האקר ישראלי משוטט במחשבי הפנטגון באופן קבוע. כדי לפזר את הסיכון, הוא משתמש בשני תלמידי תיכון אמריקאים, פועלים שחורים ("מתלמדים"), כדי להפעיל תוכנות פריצה שונות על מחשבים אמריקאיים ממשלתיים. הם נתפסים, וכך מתחיל מרדף אינטרנטי ופיזי אחר אנלייזר, האקר ישראלי בן 18. שני מגזיני רשת אמריקאיים מאתרים אותו בזריזות ומראיינים אותו באינטרנט. גם גדי שמשון, עורך אתר האינדקס הישראלי "וואלה", מאתר את פורץ המחשבים, והוא מצליח לראיין אותו בארבע עיניים. העיתונים מצטטים את "וואלה" בעמודים הראשיים - וציטוט ממגזין אינטרנט ישראלי בעיתון ערב הוא תופעה נדירה, שלא לומר בלתי אפשרית - אבל הנה סוף סוף יש לנו פה האקר יהודי, וזאת כנראה עוד הוכחה לכך שאנחנו באמת קיימים, ושיש לנו זהות משלנו.
ראש הממשלה עולה על העניין די מהר ומספר כי האנלייזר מדהים ומסוכן, ומיד מסתבר שגם דליה איציק רואה בו חושף פרצות יעיל, וכולם מסכימים שהצבא יוכל לנצל אותו היטב. תוך כדי גל השמועות והכתבות האנלייזר נתפס, נחקר ומשוחרר למעצר-בית, אבל בלי המחשב. דב גילהר ממהר לראיין את אביו לערוץ השני, וב"7 ימים" מעניקים לו כתבת שער. הנה, ענת מידן ודודי גולדמן מדווחים לנו מהוד-השרון כי זהו "ראיון ראשון עם אהוד טננבאום, האנלייזר, ועם הוריו הגאים". על השער מופיע אהוד טננבאום, ורק הוא. זוהי הכתבה היחידה שזכתה להתייחסות בשער המוסף. ידו של אהוד שלוחה אל הקורא בתנועת פוקס מאלדר, סוכן ה"אקס פיילז", ובתאורה שתתאים בקלות לשדה נחיתה של חייזרים. על כל זה הוטבעה חותמת "בלעדי", ואיתה הזמנה לסיפורו של "פורץ המחשבים המפורסם בעולם".
▪ ▪ ▪
גולשי אינטרנט עשויים להשתעשע מאוד מהכתבה הזאת, אלא שרוב קוראי המוסף לא התחברו עדיין לרשת, ואת המושג המטושטש שיש להם על אינטרנט והאקרים הם קיבלו בעיקר מעיון בעיתון. המושג מטושטש, כחלק ממדיניות כנראה: האינטרנט מוצג בפני הקוראים באופן קבוע כמדיום כמעט פיקטיבי, המנפק סיפורים משעשעים למוסף המחשבים או לעמודי הפיקנטריה. הקוראים שגם גולשים להנאתם מדי פעם, וקראו אולי את הראיון ב"וואלה", יודעים שהאנלייזר איננו פורץ המחשבים המפורסם בעולם, אלא רק עוד פורץ. הם מצליחים לסנן מדבריו טוב יותר את האגו המנופח המאפיין האקרים כמוהו, המאתגרים את עצמם באופן קבוע, תוך פריצה לאתרים נחשקים יותר ויותר. הם יודעים שרמת האתגרים האפשרית בתחום הזה יוצרת מגלומאנים כמו האנלייזר בקלות. קוראי המוסף, לעומת הגולשים, מקבלים את התמונה המוכרת, זאת שכל כתב של מוסף שבועי שמח למצוא: גיבור תרבות שאוהב מאוד לדבר על עצמו. ואז ההקשר מתנתק, ומי שמכיר קצת את ערוצי השיחה באינטרנט לא יכול להישאר אדיש לסיפור גבורה כזה: "הוא שלח לי מסר: ...למה אתה הורג אותי... עניתי לו: אתה נאצי... הוא התחיל להתבכיין וכתב לי, מה אתה רוצה, הרי אתה השולט, ודברים כאלה, ואני גרמתי שבכל הערוץ של הניאו-נאצים יראו את ההתבכיינות שלו, בלי שהוא יידע שחברים שלו עדים. מאז לא ראיתי אותו באתר".
