בבוקרו של אותו יום סיכמה טלי ליפקין-שחק באורח קולע את המציאות הישראלית: "החלום הישראלי האולטימטיבי בגרסה משופרת: גם הופעה אצל דודו טופז, וגם חשיפה על שער שבועון נשים רב-תפוצה, שלא לדבר על נסיעה לפריס" ("מעריב", 9.12.98).

לפנות ערב שידר הערוץ השני קדימון (פרומו) אגרסיבי, בשם "הנשיא ואני", ובו מבשר לנו אהרון ברנע כי בקרוב בקרוב יראה לנו בעליל איך הצליח עיתונאי נועז זה לפתוח לרגע קט את סגירותו של חוסני מובארכ. ההצהרה המרעישה נשמעת על רקע וידיאו של מפגש בין שני האישים, כשהישראלי מורה בשפת הגוף שלו כיצד הוא עומד, שימו לב, לשנות את חוקי המשחק ולגרום למצרי קפוץ-הפה לדבר סוף-סוף, באמת.

ובערבו של אותו יום עצמו - אילנה דיין, העיתונאית החוקרת האולטימטיבית, מגישה תערובת של שני פרופילים מעניינים (של נתן שרנסקי ומנואלה דבירי) ותחקיר מיוחצן ברעשנות (נוסח ברנע) על טיפול עשרת אלפים במוסכים. בתחקיר הופכת העיתונאית, שנקטה בראיונות טון דיסקרטי, לאינקביזיטור הגדול. היא מגלה, לא תאמינו, שהמוסכניקים, לא תאמינו, אנשים ישרים ברובם.

טופז, ברנע, דיין - שלוש צלעות במשולש הטלוויזיה. כמובן שיש הבדלים: הראשון עוסק בבידור לשמו ואילו שני האחרים בבידור חדשותי (infotainment). יש גם הבדלים ברמה: מן הקל, דרך הכמו-רציני, ועד לרציני (חלקית). אולם המשותף להם הוא שבמרכז התוכנית עומד העיתונאי (או הבדרן), ודבר זה בעייתי במיוחד אצל ברנע ודיין: העיתונאי כידוען (סלבריטי) מאפיל, או עומד להאפיל, על מושאי חקירתו; פח יקוש שממנו נמלטה אילנה דיין ממש רק בראיון עם האם השכולה מנואלה דבירי.

לא באתי לקבול או לבַכות. ובטוחני שאינני מחדש, גם אם לא נורא אם נחזור ונזכיר לעצמנו מה המצב ועד כמה רעועה לעתים יומרת העיתונאים שהם עוסקים ב"משימה פרופסיונלית". ברור שאין הדבר אופייני רק למקומותינו. הלא התרגלנו אליו מימיו של דן ראדר בחגור קרבי עם המוג'אהידין באפגניסטן לפני כעשרים שנה - ועד למיליונרית אחרת, קריסטיאנה אמנפור, המחליפה רעלה באפגניסטן בחגור בבוסניה, בימינו.

אולם הרי ייתכן גם אחרת. ראיה לכך היא מוצר אודיו-ויזואלי אחר, הסרט "רוג'ר ואני", שבו עקב הבימאי והעיתונאי לעת-מצוא אחר נשיא חברת "ג'נרל מוטורס". הנשיא, הוא רוג'ר שבכותרת האירונית, אינו מופיע בסרט משום שהוא מתחמק ממפגש עם העיתונאי המנסה בדרכים שונות לשוחח עמו על סגירת המפעל בפלינט שבמדינת וושינגטון. אולם תחת שהעיתונאי הנועז יעמוד במרכז, הצליח למקד את תשומת לבנו בתושביה של פלינט, בעולמם שחרב עם הפיטורים, בקשיי היומיום, במצבי רוחם המתחלפים, באורחות השונים זה מזה של תגובותיהם לקריסת החלום האמריקאי שלהם. לא על נשיא "ג'נרל מוטורס" ולא על הבימאי-עיתונאי אנו לומדים אלא עליהם - בדיסקרטיות, באיפוק, באמפתיה שאינה נעדרת מחאה מוסרית.

