ביום רביעי 12 בנובמבר הגיעו עיתונאי סוכנות הידיעות עתי"ם למקום עבודתם במערכת בתל-אביב, וגילו שאינם יכולים לפתוח את הדלת. מישהו החליף באישון לילה את המנעולים והשאיר הודעה המבשרת על הפסקת עבודת המערכת. 36 שעות מאוחר יותר הגיעו אל בתי העובדים מכתבים רשומים המודיעים להם בלקוניות כי הם מפוטרים לאלתר. בצורה עגומה זו בחרו חברי דירקטוריון עתי"ם - ובראשם נציגי "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" - להיפרד מעובדיהם ולהפסיק את פעילות סוכנות הידיעות היחידה בישראל 53 שנה לאחר הקמתה.
העובדים, שידעו עם מי יש להם עסק, היו מוכנים עם תביעה לבית-המשפט למנות מפרק זמני, כדי שניתן יהיה להמשיך להפעיל את סוכנות הידיעות כעסק חי ולמצוא לה משקיע פרטי שירצה, לשם שינוי, בשגשוגה. פחות מיממה לאחר סגירת העסק נתן בית-המשפט המחוזי לעובדים את מבוקשם. צחוק הגורל הוא ששלוחם של הבעלים הקודמים, מנכ"ל עתי"ם תנחום גורביץ', קיבל מכתב פיטורים מהמפרק זמן קצר בלבד לאחר שעובדי עתי"ם קיבלו מגורביץ' את מכתבי הפיטורים ששלח להם בשם הבעלים הקודמים.
איור: אפרת בלוססקי
ארגוני התקשורת היחידים שמתפתחים בישראל בשנים האחרונות הם אתרי האינטרנט: Ynet של "ידיעות אחרונות" והעיתונים המקוונים של "מעריב" ו"הארץ". לשם זורם כספם של העיתונים. אתרי האינטרנט יכלו גם לנצל את מעמד הבעלים שלהם בעתי"ם כדי להשתמש בשירותי הסוכנות חינם אין כסף, וגם להתחרות בה עד מוות.
מדוע ירצה מפקד גלי-צה"ל להיות מנוי על שירותי עתי"ם תמורת עשרות אלפי שקלים בחודש (כפי שהיה עד לפני כמה חודשים) אם הוא יכול לקבל חינם את החומר המופץ לכל דורש באתרי האינטרנט השייכים לבעליה של סוכנות הידיעות - ובין השאר גם את החומרים החדשותיים שסיפקו עיתונאי עתי"ם?
למרות חובת בעליה של עתי"ם לדאוג לקיומה ולהתפתחותה, נשארה הסוכנות מחוץ למשחק. מצבה כיום הוא גם תוצאה של ההזנחה והאנומליה בניהולה. הבעלים של תאגידי התקשורת סופגים את ההפסדים העצומים של אתרי האינטרנט שלהם ככורח בל יגונה: הם לא יפקירו את העתיד בידי מתחריהם. את ההפסדים הצנועים של עתי"ם ספגו העובדים, שקיבלו בתחילת אוקטובר רק 64 אחוז ממשכורת ספטמבר, אחרי שלא קיבלו בחודשים שלפני כן דמי הבראה, ביגוד ומשכורת 13.
אף שראשי עתי"ם הצהירו בתקופה האחרונה כי יהיו מוכנים למכור את סוכנות הידיעות למשקיע פרטי, התהליך לא הבשיל. העובדים משוכנעים כי הבעלים לא גילו עניין אמיתי במכירת החברה. הם העדיפו לסגור. זו גם הסיבה לכך שתוכניות הבראה מפורטות ורציניות שהציגו העובדים בפני ההנהלה לא זכו להתייחסות הולמת.
לפי הנורמות שקנו להן אחיזה במשק הישראלי בשנים האחרונות, מותר לבעל עסק לסגור את שעריו בלי לשלם לעובדים משכורת אחרונה. העובדים נאלצים לחזר על פתחי הביטוח-הלאומי בחיפוש אחר הכספים שהבעלים חייבים להם במשכורות ובפיצויים, בעוד העיתונים, בעליהם, מורחים בראש עמודיהם עוד כותרת סוחטת דמעות על אנשים שבוקר אחד מצאו את עצמם ללא מקום עבודה. אחד בפה ואחד בכיס.
חיים פרנקל הוא הכתב הצבאי של עתי"ם בתשע השנים האחרונות
גיליון 48, ינואר 2004