האנלייזר של גדי שמשון מוגש לנו בגודל טבעי. טננבאום של "7 ימים" הוא כוכב תקשורת, וטננבאום מדגיש: לא חנון בכלל. לראיה הוא מתהדר בטבעת כסופה בכל תמונותיו במוסף, ומספר על הצלחתו בדיסקוטקים. משחק השליטה הילדותי של האנלייזר לא מרשים גולשי אינטרנט כפי שהוא קוסם לעיתונאי המוסף. באינטרנט ניתן אפילו למצוא את עידו אמין ("דו"ח אמין", "קפטן אינטרנט"), המלמד בציניות את קוראיו, הגולשים החרוצים, כיצד יוכלו גם הם לחדור למחשבי הפנטגון בעזרת כמה חוקי "עשה זאת במו ידיך". הגולשים בהחלט מבינים עם מי יש להם עסק. בדרך-כלל יש להם אפילו סימפטיה להאקרים - הם משתלבים היטב ברוח "חופש המידע", אידיאולוגיה פופולרית מאוד, כמעט מתחייבת מהגדרת האינטרנט. אבל כשהאנלייזר מתפאר בנזקים הדידקטיים שהוא גורם לאתרים של ניאו-נאצים ופדופילים, קשה לגולש האינטרנט הממוצע להרגיש הערצה אליו. לוחם חופש באינטרנט הוא לא.
▪ ▪ ▪
לתקשורת עדיף לשמר התייחסות מיסטית-רומנטית לאינטרנט בקרב הקהל התמים, זה שטרם נשבה במדיום החדש. ההתייחסות הזאת, בשילוב הסיפור האישי של הגאון הישראלי מהוד-השרון, יוצרת אייטם הרבה יותר אמין מפרשת החייזר מאחיהוד או מתוכנית העב"מים של דודו טופז, ועדיין הוא בדיוני באותה המידה. כר ההתרחשות, האינטרנט, שוב מתפקד כקופסה שחורה שסוחפת הכול. על הכר הנוח הזה, כתבי "7 ימים" מתאהבים בוויזנטל ג'וניור במהירות. טננבאום, אנלייזר לשעבר, מספר להם בשמחה כיצד הוא משתמש בחופש שהאינטרנט מציע לו כדי להיות השריף המטורף של אוטוסטרדת המידע, והם סופקים כפיים. הוא מתוודה על הנאתו מהשמדת אתרים ("הריגה" בשפתו), והם אינם מנידים עפעף, להפך, הם חושבים ש"יש משהו קסום" בסיפור של מישהו שפורץ לאתרים שלא למטרות רווח. האם זהו התחביב הקסום שחיפשנו כל השנים? טננבאום משחזר איך הוא שואל את עצמו: "בוא נראה את מי אני רוצה להרוג היום". הוא גם מסביר מדוע הוא "הורג" אתרים של גזענים וסוטים: "תביני, אני פשוט לא אוהב טרור". הוא לא אוהב טרור, לכן הוא משמיד אתרים של טרוריסטים.
גם על התובנה הזאת עוברים המראיינים לסדר היום. במשבצת אפורה נרחבת מגלה גולדמן: "מדהים כמה הביוגרפיה של אהוד טננבאום, האנלייזר מהוד-השרון ששיגע את אמריקה, מזכירה את זו של ביל גייטס". מדהים, הוא מספר, כי שניהם אוהבים שחמט, שניהם לא התמידו בלימודים, ושניהם "שרפו המון זמן" ליד המחשב. מדהים. מדהים גם איך שכח דודי גולדמן לספר שהאנלייזר הוא בחור פשוט ולא גאון גדול - לאחר שכתב כך ואף רואיין בנושא זמן קצר לפני פרסום כתבת השער.
מדהים, ולא בגלל הפאתוס והתיאורים הפנטסטיים, אלא בגלל הנתק. העיתונות, ובמיוחד עיתוני הערב, מתעלמת מהאינטרנט, על רוב היבטיו המשמעותיים. לעתים זאת התעלמות מופגנת, כמו ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" - שלאחר שכמעט כל העיתונים היומיים המכובדים בעולם, וגם בישראל, הקימו אתרים באינטרנט, נותרו עדיין חסרי נוכחות ברשת. נטיית העורכים להפקיד כתבי מחשבים על סיקור חיי האינטרנט מעידה על בדלנות סקטוריאלית, סימפטום נוסף לאדישות המופגנת: קשה לדמיין שביקורת הטלוויזיה היתה נכתבת על-ידי מומחה לשלט-רחוק או בידי כתב של "מדע פופולרי". פרשת האנלייזר ממחישה היטב את הנתק, תוך מתן חשיפה עצומה לאינטרנט בישראל. אבל החשיפה הזאת אינה מעידה על מתן לגיטימציה כלשהי לאינטרנט או לתרבות הקשורה בו. היא אינה מעידה כלל על פתיחות כלשהי למדיום החדש, להפך, היא מעידה על ניתוק מוחלט מהאינטרנט ועל חוסר הבנת צורתו ותכניו.
גיל רימון הוא תסריטאי, תוכניתן וכתב "העיר"
gil@rimon.org
גיליון 14, מאי 1998