קואליציה מוזרה של ישרי דרך, הטועים בהבנת הצרכים המקצועיים של העיתונות, וחבורה של קנאים כרונים, צבועים, מגלגלי עיניים קדושות לשמים וטרחנים, נטפלה להשתתפותי בארוחת ערב בביתם של נאווה ואהוד ברק, שבה נכחו גם טלי ואמנון ליפקין-שחק וליאורה ודן מרידור. המתחסדים אינם ראויים לתשובה, הרי אם רק יוזמנו לשניים-שלושה מפגשים מן הסוג המושמץ בפיותיהם יזדרזו לשנות את דעתם. לא כן השוגים. למענם כדאי לשטוח את הדברים כהווייתם:
▪ מי שסבור שעיתונאי יושפע בכתיבתו בגלל דג כינרת שהוגש בבית מארחו, מעיד משהו רע על עצמו. טובי העיתונאים האמריקאים במאה העשרים אירחו והתארחו אצל נשואי כתיבתם. כזה היה וולטר ליפמן האגדי. פגשתי בהם בארצות-הברית בדורות שאחריו. הם הבינו את מה שהמקנאים הקטנוניים בישראל אינם יודעים: העיתונות אינה אוטיסטית, היא במיטבה כשהיא זורמת בעולם של מידע והערכות ותחושות והתרשמויות. זה מצריך מגע ותקשורת בין אנשים בנסיבות מגוונות. חלק מהסקופים הטובים ביותר הובאו לידיעת הציבור בזכות ארוחה וקוקטייל. ה"סקופ" היותר נודע ב-38 שנות עבודתי הגיע לידיעתי במהלך מסיבת קוקטייל בביתו של האלוף אברהם אדן.
▪ מי שטוען (בלי שבדק) כאילו נמנעתי מפרסום ידיעות עיתונאיות מפני שהן עלולות להביך את ידידי - טועה ומטעה את הציבור.
▪ נכון שבין עיתונאי לבין נשוא מאמריו מתקיימות שיחות רקע, ששני הצדדים מסכימים מראש כי לא יפורסמו ברבים. יש בעניין זה שתי אסכולות לגיטימיות: האחת סבורה כי עיתונאי אינו צריך לשמוע דבר אלא אם הוא נועד לפרסום. אני מכבד גישה זו, אך איני שותף לה. העיתונות יוצאת נשכרת גם מכך שעיתונאי מקבל מידע שלא נועד לפרסום. לדעתי, עדיפה לעיתונאי הרחבת ההשכלה וידיעת הרקע, וגיוון אמצעי ההתבוננות וההתרשמות שלו.
זה ראוי להסבר: עדיף שהמידע יפורסם. אך יש מקרים שבהם הברירה היא בין האפשרות שהעיתונאי יכתוב על נושא שאינו בקיא בפרטיו, שכן אין בידו מידע ראוי לכתיבה, לבין כתיבה המבוססת על מידע רב יותר של הפרטים אף שאינו יכול לפרסמם.
למשל, כמה ימים אחרי מינויו לראש ממשלת האחדות ב-84' ביקרתי אצל שמעון פרס במלון המלך דוד. הוא אמר לי כי תוך תשעה חודשים יוציא את צה"ל מרוב שטחה של לבנון. לדעתו ישיג רוב בממשלת הפאריטי מפני שששר או שניים משרי הליכוד יצטרפו לשרי העבודה. מובן שפרס דיבר בגילוי לב מפני שהסכמתי לא לפרסם את הדברים. הרי אילו ידעו הלבנונים והסורים מראש למה חותר ראש הממשלה הישראלי, לא היו מנהלים משא ומתן עם שר הביטחון יצחק רבין. אך לי - כעיתונאי - היה התדריך-שלא-לפרסום מפי פרס בבחינת מצפן שאפשר לי להעריך במאמרי ב-85', לצד קריטריונים אחרים, אם עלה בידו לממש את תוכניתו, אם סטה ממנה.אינני טוען כי מאמרי בסוגיה זו היו ראויים לפרסום, אך אין ספק כי התדרוך שקיבלתי מפרס אוף-דה-רקורד השביח אותם במשהו. שום תועלת לא היתה צומחת לקורא אלמלא ידעתי לאן באמת חתר פרס (והצליח).
