איור: ג'ודית אשר

לפובליציסטיקה בעיתונות הישראלית יש כלים לשוניים ופולמיים מיוחדים לטיפול בדתיים. במיוחד אמורים הדברים בעיתונות הליברלית והאיכותית. רק כלפי דתיים, בעיקר אם הם חרדים, מוצאים גודש כזה של שימוש במונח "שחורים": "כפייה דתית שחורה", "כוחות השחור הקלריקלי של מאה שערים", "שחורים הולמים שוב" (גדעון סאמט, "הארץ" 8.8.1987); "ב-11 במרץ 1992 חגג ח"כ פורז את נצחונו הגדול על כוחות השחור" (רן כסלו, "מסביב לשעון התפילות", "הארץ" 30.8.1994); "נמלים שחורות" (ידיעה ב"ידיעות אחרונות" על חרדים שתקפו את ח"כ רן כהן בהפגנה בירושלים, 9.12.1992) וכיוצא באלה "בריגדות שחורות", "עורבים שחורים" ו"חשכת ימי הביניים".

מונח רווח אחר בכתיבה העוסקת בדתיים הוא "שפויים". למשל: "עמק רפאים הפך בשנים האחרונות לרחוב החילוני והשפוי ביותר בירושלים" ("קול ירושלים" 26.11.1993); "אחד משרידי השפיות והסובלנות בעיר ההחרמות והמחלוקות בני-ברק נוצח בימים אלה" (א' נודל, "החרדים פשטו עם ערב", "ידיעות אחרונות" 20.4.1995); "אזרחי ישראל השפויים מתייחסים לקבלת הפנים המלכותית שסאטמר עורכים לרבם באותה מידה של סקרנות משועשעת שבה מקבלים את קרקס מדראנו" (יוסף לפיד, "קן הקוקייה", "מעריב" 8.6.1994).

במאמרים אלה התואר "שחור" הוא שלילי לחלוטין רק בהקשר החרדי, בניגוד גמור להקשר הכושי-אמריקאי, והמונח "שפויים" מקבל משמעות מיוחדת שאינה מתועדת במלים – נאורים, מתקדמים וחילונים – גם כן בהקשר הדתי בלבד. כלומר, יש כאן שימוש שונה מן הרגיל בלשון לצורכי קטרוג על קבוצה מיוחדת ונבדלת. אפשר להביא מן הפובליציסטיקה עוד דוגמאות רבות, אך עיקר עיסוקנו כאן יהיה בידיעות חדשותיות.

יחסם של עורכי חדשות אל החרדים בעייתי הרבה יותר מזה של כותבי המאמרים בעמודים הפנימיים. עמודי הפנים הם מקום טבעי לניגוח, ואפילו ניגוח קשה ומלא טינה; אך בעמודי חדשות אתה מצפה לדיווח, לא לניגוח. והנה דווקא שם נעשה כיסוח החרדים בעליצות מופגנת. מלאכתם של העורכים קלה, משום שעומדות לרשותם כמה תוכניות מקובלות המאפשרות ניסוח אוטומטי שאינו דורש מאמץ מחשבתי. הנה תבניות אחדות:

עורכי חדשות נוהגים להשתמש בה"א הידיעה כאשר מדובר בידיעה הנוגעת לחרדים, בעיקר כשהסיפור הוא על הפגנות, חיכוכים או מאורעות לא נעימים. כך יוצא הציבור החרדי כולו אחראי למעשיהם של יחידים או של קבוצות מתוכו. למשל: "מחריפה מלחמת החרדים ביפו" – כאשר לאמיתו של דבר מדובר בארגון "אתרא קדישא" ("ידיעות אחרונות" 28.2.1995); "החרדים צוהלים: ברוך שפטרנו מעונשה של זו" ("מעריב" 18.1.1996);"החרדים מכינים חרם על חברת אילן-גת הבונה את הדירות באתר המריבה ביפו" – שוב, מדובר בארגון "אתרא קדישא" ("הארץ" 26.2.1995); "החרדים קוראים לא לנסוע באוטובוסים דו-קומתיים בקו 405 בין ירושלים לתל-אביב" – כשלמעשה המאיים הוא "הוועד למען טוהר מחננו בעיר הקודש ירושלים"; "החרדים מאיימים לקרוא לחרם על כרטיס האשראי אמריקן אקספרס" – והמאיים האמיתי הוא אדם אחד, יהודה משי-זהב ("הארץ" 7.3.1995); "החרדים מאשימים את ועדת העזבונות באפליה קשה ומאיימים בעתירה לבג"ץ", כאשר מדובר ב"אגודה לזכויות הציבור החרדי" ("הארץ" 19.4.1995).

רק כשהחרדים עושים משהו טוב, משמיטים את היידוע וטורחים לקרוא לילד בשמו: "ארגון חרדי חילץ צעירה יהודייה ממדינה ערבית" ("ידיעות אחרונות" 29.5.1995). כך גם במרבית הידיעות על אנשי חסד של אמת, האוספים חלקי גופות לאחר פיגועים. היידוע הגורף הוא מין מוסכמה שהשתרשה ונראית כבר טבעית. אף עורך אינו מעלה על הדעת לכתוב כך במקרה ההפוך, כמו למשל: "החילונים הפגינו ביפו". במקרים כאלה מגדירים תמיד את היחיד או הקבוצה במדויק: "צעירי מרצ הפגינו ביפו נגד פעולות החרדים" ("הארץ" 3.3.1995).

תבנית קבועה נוספת בחדשות היא פרסום ידיעות מעוררות בהלה על התפשטותם הטריטוריאלית של החרדים. בכל פעם שהם מתכננים פרויקט שיכון כלשהו מופיעות כותרות בנוסח: "חרדים מקימים ועדות אכלוס במגמה למנוע מכירת דירות לחילונים" ("הארץ" 13.2.1995); "פעילים חרדים דוחים ידיעות על נסיונות השתלטות בבית-שמש" ("הארץ" 19.2.1995). ואילו בגוף הכתבות אנו קוראים על כך ש"לחרדים מתחיל להיות צפוף בבני-ברק ובשכונות בירושלים" ("מחפשים תחליף לירושלים ובני-ברק", "הארץ" 6.8.1995). אפשר לחשוב שלחילונים לא מתחיל להיות צפוף בשכונות שלהם ושהם אינם מתארגנים בעמותות הבונות על כל דיונה ובכל מושב מסכן. היכן הכותרות בנוסח "החילונים מתארגנים להתיישב בשטחים החקלאיים האחרונים בגוש דן"? וכך גם בהקשרים נוספים מלבד דיור: החרדים תמיד "מציפים", ולא סתם באים או מבקרים. "אלפי חרדים הציפו את גן החיות התנכ"י בירושלים בחג הפסח ואחריו" ("ידיעות אחרונות" 14.4.1996). איפה הכותרות בנוסח "אלפי חילונים מבת-ים ומחולון הציפו את הספארי ברמת-גן בחג הפסח ואחריו"?

בשנות השלושים רווחה באירופה, בעיקר בגרמניה, תעמולה נגד התפשטותם של יהודים ממזרח אירופה לעבר אזורים שבהם ישבו גרמנים ואחרים, מתוך חשש לדחיקת רגליהם של בני המקום, אנשים עמלים ויצרניים שייאלצו לעזוב ולהגר אל מעבר לים. גם בכותרות על הצפיפות המאיימת של החרדים בבני-ברק יש משום רמז לכך שהם מתחילים להידחק למקומות לא להם. החשש מלווה בסלידה מופגנת כאשר דתיים מתחילים בפעילות תרבותית באזורים חילוניים מובהקים. כותרת לדוגמה: "ליד קברו של בן-גוריון" – ובכותרת המשנה: "כולל חרדי הוקם במדרשת שדה-בוקר" ("ידיעות אחרונות" 28.12.1995). אכן, עד כדי כך החציפו החרדים, שעכשיו הם כבר לומדים תורה לא הרחק מקברו של בן-גוריון. מי יודע מה יהיה מחר? הם עוד עלולים להתפלל לעילוי נשמתו.

כאשר חרדים מעורבים בהפגנות, העיתונות מדברת תמיד על "מהומות החרדים" או על "מלחמת החרדים". כאשר הציתו חרדים פחי אשפה במאה שערים, דיווחה על כך תחנת רדיו במלים "ובירושלים היתה היום מהומת אלוהים. חרדים הציתו..." (גלי צה"ל, 31.11.1993, יומן השעה אחת); וכך גם "מהומת אלוהים. פחד אלוהים תרתי משמע" (רפי רשף, גלי צה"ל, 5.1.1993). המסר ברור: הפגנות החרדים אינן מתוארות כמחאה אלא כהתפרעות שיש לה גם צד מגוחך, שהרי איך יכולים לובשי קפוטות הרצים ריצה מצחיקה ועקומה לבצע מעשה פיזי כמו שצריך?

