איור: עמוס אלנבוגן
מקור המידע העיקרי – ולמעשה היחיד - על פסקי דין, העומד לרשות הציבור הרחב ומנהיגיו, הוא העיתונות. תעיד על כך הסערה בחוגים הדתיים וההתקפות החריגות בחריפותן על הנשיא אהרן ברק ועל בית-המשפט העליון בעקבות פרסום בעיתון "הארץ" על פסק דין של בית-המשפט העליון, שבו נדחתה עתירה נגד רשם המפלגות על שאישר את רישומה של "ימין ישראל" כמפלגה. חשוב לכן, שהדיווח על פסק הדין יהיה אמין, ישקף נאמנה עת עיקריו וישמש תחליף לקריאת פסק הדין עצמו. להלן נביא קטע מפסק דין של בית-המשפט העליון ואת הדיווח על אודותיו בשני עיתונים – "הארץ" (מתאריך 5.5.1996) ו"ידיעות אחרונות" (מתאריך 8.5.1996). הקורא יוכל להיווכח כי הדמיון בין מושא הדיווח לבין הדיווח עצמו הוא מקרי בהחלט, וכי הסערה הציבורית היתה "הר" שנולד מ"לא-עכבר". כאשר הן "הארץ" והן "ידיעות אחרונות" מפרסמים דיווחים מטעים ו"מעריב" אינו מדווח כלל, התוצאה היא הטעיה מוחלטת של הציבור. במקרה זה גרם הדיווח נזק ממשי למעמדו של בית-המשפט העליון בעיני הציבור הדתי בישראל.
בפסק הדין נאמר: "המטרה השנייה כנגדה הלינו המערערים היא זו הקובעת (בסעיף 5) כי: החוקה והמשפט של מדינת ישראל יושתתו על המשפט העברי. לטענת המערערים, יש במטרה כדי להפוך את ישראל למדינת הלכה, ובכך לפגוע בה כמדינה דמוקרטית. לטענתם, יש בכך גם כדי להסית לגזענות. רשם המפלגות דחה טענות אלה. הוא קיבל, בעניין זה, את עמדת בא כוחה של 'ימין ישראל', לפיה מטרת המפלגה אינה בהפיכת המדינה למדינת הלכה, אלא אך בקבלת השראה מהמשפט העברי בגיבוש חוקי הכנסת. כן מציין רשם המפלגות כי 'אינני רואה כל פסול בשאיפתה לעצב את משפט המדינה על-פי דרכה ואמונתה, בדרך החוקית שנועדה לתכלית זו, היינו – בחקיקה שאליה היא חותרת'. אכן, השאיפה לשנות מחוקי המדינה, כשלעצמה, אין בה כדי למנוע רישומה של מפלגה. כבר בפרשת ג'ריס (בג"ץ 253/64) ציין השופט ויתקון כי 'חלילה לנו לשלול זכות זו ולפסול אגודה בשל כך בלבד, שמטרתה או אחת ממטרותיה היא לשאוף לשינוי המצב החוקי הקיים במדינה. המצב הקיים עלול להיות טעון תיקון מבחינה זו או אחרת, ותנועה המבקשת לארגן את דעת הקהל במדינה לקראת תיקון המצב רשאית לעשות זאת במסגרת אגודה הרשומה בחוק'.
"וברוח דומה ציין השופט זוסמן בפרשת ירדור כי 'סדרים אלה אינם קדושים ושינויים אינם דבר שנענשים עליו...'.
עם זאת, עצם העובדה שהשינוי המבוקש במשפט ייעשה בדרכים החוקתיות הנהוגות אין בו, כשלעצמו, כדי למנוע את אי-רישומה של מפלגה. דמוקרטיה רשאית להגן על עצמה מפני כוחות לא-דמוקרטיים המבקשים לעשות שימוש בדרכים דמוקרטיות לשם שלילת הדמוקרטיה. זהו הביטוי לרעיון הדמוקרטיה המתגוננת. לעתים מוצא הדבר ביטוי בקביעתה של החוקה כי הוראות מסוימות בה אינן ניתנות לשינוי. לעתים מוצא הדבר ביטוי בפסיקה המטילה מגבלות על היכולת לשנות את החוקה עצמה. כך, למשל, הכיר בית-המשפט החוקתי הגרמני בקיומם של עקרונות אשר אף חוקתה של המדינה וממילא השינויים בחוקתה - צריכים...
