזה נושא מעניין?

"לתקשורת מאוד לא נוח לטפל בייצוא הבטחוני. גם בגלל שזה כסף גדול. וגם אני חייב להגיד שבעיתונות הכלכלית, עם כל זה שהיא קצת יותר עצמאית, עדיין יש איזושהי הסתנוורות מהצלחה כלכלית"

"בגלל שיש את ההילה הזו של ההיי-טק, שזה כזה סיפור הצלחה. ובואו נודה על האמת - רובנו קשורים לאנשים האלה. הרי זה מגזר ענק, ורובנו מכירים אותם. כמעט לכל אחד מאיתנו במעגל הקרוב יש אנשים שעובדים בתעשיות האלה, בצעד אחד או שני צעדים מרוחקים מאותן חברות שמייצרות את המוצרים האלה, אז לא כל-כך נעים.

"לתקשורת מאוד לא נוח לטפל בכל הנושא של הייצוא הבטחוני. גם בגלל שזה כסף גדול. וגם אני חייב להגיד שבעיתונות הכלכלית, עם כל זה שהיא קצת יותר עצמאית מהעיתונות הכביכול מדינית, עדיין יש איזושהי הסתנוורות מהצלחה כלכלית. אלה שמביאים את האקזיטים ואת החוזים הענקיים, תמיד יש הסתנוורות מהם ולא כל כך רוצים לדעת על חשבון מי הרווחים האלה נעשים. דבר שני, באמת יש סוג של איזושהי מנטליות כזו של לא לחצות את הגבולות ולא להרגיז יותר מדי את הממסד הבטחוני או הממסד הכלכלי-עסקי, שבסופו של דבר אלה גם מקורות המידע של העיתונאים".

הזכרנו שאתה בלשן, ואולי זה לא מקרי בהקשר של העבודה שאתה עושה בבלוג והביקורת שלך על התקשורת. נעם חומסקי, שחולל מהפכה בבלשנות המודרנית, הוא גם מבקר חריף של המשטר בארה"ב ושל התקשורת. בספרו "ייצור הסכמה" מ-1988 הוא טען שאחד החסמים על חופש התקשורת היא עלות הייצור העצומה. מאז חלה מהפכת המידע וכיום כל אחד, כמוך, יכול לפתוח בלוג. עד כמה זה שינה את האפשרות להשמיע קול אלטרנטיבי לציבור רחב?

"זו שאלה קשה ומורכבת ואני לא בטוח שאני המומחה לענות עליה, אבל קראתי לא מזמן שעם כל הביזור של האינטרנט ומקורות המידע, עדיין 90% מהקישורים שאנשים נותנים ברשתות חברתיות, אם אתה עוקב אחריהם בסופו של דבר הכל מוביל ל-CNN, 'ניו-יורק טיימס' וה'וושינגטון פוסט'. ליצרני החדשות עדיין יש סוג של מונופול על הפצת העובדות, וקשה מאוד לפרוץ אותו. בסופו של דבר המסה הגדולה של האנשים מתחברים לערוץ 2 ורואים את תוכניות החדשות של הערב. התקשורת האלקטרונית היא ערוץ המידע המרכזי ונורא קשה לשבור את ההרגלים האלה".

אתה היית רוצה לפרסם טקסט כזה או גרסה שלו בכלי תקשורת ממוסד יותר?

"אתה לא רציני. אף אחד לא יעלה כזה דבר אצלו. גם הממדים של התחקירים האלה הם קצת גדולים מדי, גם אף כלי תקשורת לא אוהב לתת קישורים למתחרים, ואני לא מגביל את עצמי לאתר אחד או אחר. אבל אני כבר באמת נמצא במקום אחר. אני לא צריך את זה ואני חושב שאת הבלוג שלי קוראים עיתונאים וזה מחלחל לשדרה המרכזית בצורה כלשהי, ובבלוג יש גם את החופש המוחלט שאני צריך".

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. את התוכנית מפיקה רתם שרעבי, סטודנטית בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית".