שר הפנים אלי סוויסה נדרש להסביר בתוך 45 יום מדוע לא יפעל לביטול "פקודת העיתונות" המנדטורית משנת 1933, הקובעת את התנאים למתן רישיון להוצאת עיתון ומעניקה לשר הפנים סמכות לבטל את רשיונו של עיתון ולמנוע את הופעתו. הצו בעניין זה ניתן על-ידי שופט בית-המשפט העליון, תיאודור אור, בעקבות עתירה לבג"ץ שהגישה בסוף ספטמבר האגודה לזכויות האזרח בישראל. השר גם נדרש להסביר מדוע לא תבוטל תקנה מס' 94 לתקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1945, המתירה לממונה על המחוז לסגור עיתונים "ככל אשר יישר בעיניו ומבלי לתת טעם לדבר". על-פי סעיף 19 בפקודת העיתונות, יש לשר הפנים סמכות להפסיק פרסום עיתון ללא התראה מראש, אם בעיתון מתפרסם לדעתו דבר העלול לסכן את שלום הציבור או ידיעת שקר שיש בה כדי לעורר בהלה.

בעתירה, שהוגשה באמצעות עו"ד ענת שקולניקוב, נאמר כי פקודת העיתונות והסעיף מתקנות ההגנה לשעת חירום נוגדים הן את חוק יסוד חופש העיסוק, והן את חופש הביטוי – מן החירויות הבסיסיות הנגזרות מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

בעתירה אומרת עוד האגודה לזכויות האזרח כי "במקצועות כגון רפואה או עריכת-דין נדרש הרישוי כדי להבטיח שלא ייגרם נזק למטופל או ללקוח. העיתונות מעצם טיבה פועלת בקולות רבים ומבטאת דעות והלכי רוח שונים ומגוונים. על כן הגבלת הכניסה למקצוע העיתונות פוגעת לא רק בזכותו של הפרט לעיסוק, אלא גם בטובת הכלל". עוד טוענת עו"ד שקולניקוב בעתירתה כי "פקודת העיתונות היא חלק מהסדרי החקיקה המנדטוריים לגבי עיתונות אשר אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם משטר דמוקרטי כזה הקיים בישראל". העותרת מציינת כי הממונה על המחוז עדיין עושה שימוש בסמכויות אלה ביחס לעיתונים במזרח ירושלים.

הפקה מקומית

הקרב על ההפקה המקומית הגיע לאחרונה לבית-המשפט: איגוד מפיקי הטלוויזיה בישראל עתר בסוף אוגוסט לבג"ץ, בדרישה לחייב את הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו לאכוף על הזכיינים (טלעד, קשת ורשת) לעמוד במכסות ההפקה המקומית שנקבעו בתנאי המכרז.

"הארץ" דיווח כי בעתירה טענו המפיקים, בין היתר, שהרשות השנייה הכירה בתוכניות ספורט ואירוח כ"תוכניות מקוריות", ולמרות זאת לא עמדו הזכיינים במכסה שנקבעה להם על-פי המכרז. המפקידים מסתמכים בעתירתם על דו"ח של מבקרת המדינה, שקבעה בין היתר כי הרשות מחשבת את זמן ההפקות המקומיות שלא בהתאם לחוק ולא בהתאם לכללי המכרז, ועל דו"ח של ועדה ציבורית שמינה השר לשעבר שמעון שיטרית, אשר קבע כי הרשות לא עשתה די לקידום היצירה המקורית, כנדרש.

העתירה כוללת כמה נתונים הנוגעים לשיקולי הרווח של הזכיינים. כך, למשל, עלות הפקתה של דרמה מקומית עשויה להגיע ל-2,000 דולר לדקה, ואילו עלות ההפקה של תוכנית אירוח איננה עולה על 400 דולר לדקה. המפיקים טוענים כי הגדלת זמן השידור של הפרסומות משש דקות לשעה לעשר דקות לשעה מכניסה לכיסיהם של הזכיינים כ-35 מיליון דולר בשנה.

עולים לאוויר

שלוש תחנות חדשות של הרדיו האזורי עלו לאוויר בראשית ספטמבר: קול-רגע בעמקים, רדיו אמצע הדרך בעמק חפר ורדיו תל-אביב בגוש דן. בכך הגיע מספר התחנות הפועלות ברחבי הארץ לתשע. עימותים משפטיים ובעיות טכניות עדיין מעכבים את פתיחת שידוריהן של כמה תחנות אחרות, שזכו במכרזי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

המאבק על המכרזים לתחנות הרדיו האזורי-מסחרי הגיע כבר לדיונים משפטיים. כך, למשל, דחתה באחרונה שופטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה של שתי קבוצות –"קול-הזמן ורדיו מרכז הארץ – לפסול את בחירתה של קבוצת קול-כולנו, בטענה שארבעה מחברי מועצת הערוץ השני פעלו תוך ניגוד אינטרסים. שלושה מבין חברי המועצה, טענו המפסידים, שימשו מורים בבית-הספר לתקשורת בניהולו הפדגוגי של גדעון לב-ארי, מנהל הקבוצה שזכתה. השופטת שרה סירוטה דחתה את הטענה וקבעה: "מנקודת ראותו של האדם הסביר לא מצאתי כי יש מקום לפסול את חברי המועצה".

בינתיים ניצבות התחנות החדשות בפני תחרות קשה מכמה חזיתות: תחנות הרדיו הפיראטיות, הממשיכות בשידוריהן ללא הפרעה כמעט, וכן תחנות אזוריות וחינוכיות, המופעלות בידי קול-ישראל או בסיועו בכמה מקומות בארץ.

מלחמת העיתונאיות

לפתע, ללא אזהרה, התלקחה בקיץ האחרון מלחמה חדשה בתקשורת. שתי עיתונאיות עמדו משני עברי המתרס: סילבי קשת ("ידיעות אחרונות") ותמר אבידר ("מעריב"). את המטח הראשון ירתה קשת, כאשר הגיבה בטורה בחריפות על קטע של אבידר, שבו מתחה הכותבת ביקורת על יחסה העוין של התקשורת לרעיית ראש הממשלה שרה נתניהו. כתבה קשת: "כשאבידר משרתת מישהו היא עושה זאת בכל מאודה. אתיקה שמתיקה, היא ליקקה ליגאל אלון ונתמנתה נספחת לענייני נשים בשגרירות בוושינגטון, והמשיכה גם אחרי עלות הליכוד לשלטון". אבידר הפגועה הגיבה במאמר נגד, שבו שיחזרה את מסכת היחסים בינה לבין קשת מאז ימי ילדותן בחיפה. היא תיארה כיצד סייעה שוב ושוב לקשת, שהיתה אז ילדה בודדה ממשפחת עולים. ועוד כתבה, שזרע הנקמה החל לנבוט אצל קשת לאחר שאבידר פירסמה קטע ערטילאי ואנונימי, שהפואנטה שלו היתה: "התקף לב קטן עשוי להחזיר גבר מתפרפר לזרועות אשתו החוקית. וזו האחרת, מהסמטה האחורית, נותרה אז בצד".

בכתבה נרחבת במקומוני רשת שוקן נמשך הדו-קרב בין שתי העיתונאיות. אבידר על קשת: "הכתיבה שלי היא חיובית, לא ביצ'ית... היא כיתתה את עט הכתיבה לתקיעת סכין בגב. כתיבתה של קשת היא רשעות מזוקקת, התמצית של הרשע". קשת על אבידר: "מי שמחטיף צריך לחטוף... אני לא נכנסת לרחם של אנשים. גם לא נכנסתי לחייה המאוד מפוקפקים של אבידר. כתבתי רק על סגנון ואיכות הכתיבה שלה. לעולם לא אפגע בחלשים, אלא רק בחזקים".

גיליון 5, ספטמבר 1996