אבל זה, כמובן, רק חריג המעיד על הכלל. אצלנו, כמו באמריקה ובאירופה, שליט העיתונאי הסלבריטאי; והסכנה היא שבמקום חדשות מייצרים רכילות ואוויר חם. ביום אחר באותו שבוע שידר, למשל, הערוץ השני הצרפתי תוכנית דיון באולפן בהשתתפות קהל, בהנחייתו של עיתונאי סלבריטאי, רציני למדי, בשם פול עמאר. הדיון עסק באבטלה, בעיה בוערת לכל הדעות. אולם לאחר שהביעו כמה צירי פרלמנט את דעתם, נטל המנחה את המיקרופון ובלהט רב מחה ארוכות על כך ששרת העבודה והרווחה, מרטין אוברי, משתמטת מאז מונתה לתפקידה מלהופיע בתוכניתו ולתת דו"ח לאומה, בעוד שכצירת פרלמנט באופוזיציה היתה תמיד זמינה להופעה. ובכך, טען בתוקף, היא ממשיכה דפוס התנהגות של קודמיה בתפקיד שתמיד השתמטו מתוכניתו הוותיקה עם מינויָם לשרים. מכאן ואילך התמקד הדיון, בין המנחה למשתתפים באולפן, רק בהיקף חומרתה של הפגיעה בדמוקרטיה בכך שמתחמקים מלהופיע אצל פול עמאר. אצל פול עמאר, רבותי, שומו שמים!

האם כל זה רק תוצר של עידן הטלוויזיה והרייטינג? כשאתה מהרהר בתופעה, עולה כי ייתכן שיש כאן משהו עמוק יותר. אחרי הכל, העיתונאי-הסלבריטאי הראשון היה לא אחר מאשר אמיל זולה.

במאמרו "אני מאשים", שהשנה מלאו מאה שנים לפרסומו, שם הסופר והעיתונאי את התיבה "אני" בכותרת, ולא בכדי. כפי שציין ההוגה האמריקאי ריצ'ארד סֶנֶת, זולה מעמיד את עצמו במידה רבה במרכז. "אני אעז לומר את האמת", הוא מצהיר בפתח דבריו, משום ש"חובתי היא לדבר; לא אהפוך לשותף-לפשע". מדוע? כלום מישהו חשד בו אי פעם שהוא משת"פ של הצבא, אותו צבא שרדף את הקפיטן היהודי?

ממשיך זולה ומתוודה כי לא יוכל להחשות, לפי שאילו עשה כן "היו כל לילותי רדופים על-ידי רוח הרפאים של אדם חף מפשע זה אשר מכפר, בארץ גזירה, בעינויים וסבל שלא ישוערו, על פשע שלא ביצע".

מדוע, בעצם, יעניינו את הקורא לילותיו של זולה? מבלי משים, הוא מושך את תשומת הלב מן הקורבן האומלל אל העיתונאי העשוי ללא חת, וכן הלאה וכן הלאה, ברטוריקה המתנחשלת לה בקרשצ'נדו של "אני מאשים את פלוני" ו"אני מאשים את פלמוני".

ולבסוף מצהיר זולה כי האשמותיו ודאי יעלו לו עצמו במשפט דיבה. "ואני ממתין לו". אקורד הסיום מפנה שוב את תשומת הלב אל הכותב האמיץ, לא אל הקפיטן.

לא באתי להפחית מערכו של המאמר, שהתניע מחדש את המאבק לזיכויו של דרייפוס, וזאת ברגע של שפל חסר תקדים במאבק הזה. ברור גם שאנו ניצבים על ערש לידתו של "האינטלקטואל כאיש ציבור". אולם זהו, כנראה, גם רגע לידתו של "האינטלקטואל" (העיתונאי) כסלבריטאי, כדמות בולטת בחברת ההמונים שנולדה בשלהי המאה ה-19 והכובשת עולם ומלואו בשלהי המאה העשרים.

ההבדל הוא שאמיל זולה, עם כל שחצנותו, שירת עניין גדול, תרם לביצור שלטון החוק ונטל על עצמו סיכון ממשי. רוב העיתונאים-הסלבריטאים כיום מצליחים לכל היותר לחלץ מפוליטיקאי איזו הודאה נוסח אריה דרעי, לחשוף רכילות מגרה או בעיה טריוויאלית; ובעיקר, להצטלם עם שועי ארץ או על רקע מעשי זוועה ודיכוי ואוכלוסיות מוכות רעב ומחלות. העיקר להצטלם.

עמנואל סיוון הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים

גיליון 18, ינואר 1999