"אכן, הסוגיה אינה פשוטה כלל ועיקר. אין לנו צורך לנקוט בה עמדה, שכן מקובל עלי פירושו של רשם המפלגות, לפיו כל שביקשה 'ימין ישראל' הוא כי החקיקה במדינת ישראל תקבל השראה מהמשפט העברי. מטרה זו אינה סותרת כלל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
"אכן, המשפט העברי הוא 'נכס תרבותנו הלאומית'... הוא ליווה את העם היהודי במהלך ההיסטוריה הארוכה שלו. האומה היהודית [התייחסה] אל המשפט העברי, בכל תקופותיה ובכל תפוצותיה, כאל קניינה המיוחד, כחלק מנכסי צאן ברזל של תרבותה...
"קבלת השראה מהמשפט העברי בגיבוש החקיקה ובפרשנותה עולה בקנה אחד עם היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית כאחד...".
הידיעה שהופיעה בעמודי החדשות של "הארץ" מאת כתבו שחר אילן קבעה: "בפסק דין של נשיא בית-המשפט העליון... השופט ברק: מפלגה החותרת להחיל את המשפט העברי עשויה להיפסל. פסק הדין של נשיא בית-המשפט העליון, אהרן ברק, מעמיד בספק את חוקיותן של המפלגות הדתיות. לפי פסק הדין, אין לשלול את האפשרות שמפלגה המעוניינת להחיל במדינה את המשפט העברי תיפסל גם אם בכוונתה לעשות זאת בדרכים דמוקרטיות. הדברים נאמרים בנימוקים לפסק הדין של בית-המשפט העליון בעניין רישומה של מפלגת 'ימין ישראל', שפורסמו ביום שני שעבר.
"המבקשים ביקשו לפסול את רשימת 'ימין ישראל', וטענו שהיא מבקשת להשתית את החוקה והמשפט של מדינת ישראל על המשפט העברי. לטענתם, יש בכך 'להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה ובכך לפגוע בה כמדינה דמוקרטית', וכן יש בכך כדי להסית לגזענות".
"ברק מקבל את ההסבר של רשימת 'ימין ישראל' כי אין בכוונתה להפוך את ישראל למדינת הלכה, אלא רק לקבל השראה מהמשפט העברי בגיבוש חוקי הכנסת. אבל לאחר מכן הוא מציין: 'עצם העובדה שהשינוי המבוקש במשפט (כלומר החלת המשפט העברי) ייעשה בדרכים החוקתיות הנהוגות, אין בו כשל עצמו כדי למנוע את אי-רישומה של מפלגה... אכן, הסוגיה אינה פשוטה כלל ועיקר, אך במקרה זה אין לנו צורך לנקוט עמדה'.
"מדברי ברק גם עולה בבירור שהוא אינו פוסל את האפשרות שהמשפט העברי בלתי דמוקרטי ומסית לגזענות. ברק מסביר שדמוקרטיה רשאית להגן על עצמה מפני כוחות לא-דמוקרטיים המבקשים לעשות שימוש בדרכים דמוקרטיות לשם שלילת הדמוקרטיה. זהו הביטוי לרעיון הדמוקרטיה המתגוננת. לעתים מוצא הדבר ביטוי בקביעתה של החוקה, כי הוראות מסוימות בה אינן ניתנות לשינוי. לעתים מוצא הדבר ביטוי בפסיקה המטילה מגבלות על היכולת לשנות את החוקה עצמה.
"בעניין 'ימין ישראל', קבע ברק, 'מקובל עלי פירושו של רשם המפלגות, לפיו כל שביקשה רשימה הוא כי החקיקה במדינת ישראל תקבל השראה מהמשפט העברי. מטרה זו אינה סותרת כלל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. אכן, המשפט העברי ליווה את העם היהודי במהלך ההיסטוריה הארוכה שלו והוא נכס תרבותנו הלאומית. קבלת השראה מהמשפט העברי עולה בקנה אחד עם היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית כאחד.
"ברק גם מרגיש ש'השאיפה לשנות מחוקי המדינה כשלעצמה אין בה כדי למנוע רישומה של מפלגה', אלא רק השאיפה להחיל בה חוקים השוללים את הדמוקרטיה".
ב"ידיעות אחרונות" כתב אביעזר גולן על פסק הדין את הדברים הבאים: "פצצה משפטית: נשיא בית-המשפט העליון, אהרן ברק, הטיל פצצה לא רק לבריכה המשפטית שלנו, אלא גם לנהר הפוליטי הסוער. מפסק דינו ניתן להקיש שהמשפט העברי הוא בלתי דמוקרטי ומסית לגזענות, והמפלגה שכוונתה המוצהרת היא להחליף את המשפט החוקתי במשפט עברי דינה להיפסל מלרוץ לכנסת.
"אבל בפסק הדין המנומק פוזרו כל-כך הרבה התבטאויות המזמינות ויכוח חריף, שאין זה פלא שכמעט כל המפלגות הדתיות נזעקו להגיב בשצף קצף. ברור שאין להסתפק בתגובות אלה. הערותיו של השופט ברק נוגעות אל לב לבו של הקיום הישראלי והיהודי, ולא ניתן לעבור עליהן לסדר היום. הבעיה היא שבאווירה של ערב בחירות אין סיכוי לקיים את הוויכוח הישיר והמעמיק שהנושא מחייב. מאידך, כל העניין כולו לא עלה אלא בשל הבחירות. כך שאין ברירה, מוכרחים להתמודד עם הוויכוח הגדול הצפוי".
אנחנו מבקשים לצרף הארות אחדות ולהעיר על אופן טיפולו של "הארץ" בנושא, לאחר הפרסום הראשון.
הכותרת שניתנה לידיעה – "השופט ברק: מפלגה החותרת להחיל את המשפט העברי עשויה להיפסל" – אמורה לשקף באופן מדויק את דברי ברק, גם אם אין היא ציטוט מילולי. אין בפסק הדין כולו משפט או פסקה שניסוחם דומה ולו במעט לזה שהופיע בכותרת. הן בנקודה זו והן לעניין דברים המופיעים בכתבה עצמה, נתחלפו לכותב היוצרות בין התייחסות לאפשרות מצד בית-המשפט בעקבות דיון משפטי (שלא היתה בפסק הדין) לבין הימנעות מדיון בנושא משום שאין דיון כזה נחוץ לשם הכרעה, כפי שנהג בית-המשפט ביחס לסוגיית מעמדה של מפלגה המבקשת להפוך את ישראל למדינת הלכה. כאשר בית-המשפט נמנע מלדון, אין כלל לצפות ממנו שיאשר או ישלול אפשרות זו או אחרת, ואין להסיק מהימנעותו מסקנה כלשהי.
לפיכך, מופרכת לחלוטין גם הקביעה המופיעה בכתבה כי "מדברי ברק גם עולה בבירור שהוא אינו פוסל את האפשרות שהמשפט העברי בלתי דמוקרטי ומסית לגזענות".
בכתבה מופיע ציטוט מדברי השופט ברק: "עצם העובדה שהשינוי המבוקש במשפט (כלומר, החלת המשפט העברי) ייעשה בדרכים החוקתיות הנוהגות, אין בו כשלעצמו כדי למנוע את אי-רישומה של מפלגה... אכן, הסוגיה אינה פשוטה כלל ועיקר, אך במקרה זה אין לנו צורך לנקוט עמדה".
מה שמתיימר להיות ציטוט איננו ציטוט, ואף יש בו הטעיה. המלים "כלומר, החלת המשפט העברי" המופיעות בסוגריים כחלק מן הציטוט אינן מופיעות כלל בפסק הדין. יתר על כן, המשפט נכתב כחלק מפסקה על הסוגיה הכללית של "דמוקרטיה מתגוננת" מפני מפלגות המבקשות להורסה תוך ניצול הליכיה. מתוכן הפסקה, לרבות ההתייחסות לשיטות משפט אחרות, ברור כי ברק הולך כאן בדרך המקובלת עליו של הנחת התשתית התיאורטית-הכללית תחילה, לפני שהוא ניגש לבחינת המקרה הספציפי הנידון על רקע אותה תשתית.
אין, איפוא, בפסקה זו התייחסות כלשהי למשפט העברי, ועמדו על כך הן פרופ' אנגלרד, הכותב כי המשפט האמור אינו אלא "חזרה על הרעיון הידוע כי יש עקרונות בסיסיים של דמוקרטיה שאין לשאוף לשינויים, אף לא בדרך של רוב חוקי" ("פרשנות מסלפת", "הארץ", 13.5.1996), והן שר המשפטים לשעבר חיים צדוק, הכותב על אותו משפט: "כוונת דברים אלה אינה – ואינה יכולה להיות לשאיבה מן המשפט העברי בגיבוש החקיקה. על זאת חיווה השופט ברק את דעתו החיובית. כוונת הדברים לניצול דרכים דמוקרטיות בידי כוחות לא-דמוקרטיים כדי לקעקע ולהחריב את הדמוקרטיה" ("בורות או רשעות", "ידיעות אחרונות", 9.5.1996).
הקביעה "פסק הדין של נשיא בית-המשפט העליון, אהרן ברק, מעמיד בספק את חוקיותן של המפלגות הדתיות" היא שערורייתית במיוחד. כאמור, נמנע בית-המשפט מלדון דיון פרטני בשאלת מעמדה של תנועה המבקשת להפוך את ישראל למדינת הלכה. יתר על כן, המפלגות הדתיות לא קראו כלל במצעיהן להפוך את ישראל למדינת הלכה. הסכנה הקיומית למפלגות הדתיות, מפלגות גדולות וותיקות הנהנות מלגיטימיות ציבורית רחבה, היא בדותא. זאת ועוד, בהתייחס לשאלה ההיפותטית שבית-המשפט נמנע מלדון בה: במשמעויות מסוימות של המושג "מדינת הלכה" אכן עשויה להיות ניגוד חריף בינה לבין דמוקרטיה עד כדי שלילת יסודותיו של משטר דמוקרטי, למשל שלטון של חכמי התורה שאינם נבחרים בידי האזרחים, כפייה של מצוות הדת כגון שמירת שבת על כלל הציבור, יחס מפלה כלפי נשים וכלפי מי שאינם יהודים. היה ראוי להבהיר משמעויות אלה לקורא כדי שלא ייווצר רושם כאילו דיבר בית-המשפט על בעיה שאינה קיימת. הרעיון שתנועה שמטרה ממטרותיה היא שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לא תירשם כמפלגה איננו המצאה של בית-המשפט, אלא מצוות המחוקק בחוק המפלגות. לא זו אף זו, בית-המשפט קבע כי "החשיבות הרבה שיש לחופש ההתאגדות במפלגה במרקם החיים הדמוקרטיים מחייבת את המסקנה... כי יש למנוע ייסודה של מפלגה רק במקרים הקיצוניים ביותר". זו קביעה מרכזית, שדיווח סביר על פסק הדין היה צריך לכלול. מן הניתוח דלעיל עולה כי גם דבריו של אביעזר גולן ב"ידיעות אחרונות", שלפיהם "ניתן להקיש מפסק הדין שהמשפט העברי הוא בלתי דמוקרטי ומסית לגזענות, והמפלגה שכוונתה המוצהרת היא להחליף את המשפט החוקתי במשפט עברי דינה להיפסל מלרוץ לכנסת", הם חסרי שחר.
כיצד מתמודדים עם פרסום מטעה? למחרת הפרסום פנה פרופ' דוד קרצ'מר, מומחה למשפט חוקתי מן האוניברסיטה העברית, אל עיתון "הארץ", טען שהפרסום מטעה והציע להתראיין ולהסביר מה בדיוק פסק בית-המשפט. ההצעה נדחתה. ל"העין השביעית" מסר משה גל, עורך החדשות ב"הארץ": "עמודי החדשות לא נועדו להיות בימה לדבריהם של בעלי עמדות שונות, ומרואיינים בהם רק בעלי אינטרסים שונים הקשורים לסוגיות אקטואליות. פרופ' קרצ'מר יכול היה להגיב בשליחת מאמר למערכת או בפרסום מאמר במדור 'בימה', כפי שאכן הציעה לו מערכת 'הארץ'".
תגובה זו אינה משכנעת. אילו היה מדובר בגישות שונות לסוגיה - ניחא, אבל הרי הנושא היה פרסום מטעה שבו יוחסו לפסק הדין קביעות ומשמעויות שאין בו. במקרה זה חובת התיקון היא על העיתון עצמו, והדרך שהציע קרצ'מר היתה מתאימה כדי לפגוע כמה שפחות ביוקרתו של העיתון. לא ברור גם מדוע פרשנותו המעוותת של דב הלברטל ברדיו זכתה לציטוט בעמודי החדשות, אך דבריו של חיים צדוק ב"ידיעות אחרונות" ודבריו של קרצ'מר ל"הארץ" לא זכו לכך.
