כמעט אין חולק על כך שהתקשורת הישראלית נכשלה במערכת הבחירות של 96'. הכשל היה מערכתי. היא התגייסה למען שמעון פרס, ונכשלה. היא הפרה באופן גס את החוק ואת כללי האתיקה ובכך פגעה בראש ובראשונה באמינותה ובשמה הטוב. אחרי הבחירות היא הכתה על חטא. היא הודתה בטעויות. השאלות המרכזיות שנדון בהן במאמר זה הן: האם באמת נלמד הלקח? האם יש כיום סימנים לשיפור המצב ולשמירה איתנה יותר על כללי העיתונות הטובה והאתית, או שמא צפויה לנו שוב מערכת בחירות אשר בה העיתונות מתגייסת לצד אחד של המפה הפוליטית?

אין ספק שהתקשורת לא נטתה חסד לראש הממשלה לאורך כהונתו. די אם נזכיר שהטיחו בו האשמות שווא, כאילו אימץ לעצמו בעבר זהות של אזרח אמריקאי ששמו או. סליבאן, האשמה שהופרכה לחלוטין, ואת הטענות כלפיו בעניין פתיחת המנהרות, פרשת בר-און - חברון, פרשת משעל ורק לאחרונה באישור תקציב המדינה וכלכלת בחירות. העוינות של התקשורת הישראלית לראש הממשלה סוכמה לאחרונה על-ידי שלי יחימוביץ כך: "התקשורת לא רוצה את בנימין נתניהו. התקשורת מאוד מסומנת פוליטית והיא תעבוד נגד ביבי" ("עובדה", 23.12.98). ומחרה-מחזיק אחריה טומי לפיד: "רוב העיתונאים קשרו קשר עם האופוזיציה כדי להפיל את הממשלה" (גלי-צה"ל, 26.1.99).

נתוני הפתיחה אינם טובים. לכאורה, יש כמה סימנים מעודדים המורים על כך שאולי לקח מסוים נלמד ממערכת הבחירות הקודמת. בניגוד לתוכנית "פופוליטיקה", שהעדיפה בצורה שיטתית בשנים 95'-96' את השמאל ונתנה לנבחריה במה רחבה, הרי היום התוכנית "פוליטיקה" מאוזנת יותר, ומורגש מאמץ להקפיד על מתן במה שווה למועמדים שונים, למרות שעדיין מר בגין מופלה לרעה בתוכנית זו.

ולמרות זאת, הלקח הממשי לא נלמד. בדיקה של הופעות הפוליטיקאים בתקשורת בחודשים האחרונים מורה על העדפה מדאיגה לטובת מפלגת המרכז על חשבון מפלגת העבודה. בטבלה שלהלן מפורטות מספר ההופעות של שני האישים המובילים בליכוד, בעבודה ובמפלגת המרכז בתוכניות החדשות והאקטואליה של הערוץ הראשון והשני. הוספנו לטבלה גם את מספר הופעותיו של המועמד בני בגין. ראש הממשלה ושר הביטחון מופיעים יותר מהשאר, אך יש לקחת בחשבון את היתרון הטבעי הניתן לכל ממשלה מכהנת. לא כן כאשר משווים בין יצחק מרדכי לאהוד ברק. התקשורת כנראה החליטה גם שבני בגין איננו מועמד רציני, ולכן היא מתעלמת ממנו.

הופעות בתקשורת של פוליטיקאים מובילים בשני ערוצי הטלוויזיה בתקופה 22-30.1.99:

לאחרונה טען ארגון "קשב" שרשות-השידור מעדיפה את ראש הממשלה. בדיקה שלנו מורה שיחס התקשורת לראש הממשלה ולמפלגות הקואליציה בתקופה שקדמה למערכת הבחירות הנוכחית דומה ליחסה המקובל למפלגות השלטון. כך, למשל, בתקופה שבין 1.11.98 ו-20.12.98 מופיע ראש הממשלה 49 פעמים וראש האופוזיציה 26 פעמים. בתקופה זו מופיעים נציגי הקואליציה 327 פעמים לעומת 226 הופעות של נציגי האופוזיציה. כהשוואה, בין 1.1.96 ל-29.3.96 מופיע ראש הממשלה פרס 131 פעמים בשני הערוצים יחד, ואילו מר נתניהו 98 פעמים. נציגי הקואליציה המובילים דאז מופיעים בתקופה זו 540 פעמים לעומת 228 הופעות של האופוזיציה. כלומר, מפלגות השלטון זוכות בימים כתיקונם לחשיפה של כמעט כפליים לעומת האופוזיציה. בדיקות "לדעת" העלו שיחס זה היה קיים גם בתקופת ממשלת שמיר.

אך התיאור אינו מתמצה במספרים יבשים. כפי שראינו בעבר, קיימת קורלציה די מובהקת בין מספר ההופעות ובין אורך ההופעות. אך אין קורלציה בין המספרים ובין תוכן ההופעה והתייחסות המראיינים למרואייניהם. האם יצליחו המראיינים והפרשנים הפוליטים להתעלות על העדפותיהם הפוליטיות הפרטיות ולגלות יחס שווה לכולם? הסימנים מדאיגים. כאשר בכירי המראיינים והפרשנים - דליה יאירי, ירון דקל ואחרים - מצהירים בגלוי כי המצע לא חשוב במערכת הבחירות אלא האישיות, והדברים נאמרים סמוך מאוד להופעת מפלגת המרכז, נוצרת תחושה לא נוחה של ניסיון לטייח את העובדה שהובעה כראוי בתוכנית "החרצופים", שלמפלגת המרכז אין מצע מוגדר.

דן שילון מפר, לדעתנו, את החוק בשיטתיות ובגלוי, מנצל את הבמה שניתנה לו כדי להביע את דעתו האישית, בלי שניתנת זכות תגובה למושאי דבריו ובלי שמגוון הדיעות בציבור זוכה לייצוג הולם בתוכניתו. כל הנסיונות שעשינו לעצור את התופעה הזו לא הועילו. לפני מערכת הבחירות של 96' שונה חוק הבחירות. במקום לאסור את שידור דבריהם ודיוקניהם של המתמודדים 30 יום לפני הבחירות, קוצרה התקופה ל-21 יום במערכת הבחירות של 96', והאיסור בוטל לחלוטין למערכות בחירות עתידיות. נסיונות "לדעת" לבטל את ההוראה החדשה נכשלו. האם במצב זה תצליח התקשורת המשודרת להתעלות על עצמה?

תופעה שלילית נוספת היא המרדף אחר הרייטינג. כך, לדוגמה, נסים משעל וישראל סגל מפרסמים שבוע לפני הבחירות המקדימות בליכוד סקר שטורף את הקלפים למספר רב של מועמדים. גם אם נניח שהסקר משקף את האמת - ויש הסבורים שהסקר היה בלתי מקצועי - הרי שפרסומו מהווה התערבות במערכת הבחירות, התערבות שאסורה, למשל, בצרפת. משעל מתעלם מהשגות אלו: בעיניו חשוב שיצר את ההד הרצוי לתוכניתו. האם נלקחה בחשבון העובדה שהד כזה יוצר הטיה בלתי צודקת כלפי מועמדים אחרים?

לסיכום, בשלב זה נראה כי התקשורת מעדיפה את מפלגת המרכז על חשבון מפלגת העבודה. מפלגות הקואליציה אינן זוכות להעדפה-יתר לעומת שנים עברו, ה"עליהום" על נתניהו נמשך וקיימת התעלמות שיטתית ממועמדותו של מר בגין לראשות הממשלה. המערבולת של העדפות אישיות, לחצים פוליטיים, לחצים כלכליים ושיקולי רייטינג עלולה לפגוע בצורה אנושה במערכת הבחירות הארוכה שאנו עומדים בפניה. יידרשו התעלות מקצועית ופיקוח קפדני כדי לשמור על אמינות הדיווחים בתקופת הבחירות ולהבטיח בכך מרכיב בסיסי של הליכות הדמוקרטיה - מתן אפשרות שווה למתמודדים להציג את עצמם בפני הבוחר. שוויון ההזדמנויות יישמר רק אם רשויות התקשורת יפקחו בקפדנות על הנעשה בהם ויענישו את העבריינים כראוי. נסיון העבר מלמד כי רצונם הטוב של העורכים, השדרים, המראיינים והכתבים, או שאינו קיים או שאיננו עומד בפני הלחצים.

כפי שסיכמו חז"ל, אלמלא מורא מלכות, איש את רעהו חיים בלעו.

פרופ' אלי פולק הוא יו"ר "האגודה לזכות הציבור לדעת". ישראל מידד הוא מנכ"ל האגודה

גיליון 19, מרץ 1999