הדיווחים מלעיגים על החרדים ועל מנהיגיהם כשהם משתמשים בציוד מודרני, למשל פלאפונים ומסוקים. דוגמאות מעניינות אפשר למצוא בספרו של אלי אברהם, "התקשורת בישראל – מרכז ופריפריה" (הוצאת "ברירות", תל-אביב 1993).

יעד קבוע ללעג הוא החתונות הגדולות הנערכות בחצרות רבנים. רק בדיווחים אלה אנו יכולים למצוא מושג כמו "רמטכ"ל חתונות" – הכינוי שנתנה העיתונות למי שאחראי על הארגון. אפשר לחשוב שבחתונתה של פנינה רוזנבלום, או בכל חתונת בתו של פוליטיקאי עם בנו של תעשיין, לא היה מישהו שאירגן את האירוע;

אך שם הוא היה סתם אדם שמילא את תפקידו, ולא זכה לתשומת לב מיוחדת.

חמורה מכל היא התבנית העיתונאית הכורכת יחדיו את החרדי עם הפלילי. האסטרטגיה כאן היא לנסח ידיעות על חרדים המעורבים בפלילים באופן המרמז כי המעשה הפלילי קשור באופן מהותי להיותו של האדם חרדי. דוגמה: "חרדי מבני-ברק חשוד במעשה סדום בבן שמונה" ("ידיעות אחרונות" 4.1.1996); "חשד: כנופיית חרדים עסקה בהשכרת רכב גנוב ומזויף" ("ידיעות אחרונות" 10.3.1996). בעיתונות הליברלית קשה למצוא תיוג דומה כשמדובר בערבים או ביהודים חילונים, משהו בנוסח "חילוני מטבעון חשוד באונס" או "כנופיית חילונים מעבירה רכב למשחטות בשטחים". במקרים אלה מדברים ביתר ספציפיות על תושבים מכפר מסוים או מעיר מסוימת. גם השימוש במילה "כנופיה" נדיר, אפילו כשמדובר במחבלים. ההקשר הדתי הוא שמורת הטבע האחרונה שלה.

הנה, למשל, כמה קטעים מכתבה ושמה "המסלול השחור" (כן, שוב שחור), המתארת מעצר של אדם שהבריח כסף וזהב במזוודתו. הבלשים מפתיעים אותו בנמל התעופה בן-גוריון: "לפתע הגיחו ממקום מסתור כמה בלשים מהיחידה המרכזית של מחוז ירושלים והסתערו על אחד הנוסעים: דוד סטרלינג, חרדי, לבוש בהידור רב וחובש מגבעת מסוגננת שחורה, צעיף משי אופנתי כרוך על צווארו ומשקפי ראייה מוזהבים על אפו... את המטמון גילו הבלשים ההמומים בין ספרי הקודש לתפילין... וכיצד הסביר את הימצאות הממון הרב בכליו? הבאתי את הכסף מחו"ל כדי לקנות דירה בעיר החרדית מבוא-בית"ר, אמר לחוקרים... חברי הכנופיה החרדית לא הסתפקו בעמלות. לפי החשד הם זכו גם בתשלומים נאים מן הביטוח הלאומי, לאחר שהכריזו שהם תלמידי ישיבה שתורתם היא אומנותם" (דורון מאירי, "המסלול השחור", "ידיעות אחרונות" 21.2.1988).

11 פעמים נזכרות המלים "חרדי" ו"חרדים" בידיעה זו, שכולה 60 מלה. היא מעוטרת בצילום של חצי עמוד ובו נראה סטרלינג טובל בשטרות כסף ובשרשרות זהב, שהוגדלו לממדים על-טבעיים.

בחנו כאן כמה מן התבניות המקובלות בהצגת החרדים בחדשות. יש עוד, והדיון בכולן יכול לפרנס מחקר נאה. אך מטרתו של מאמר זה איננה לדון ולהרהר, אלא רק להציג ולהדגים תופעה שמדורי ה"תקשורת על התקשורת" אינם מרבים לגעת בה.

גיליון 4, יולי 1996