באולם שבו נערכו הצגות תיאטרון החצר של מלכי בית סטיוארט, בראשית המאה ה-17, היה רק מושב אחד שממנו ניתן היה לראות את כל חלקי הבמה. במושב הזה ישב תמיד המלך. מכל מושב אחר באולם ניתן היה לראות רק חלק מן הבמה. ככל שהמושבים באולם היו רחוקים יותר ממקום מושבו של המלך כן קטנו והלכו חלקי הבמה הנראים לעיני היושבים. סדר הישיבה באולם הזה סימל, כמובן, תפיסה היררכית של ראיית העולם. בראש הפירמידה ניצב המלך, שראייתו היא המקפת ביותר ולכן המוסמכת ביותר. בתחתית הסולם החברתי ניצבים אלה היכולים לראות רק חלק קטן ממה שניתן לראות. המלך, בראייתו המקיפה מלמעלה, נתפס בצורה זו כנציג הארצי של האל המתבונן בבני התמותה ובמעשיהם.
לרשות "תקומה" המוקדשת לא עמד אל ואף לא מלך. נראה שמפיק-העל, שעמד בראש צוות היוצרים, גדעון דרורי, הבין מלכתחילה שאין ולא יכול להיות כיסוי ליומרה ליצור סדרה דוקומנטרית-היסטורית על ישראל מפרספקטיבה מיוחסת שסמכותה עדיפה על כל האלטרנטיבות.
עצם הרעיון שיש רק סיפור אחד נכון על העבר הישראלי, סיפור המחלק את העולם לצודקים ואלה שאינם צודקים, ציונים ואלה שהם אנטי או פוסט ציונים, מקובל היום רק בקרב חוגים לא נאורים בחברה הישראלית וכן, כמובן, באגף ההסברה של משרד החוץ, בחלקים של משרד החינוך וכנראה גם בלשכת שרת התקשורת.
בחברה הדמוקרטית הפתוחה להתמודדות חופשית על עמדות ודעות, אין ולא יכול להיות סיפור או זיכרון היסטורי הגמוני. בהיעדר פירמידה של סמכות, ייצוג המציאות החברתית הכלכלית והפוליטית - ובכלל זאת ייצוג העבר - הוא עניין למאמץ של חוקרים, עדים ויוצרים שונים שהם גם לעתים קרובות חלוקים ביניהם. מאחר שמעמד המשתתפים הוא פחות או יותר שווה, לא ניתן ליישב חילוקי דעות כאלה באמצעות בורר עליון. פלורליזם אקלקטי הוא לכן העיקרון ההוגן של עריכה תוכנית בתנאים כאלה, ואין הדבר סותר עריכה קפדנית יותר בממד האסתטי של היצירה. לכן לא היתה כל אלטרנטיבה לדרך שבה הלכו מפיקי "תקומה", כלומר למאמץ לצרף פרספקטיבות שונות וליצור תמונות רבות ושונות של העבר, תמונות שאף אחת מהן אינה מיוחסת כשלעצמה לעומת חברותיה, ושכולן יחד אינן מתחברות בדרך-כלל לתמונה לכידה אחת של ההיסטוריה כסיפור-על אחיד.
כל חברה רואה את עצמה ואת עברה דרך מבנה הערכים והסמכות המאפיינים אותה. חברה דמוקרטית אינה יכולה, לכן, להתבונן בעצמה מבלי לראות מציאות רב-שכבתית ומבלי לשמוע ולהשמיע את שלל הקולות הרבים. בהיעדר בסיס פוליטי לסמכות-על מיוחסת המציגה השקפה כולית ולכידה על המציאות, אנחנו צפויים לגלות הדים להשקפה מוחלטת כזו כמעט רק בגישות אסתטיות-אירוניות בתחומי האמנות.
יתר על כן, בעידן התרבות הפוסט-מודרנית, ריאליזם-טוטליטרי מופיע כשכבה אסתטית הנעדרת את העוגן האינטלקטואלי שהיה לה בעבר. את מקום הנחרצות והבהירות של סיפורים שהונחתו בעבר מלמעלה למטה תופסות היום האמביוולנטיות והמורכבות הכרוכות ברב-קוליות הצומחת מלמטה. ריבוי נקודות המבט בז'אנרים עכשוויים של סרטים תיעודיים משקף, אפוא, את חדירת עקרון השוויוניות לשכבות העמוקות של תרבות זמננו. מנקודת מבט זו מייצגת "תקומה" מגמה בתרבות העולמית והמקומית לערעור על היומרה לקול קולקטיבי עליון בלבושיו השונים בדת, באידיאולוגיה ואפילו במדע.
לצד תמונות המתארות שמחת ניצחון בשדה הקרב משכילה הסדרה לתת ביטוי לדבריהם של חיילים המתבוננים בניסיונם בספקנות, ולצד נאומים "ממלכתיים" של ראשי ממשלות כגולדה מאיר ומנחם בגין, מספקת עדויות וביקורות חסרות רחמים של שרים ומשקיפים אחרים. לצד הלוחם או קורבן הטרור הישראלי מציגה "תקומה" גם את נקודת מבטו ואת קולו של הפלסטיני הנפגע, החווה את ההיסטוריה שלנו מפרספקטיבה חוץ-ציונית. משרד החינוך ושרת התקשורת טרם הכירו בכך שתהליכי הדמוקרטיזציה בחברה הישראלית לא פסחו אף על הזיכרון ההיסטורי, ועל הסמכות לייצג את העבר בפני הציבור. עובדה זו אינה מפתיעה ביחס למשרד החינוך הנתון לאחרונה להזיות של ניהול והכוונה ערכית. מפליא יותר לגלות סימנים של בולשביזם תרבותי בגרונה של שרת התקשורת, המרבה לדבר בשם התחרות החופשית בשוק התקשורת והרצון להרבות ערוצים ככל האפשר.
הסיפור הציוני על ישראל לא היה, כמובן, מעולם סיפור אחד. הציונות ההיסטורית הייתה קואליציה של זרמים שונים ומנוגדים, כמו הציונות הסוציאליסטית, הדתית, האחד-העמית, הרביזיוניסטית-לאומית והליברלית. לכל אחד מן הזרמים האלה הייתה תמיד נוסחה משלו על העבר, ההווה, והעתיד האפשרי והרצוי. מסיבה זו, הרב-קוליות של הסדרה "תקומה" היא, בסיכומו של דבר, ציונית יותר ואינטליגנטית יותר מהסיפור החד-ממדי של הציונות של השמאל הישן או הימין העכשווי.
הרצון להחזיר את הגלגל אחורנית, ולהשיב על כנה את הפטרונות של המדינה או של האליטה הפוליטית המנהיגה אותה, הוא חסר סיכוי בעידן הגלובליזציה של אמצעי התקשורת. היום אין שום כוח וסמכות היכולים לעצור את התפרקות הקול הקולקטיבי לריבוי קולות. השאיפה של דובריו המתוסכלים של הממסד הישראלי לעקור את הספק, את האירוניה ואת הביקורת, לא תצלח. הסדרה "תקומה" היא חגיגה לאזרחים משלמי האגרה בישראל וחיזוק נוסף לצורך להגן על הערוץ הציבורי מפני עסקני התקשורת של השלטון.
ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית בכיר המכון הישראלי לדמוקרטיה
גיליון 14, מאי 1998