"הארץ" פירסם אמנם ב-10.5.1996 את הפסקה המלאה מתוך פסק הדין וכן מאמר תגובה של יצחק אנגלרד. עם זאת, המשיך העיתון לפרסם את גרסתו המעוותת לפסק הדין. ב-10.5.1996 הודיע "הארץ": "דרעי התייחס לפסק הדין של ברק בעניין תנועת 'ימין ישראל', שמעמיד בספק את חוקיותן של המפלגות הדתיות. מדברי ברק בפסק הדין גם עולה שהוא אינו פוסל על הסף את הטענה שהמשפט העברי בלתי דמוקרטי ומסית לגזענות". בתאריך 12.5.1996 פירסם "הארץ" את דבר פנייתו של השופט ברק לרב הראשי לאו. הכתב מעיר: "בידיעה שפירסם 'הארץ' מובאת הטענה שאליה מתייחס ברק (כי מפלגה המבקשת להשליט את ההלכה אינה מפלגה דמוקרטית – הערה שלנו) רק כאחת התגובות לפסק הדין, ולא כעובדה".
ברור כי קביעה זו אינה מתיישבת עם מה שפורסם בפרסום הראשון, והיא מטעה.
אלמלא כתב אנגלרד מיוזמתו ל"הארץ", לא היו קוראי העיתון יודעים כלל שיש מי שחולק לחלוטין על אופן הצגת פסק הדין. במקום לפרסם את הפסקה מפסק הדין שחלק מן הקוראים ודאי לא קראו, שכן הם הסתפקו לפני כן במה שנחזה להיות דיווח מקיף על פסק הדין, היה על העיתון לפרסם בעמודו הראשון הודעה מטעמו כי דיווחו על פסק הדין היה מוטעה. טעות כזו בדיווח אינה משמחת, אך מודה ועוזב – ירוחם. לא מודה ולא עוזב – ראוי לגינוי.
מרדכי קרמניצר הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה. המאמר נכתב בסיוע אליאב לינדר
תגובה: "נקטנו זהירות יוצאת דופן"
שחר אילן, סופר "הארץ", מגיב: סעיף 26 בפסק הדין מוקדש לבדיקת הטענה המופיעה בתחילת הסעיף, ולפיה שאיפתה של רשימת "ימין ישראל" להשתית את משפט מדינת ישראל על המשפט העברי פוגעת בישראל כמדינה דמוקרטית. לכך מכוון כבוד נשיא בית-המשפט העליון ברק כשהוא כותב: "עצם העובדה שהשינוי המבוקש במשפט ייעשה בדרכים החוקתיות הנוהגות אין בו כשלעצמו כדי למנוע אי-רישומה של מפלגה". לכך הוא מכוון גם כשהוא כותב "אכן הסוגיה אינה פשוטה כלל ועיקר".
אין, למיטב הבנתי, דרך סבירה אחרת לקרוא את סעיף 26. הפרשנות שלפיה סטה ברק מדרכו, עבר לעסוק בנושאים כלליים ואז חזר למשפט העברי נוצרה לדעתי אך ורק כהסבר לעובדה שברק לא היה מרוצה מהפרסומים. מודגש בזאת, ש"הארץ" כתב כי לפי ברק "מפלגה החותרת להחיל את המשפט העברי עשויה להיפסל", ולא כתב "תיפסל".
השופט ברק בחר להגיב על הדברים בדרך בלתי מקובלת, בפתק ששלח לרב הראשי האשכנזי ישראל לאו והתיר לו לפרסמו. בפתק הזה הוא מכחיש שכתב כי מפלגה המבקשת להשליט את ההלכה בישראל אינה דמוקרטית. ממילא, הוא אינו מכחיש את מה שכתב "הארץ".
"הארץ" נקט בפרסום הידיעה זהירות יוצאת דופן. רק לאחר שנקראה בידי כמה גורמים בעלי ידע משפטי במערכת העיתון היא נמסרה לפרסום. מספר ניכר של משפטנים בכירים מפרשים את הידיעה כמו "הארץ". דוגמה לכך היא מאמרה של פרופ' רות גביזון. גביזון כותבת כי מרוב עיסוק בשאלת הדיווח על פסק הדין "נשכחה כמעט השאלה שהשאיר ברק פתוחה: האם ראוי לפסול מפלגה השואפת בגלוי ובמוצהר להפוך את ישראל למדינת הלכה?".
גיליון 3, מאי 1996