איור: עינת פלד

אהבת הבריות

הפסנתרן הדגול ארתור רובינשטיין נשאל לעיתים קרובות במה הוא מתרכז כשהוא שומע סטודנט צעיר לפסנתר. "אני מחפש אצלו", ענה רובינשטיין, "את מה שאי אפשר ללמד". תמיד אהבתי תשובה זו. נדמה לי שהיא תקפה גם בתחום העיתונות. הרבה אנשים צעירים באים אלי ואומרים:

"גם אני רוצה להיות עיתונאי, מה עלי לדעת?".

"עליך לדעת", אני עונה להם, "להשתמש במכונת כתיבה (מחשב), לשלוט בשפה האנגלית, לדעת קצת כלכלה, קצת מדע המדינה, קצת מדעי הטבע. אבל בעצם יש רק דבר אחד שבלעדיו לא יכול אדם להיות עיתונאי טוב, גם אם הוא או היא כותבים יפה. זה משהו שאי אפשר ללמד: אהבת הבריות. עליך להיות מסוגל פשוט ליהנות מלהתערב בין בני האדם, להקשיב למה שהם אומרים ועושים. ככל שיש בך יותר מאהבת הבריות כן תגלה שבני האדם יפתחו בפניך את סגור לבם ויחלקו עימך את המוסיקה של חייהם. אם אינך יכול לשמוע את המוסיקה הזאת, יש לך בעיה".

אני תמיד נדהם לגלות כמה עיתונאים שאני מכיר חסרים את הממד האנושי הזה, עד כמה הם לא אוהבים בני-אדם ומנסים לחפות על כך בכתיבה מבריקה. מיזנטרופים צריכים להימנע מבחירה במקצוע העיתונות. מיזנטרופים לא יכולים לחוש במתח הזה בין הקרבה האנושית לריחוק העיתונאי, אין הם יכולים לפתח את המעורבות המאוזנת עם בני אדם. כל מה שיש להם זה ריחוק. במידה מסוימת, העיתונאי הוא כמו זמר שיכולתו תלויה בטווח של קולו. יש היכולים לשיר רק אלט או רק סופראן; מעטים יכולים לשיר את היצירות שנכתבו גם לאלט וגם לסופראן. לטובים ביותר יש רפרטואר רחב יותר.

מאחר שהעיתונאי הוא מכשיר לקליטה ולביטוי של התרשמויות מן העולם, ככל שהוא עשיר יותר בנפשו וככל שהיקף הרגישויות שלו גדול יותר כאדם, כך הוא נותן לנו ייצוג עשיר יותר של המציאות, של אירועים ואנשים. השטחיים שבעיתונאים יציגו לנו תמיד גרסאות חד-ממדיות של אישים ואירועים. מסיבה זו אני תמיד ספקן ביחס לבתי הספר לתקשורת. הללו נוטים לצמצם את תפיסת המקצוע למיומנויות טכניות צרות. עדיף שהשואף להיות עיתונאי יעשיר את עולמו בלימודי מוסיקה, תרבות, שפות, קולנוע, היסטוריה וכו'. הללו יעשוהו לעיתונאי טוב יותר, למתווך משוכלל ורב-ממדי יותר בין החוויה לבין קוראיו או צופיו. עיתונאי כזה מביא עמו משהו שלא ניתן ללמד או ללמוד בבית הספר או באוניברסיטה, משהו שנותן את ההיקף והעומק לעבודתו העיתונאית, אהבה לאדם ומעורבות רב מימדית בין הבריות.

ספקנות, לא ציניות!

אף פעם אל תשכח/י להבחין בין ציניות לספקנות. זה לקח שאנו נוטים לשכוח. ספקנות פירושה חקרנות: לשאול שאלות ולא להיות נחמד. עיתונאי הנוקט גישה צינית, לעומת זאת, מתנהג כאילו כל התשובות ידועות לו מראש. יש כאן גם קורטוב של התנשאות. הספקן אומר לעצמו: "אני לא חושב שזה כך, לכן אבדוק זאת". הציניקן אומר לעצמו: "אני יודע שזה לא יכול להיות נכון. אדם זה לא יכול היה לעשות מעשה זה מהסיבות האלה, ולכן אמוטט אותו".

יש כאן קו עדין בין השניים, וכדאי להתעכב עליו לרגע. לדעתי, ספקנות היא מתודה חיונית לעבודתו של כל עיתונאי. ציניות, לעומת זאת, היא בריחה מעבודה קשה. ציניות מובילה לעיתונאות המתחזה כאינטלקטואלית, אך כל מה שהיא אומרת הוא שכל הגרסאות של המציאות אינן אמינות, שכולן שקריות. לכן העיתונאים הציניקנים שהכרתי היו תמיד העצלנים ביותר, השטחיים ביותר ונעדרי הביטחון ביותר בקהילת העיתונאים. ציניות היא אמצעי התגוננות של עיתונאים שאין להם האומץ והעומק להביא עמם אל העולם נקודת מבט כלשהי. לכן הם נוטים לדחות את הכל. ספקנות פירושה התחייבות לעבודה קשה, להשוואה מייגעת בין גרסאות, להבחנה בין המעשי והחשוב לבין החיצוני והטפל, ולבחירת הטובה, הסבירה והמבוססת ביותר מבין האפשרויות. כאוריינטציה עיתונאית, ספקנות היא עבודה קשה. הספקן כל הזמן מחפש פרספקטיבה, מגשש אחר מקורות אינפורמציה, משווה ובודק מחדש. בסופו של דבר, אין לו לספקן שאינו ציניקן מפלט מהצורך לאמץ פרספקטיבה או להציג עמדה; אך את זאת הוא יעשה לעולם לאחר העבודה הקשה, ולא לפניה!

מתוך ספר בכתובים של תומאס פרידמן, איש ה"ניו-יורק טיימס", מיוחד ל"העין השביעית"

גיליון 1, ינואר 1996