▪ במדינה שבה מתירות רשויות השלטון לעיתונאים לקבל שעוני יד יקרים מבית המלוכה הירדני בטענה שהדבר לא ישפיע על כתיבתם - איזו השפעה תהיה לעובדה שישבתי ליד שולחן אחד עם ליפקין-שחק ומרידור בבית ברק? הרי זה קורה לכל כתב מדיני ופוליטי (ולי בכללם) בסמיכות דומה במזנון הכנסת (תמהתי שאיש מן הפובליציסטים והכתבים המשתתפים במסיבות קוקטייל וארוחות ערב לא יצא מתחת לשולחן להשתתף לצדי בוויכוח).
▪ אגב, פעמים רבות פגשתי בנסיבות כאלה שופטים המתארחים אצל עורכי-דין ולהפך. פרקליטים אלה מופיעים לפני השופטים, ובכן, האם לכלוא את השופטים במנזרים? לאסור עליהם להיפגש בנסיבות חברתיות בבתי עורכי-דין?
▪ ירמי עמיר התייחס בנימת תוכחה, מוסרנית-זועפת משהו, לידידותי עם אהוד אולמרט. נכון, מזה שלושים שנה אנחנו ידידים קרובים ברמה אישית ומשפחתית. ירמי עמיר סבור שנאלצתי לחשוף את ידידותנו. הוא טועה, אני גאה לחשוף אותה ושמח בה. לבקש על כך סליחה? הרי בגילוי נאות - כבר לפני שנים רבות - סיפרנו אהוד ואני, וכן יוסי שריד ואני הנוסעים לא אחת לטיולים משותפים, כי יש בינינו ידידות אישית.
איך היא משפיעה על עבודתי העיתונאית? ובכן, מצד אחד אני משוכנע כי אולמרט ראש עיר מעולה וכי נגרם לו עוול בעיתונות המקומית, אך כמעט תמיד נמנעתי מלכתוב על כך; ומצד אחר, אילו בדק ירמי עמיר את העובדות לפני שהטיל בי דופי, היה מגלה כי ראיונו האחרון של אהוד אולמרט ב"הכל פוליטי" בטלוויזיה הסתיים כאשר הוא הסיר בזעם, לעיני הצופים, את המיקרופון בטענה שלא הנחתי לו להסביר את עמדתו בהרחבה הראויה.
ועוד: ידעתי בביטחון כי אהוד אולמרט חף מפשע ויזוכה במשפטו כי הכרתי את תיקיו לפני ולפנים, ממש על בוריים. אבל בגלל חברותנו לא הרשיתי לעצמי לפרסם את הידוע לי. מכל מקום, שום הכפשה ושום ביקורת אינם שווים שאוותר בגללם על מה שנראה לי כידידות מופלאה, למרות שיש בה מהמורות בגלל מחלוקות פוליטיות.
נימת הגינוי המשתמעת במאמרו של ירמי עמיר לעצם ידידותי עם אולמרט נושאת צליל אינקוויזיטורי-סגפני משהו, שאינו במקומו.
סיכומו של עניין, מי שסבור כי במהלך עבודתי עשיתי שקר בנפשי (להבדיל מטעות בשוגג) בגלל כוס מיץ או דג מלוח שבהם התכבדתי וכיבדתי - יבושם לו, ואל יקרא את מאמרי ב"הארץ". הוא יצטרך לכלול ברשימה זו עוד כמה פובליציסטים ידועי שם בישראל. אך אני מקווה כי רוב הקוראים יזכרו דווקא את הדברים שאמר על ערש דווי אלכסנדר ינאי ליורשתו המלכה שלומציון: "אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים שדומים לפרושים", ואין צורך להמשיך בציטוט.
גיליון 18, ינואר 1999